ת"א 48306-06-14

לפניי בקשת הנתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בנוגע לפגיעת התובעת בתאונת דרכים מיום 1.3.2011.

ועדה ראשונה ושנייה במל"ל קבעו כי לא נותרה לתובעת נכות, ואולם עת פנתה התובעת לוועדה רפואית לעררים במל"ל, קבעה הוועדה ביום 16.2.2014 כי הועדה לא נותרה נכות אורטופדית ואולם התקבל ערר התובעת לגבי הנכות הנוירולוגית. ועדת הערר קבעה כי התובעת לוקה בנכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 26(6) II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ואולם לטענת הנתבעת לא ברור על בסיס מה הסתמכה הוועדה בקביעתה למעט חוות הדעת הרפואית של ד"ר לאה פרי אשר הוגשה מטעם התובעת.

מנגד, טענה הנתבע, כי לא מתקיימים טעמים מיוחדים המאפשרים הבאת ראיות לסתור וכי הוועדה הרפואית קבעה את נכותה של התובעת על בסיס ממצאי בדיקה קלינית ולא על בסיס חוות הדעת של ד"ר לאה פרי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי כי יש להיעתר לבקשה.

בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 על בית המשפט לפעול לכך שקביעה על-פי דין, שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, תשמש גם בבית המשפט באופן שייחסך זמן שיפוטי ותישמר אחידות בין הכרעות שונות הניתנות באשר להיקף הפגיעה, ומנגד, על בית המשפט לפעול באופן שהן הנפגע והן הנתבע על ידו, לא יינזקו מהרצון לייעל את ההליך.

במקרה דנן, אמנם מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים עולה כי נמצאו בבדיקה הקלינית ממצאים המעידים על מעורבות של שורש C6 מימין. ואולם, הסתמכותה של הוועדה הרפואית לעררים על חוות דעת שהוצגה לה מטעם התובעת בלבד, ללא חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת מהווה במקרה דנא טעם למתן היתר להבאת ראיות לסתור (רע"א 7905/10 סמי אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 20.12.2010). וזאת בשים לב כי שתי ועדות רפואיות ראשונות לא קבעו כלל נכות בעוד ועדה רפואית לעררים קבעה 10% נכות צמיתה.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל.

בהתאם, עד ליום 7.6.2015 יודיעו הצדדים האם מסכימים באשר לזהותו של מומחה בתחום הנוירולוגיה ותינתן החלטת מינוי נפרדת.

ההוצאות בגין בקשה זו ישקלו בתום ההליך.

לעיון ביום 10.6.15.