ביטוח ישיר בע"מ נ' א.כ.

לפניי בקשת נתבעת 2, להבאת ראיות לסתור פס"ד פלילי מכח סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שניתן במסגרת ת.ד XXX בבית המשפט לתעבורה בצפת, במסגרתו הורשעה הנתבעת 1 ע"פ הודאתה.

התובע, יליד 25/12/93 נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 10/04/14. התובע רכב על קטנוע כשלפי הנטען, הנתבעת 1 סטתה לנתיב בו נסע (הנתיב הנגדי) על מנת לפנות שמאלה ופגעה בו.

התובע נסע ללא ביטוח ובהתאם התביעה הוגשה מכח פקודת הנזיקין.

לטענת המבקשת, העובדות הנטענות בכתב האישום, בהן לכאורה הודתה הנתבעת 1, אינן מהוות ראייה לכאורה, שכן לא התנהל דיון לגופו, ולמבקשת לא ניתנה הזדמנות לטעון כי התאונה ארעה באשמת התובע.

בנוסף כפי שניתן לראות בפרוטוקול הדיון במהלכו הורשעה הנתבעת 1, במסגרת הטיעונים לעונש עולה כי בפועל עמדה הנתבעת 1 על טענתה כי התובע הוא שאשם בתאונה. טענות אלו נטענו ע"י הנתבעת 1 גם בהודעת הנתבעת 1 במשטרה והיא עמדה עליהן חרף הודאתה בכתב האישום.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. מתן היתר ראיות לסתור ייעשה במקרים חריגים בלבד. הנתבעת 1 הייתה מיוצגת בהליך הפלילי. כתב האישום והודאת הנתבעת 1, התבססו בעיקרם על ממצאי הבוחן המשטרתי בשטח, ועל הודעה שנגבתה מעדת ראייה ישירה, עוברת אורח, שתיארה את התאונה.

בהתאם לעדות עדת הראייה, הנתבעת 1 סטתה בפתאומיות לתוך נתיב נסיעת התובע, שמצדו ניסה "לבלום ולסטות ימינה" אך לא הצליח. דו"ח בוחן התנועה, בהתבסס על ממצאים בשטח – סימנים שמעידים כי התאונה ארעה בנתיב נסיעת התובע, מעידים חד משמעתי כי התאונה ארעה באשמת הנתבעת 1.