ת"א 47772-05-12 ניסנוב נ' ורסנו

בפני תובענה כספית על סך 120,399 ₪ (31,684$), שעניינה עסקת יהלומים.

התובע (להלן – יצחק) והנתבע (להלן – חיים) הם סוחרי יהלומים.

יצחק טוען בכתב התביעה את הטענות הבאות: חיים והוא רכשו יהלומים לשם מכירתם וחלוקת רווחים. לשם כך השתמשו ב"פתקי ממורנדום" (להלן – ממורנדום). הממורנדום כולל פירוט של תאריך מסירת היהלומים, ערכם ועוד. העתק של 4 פתקי ממורנדום צורף לכתב התביעה. לטענת יצחק, מספר יהלומים ניתנו לחיים לצורך מכירתם, אך הלה לא מכרם, לא השיבם ולא שילם בגינם תמורה. לפיכך, יצחק עותר להשבת היהלומים בעין או להשבת שווים.

חיים מכחיש, בכתב ההגנה, את החוב הנטען ומבקש לדחות את התובענה מנימוקים שונים. לטענת חיים, דווקא יצחק הוא שחייב לו כספים. ביחס לממורנדום מיום 29.11.05 טוען חיים, שחלה עליו התיישנות וכי בחינה מדוקדקת מלמדת, כי הכספים שולמו במלואם. ביחס לממורנדום מיום 2.8.2006 טוען חיים לחלוף זמן משמעותי ומכחיש שקיבל לידיו את היהלום וכן שמדובר בחתימתו. לחלופין טוען חיים, ששילם עבור האבן אך לא קיבל לידיו את הממורנדום. באשר לממורנדום מיום 14.12.2006 טוען חיים, כי חתימתו היא רק לצד יהלום מסוים שהוחזר כעולה ממורנדום מיום 2.7.2007. באשר ליתר היהלומים לא מצויה חתימה ויתכן שהפרטים הוספו לאחר מכן על ידי יצחק. באופן דומה החוב בסך 2,960$ ללא חתימתו ולא ברור לטענתו באיזו אבן מדובר.

דיון

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התובענה להידחות במלואה.

תובע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו על הנתבע לשאת בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של טענות ההגנה (י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, 2003, עמ' 1508). הכלל הבסיסי הוא, ש"המוציא מחברו עליו הראיה" ובתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על הנושא בנטל השכנוע (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ). התובע לא עמד בנטלים אלו. לא בנטל הבאת הראיות ולא בנטל השכנוע.

במקרה דנן, היה על יצחק לפרט במדויק את מהות העסקה, כיצד בוצעה בפועל ההתקשרות בין הצדדים, באילו יהלומים עסקינן, מי בעליהם, מתי נרכשו על ידו וכיצד שולמה התמורה. זאת לצד הצגת ראיות חיצוניות לעדותו או מסמכים נוספים זולת פתקי הממורנדום, המצויים במחלוקת ביחס למשמעות הכתוב בהם וכן ביחס לתוקפם. משלא עשה כן, יש לדחות את התובענה.

יצחק טען, שחיים רכש או ייצר את היהלומים בישראל, הגיע עמם לניו יורק. בניו יורק הציע חיים ליצחק לרכוש את מחצית שווי היהלומים ולאחר מכירתם יתחלקו השניים ברווחים. בכתב התביעה טען יצחק, שאינו יודע מה עלה בגורל היהלומים ואילו בסיכומיו ציין, שחיים מכר את היהלומים אך לא העביר לו את התמורה בגין מכירתם.

הראייה שסיפק יצחק לצורך הוכחת טענותיו היא ארבעת פתקי הממורנדום (ת/1-ת/4). לטענתו, העובדה שפתקים אלו נותרו בידיו היא הוכחה לכך, שחיים לא שילם את חובו. אמנם עולה מעדות הצדדים התייחסות לממורנדום כאל מקור או סוג של הסכם, המלמד על קיומה של עסקה. אלא שבפי חיים שלל טענות הנוגעות למשמעות העולה מפתקי הממורנדום וכן לתוקפם.

לטענת חיים, פתקי הממורנדום משוללי תוקף משום שמדובר בהסכם קצר טווח. בהקשר זה הצביע חיים על חלוף הזמן המשמעותי ועל כך שלפחות בנוגע לת/1 הנושא תאריך של 29.11.2005 חלה התיישנות. ביחס לחלק מהפתקים ציין חיים, שאין מדובר בחתימתו ואף לא בכתב ידו. ביחס לת/1 טען, שתוכנו מצביע על כך שהכספים הושבו במלואם, זאת בניגוד לפרשנות שנתן יצחק לאמור בו ולפיה הסכומים הנקובים בממורנדום זה, מצביעים על כך שיצחק שילם את חלקו עבור היהלום (ראו עדות יצחק בעמ' 8 לפרוטוקול).

עולה אפוא, כי ישנה מחלוקת בדבר המשמעות העולה מהכתוב בממורנדום, שהוצגו כראייה. יתירה מכך, אף אם אקבל את הנקוב בממורנדום כמות שהוא, עדיין לא ניתן לשלול את האפשרות שמדובר במסמכים, שאבד עליהם הקלח בשל חלוף זמן משמעותי. זאת מבלי להכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לטענות חיים לפיהן תוקף הממורנדום הוא של שנה בלבד.