ת"א 4809-03-17 שניים מבשלים בע"מ נ' עלמה אירועים בע"מ

בפני בקשת המבקשת למתן סעד של צו מניעה זמני במעמד צד אחד על פיו יאסר על המשיבה להפסיק את ההתקשרות בינה לבין המבקשת בנושא אספקת שירותי הסעדה ללקוחות המשיבה למשך 90 יום, החל מיום 26.2.17, וכן יאסר עליה להוציא משטח מטבחה ומשטחה בכלל את הציוד השייך למבקשת, כאשר המבקש עותרת להענקת סעד ארעי במעמד צד אחד.

יש להבהיר כי מדובר בבקשה שהוגשה טרם הגשת התביעה העיקרית ולפיכך לא ניתן לדעת במדוייק מהו הסעד העיקרי הצפוי, אך יש להעיר כי בפינה השמאלית העליונה של הבקשה נכתבו בכתב יד המילים – "סכום התביעה 300,000" וייתכן כי יש בכך כדי להעיד על הסעד העיקרי הצפוי בתביעה העיקרית.

תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מגדירה סעד זמני כ – "סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות...", ועל כן יש לבחון תחילה האם הסעד המבוקש עומד בהגדרה זו.

עיון בבקשה מלמד כי על פי גרסת המבקשת, שהינה חברה המנוהלת על ידי שני שפים והמעניקה שירותי הסעדה, נכרת בינה לבין המשיבה, המנהלת גן אירועים תחת השם עלמה, חוזה לאספקת שירותי הסעדה ללקוחותיה של המשיבה.

יש להעיר כי אין בידי המבקשת עותק חתום על ידי המשיבה של החוזה, לטענתה בשל התנהלות המשיבה בתום המו"מ בין הצדדים בחוסר תום לב, בעוד שעל פי העולה ממכתב ב"כ המשיבה אל המבקשת טוענת המשיבה כי טרם נחתם חוזה בין הצדדים וכי מדובר בתקופת נסיון.

טענה זו של המשיבה נדחית על ידי המבקשת הטוענת כי החוזה נכרת למצער בדרך של התנהגות, אך לא רק, וכי נטען בפניה כי העתקו החתום שמור בכספת המשיבה ובהסתמך על התקשרות חוזית זו השקיעה כבר סכומים נכבדים ברכישת ציוד ובערבי טעימות ללקוחות פוטנציאליים של המשיבה אשר אמורים היו להיות מכוסים מתוך התמורה החוזית.

בסעיף 5(ג) לחוזה נטען נקבע כי – "מבלי לגרוע מהאמור לעיל, כל צד רשאי לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בהודעה מוקדמת בת 90 ימים ... אלא אם יוסכם אחרת בין הצדדים בכתב. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת יחולו הוראות חוזה זה במלואן." (יש להעיר כי בנוסח החוזה הנטען קיימים שני סעיפי משנה (ג) בסעיף 5 והכוונה לראשון מביניהם).

לאחר מסכת עובדתית נטענת המתוארת בתצהירים מטעם המבקשת הודיעה המשיבה למבקשת, במכתב ב"כ מיום 26.2.17, כי ההתקשרות ביניהן תפסק החל מיום 3.3.17.

המבקשת טוענת כי הודעה זו נמסרה בניגוד לתוכן החוזה בין הצדדים ועל כן עותרת למתן הסעד המבוקש.

מאחר שגם לטענת המבקשת יש בפיה טענות היכולות להביא לחיוב המשיבה להמשיך את ההתקשרות עימה לכל היותר למשך 90 יום נהיר כי אין זה סביר כי צו מניעה קבוע יהיה הסעד העיקרי לו עותרת המבקשת, ולו בשל מסגרת הזמנים בה מתנהל הליך שיפוטי החורגת בהרבה מ-90 יום.

התוצאה של הענקת צו מניעה למשך 90 יום כאמור מניחה כמובן שטענות המבקשת תתקבלנה במלואן ותדחה גרסת המשיבה, הבאה לידי ביטוי במכתב ב"כ, אודות היות המבקשת כעת בתקופת נסיון, אולם אם תתקבלנה טענות המשיבה ייתכן כי לא ניתן לאכוף את קיום ההתקשרות אף למשך תקופה מוגבלת זו.

מן האמור ומטיעוניה של המבקשת ניתן לכאורה להבין, והכיתוב בכתב יד שאינו מהווה ראיה וודאית מתיישב עם הנחה זו, כי בטווח הארוך כסעד קבוע לא תעתור המבקשת בתביעה העיקרית לסעד של צו מניעה וייתכן כי הסעד העיקרי הצפוי הינו סעד כספי או אחר שלא ניתן כיום לדעת מהו.

ככל שאכן הסעד הקבוע הינו סעד כספי, ואף אם מדובר בסעד אחר שאינו צו מניעה קבוע, ברור כי הסעד המבוקש אינו עונה על הגדרת סעד זמני באשר אין הוא כזה שנועד להבטחת קיום ההליך או ביצוע פסק הדין, שכן הליך של תביעה כספית או אחרת יוכל להתנהל גם ללא צו המניעה המבוקש ואין לצו המניעה המבוקש כל השלכה על היכולת לבצע את פסק הדין אם אינו צו מניעה קבוע.

בנסיבות אלה ומאחר שמתוך המצוי בפני בשלב זה, טרם הגשת כתב התביעה, המסקנה העולה לכאורה היא כי הסעד המבוקש אינו עונה על הגדרת סעד זמני, ועל כן הבקשה במתכונתה הנוכחית נדחית על הסף ללא צורך בתגובה, וממילא אף ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח אל ב"כ המבקשת.