ת"א 47709-01-15 זכאי נ' שוקרון

בפני בקשה לחייב את המשיב / התובע בערובה להוצאות. אציין כי המדובר בתביעה ע"ס 400,000 ש"ח.

בבקשה נטען בין היתר כי המשיב הינו תושב חוץ וגר בהולנד. עוד נטען כי המשיב ברח מהארץ בשל הסתבכות כלכלית, כי למשיב חובות רבים במאות אלפי דולרים וכי חברה מטעם המבקש מנהלת כנגד המשיב הליך לאכיפת פסק דין שנגדו בארץ, במקום מושבו בהולנד. בנוסף גורס המבקש כי התביעה חסרת יסוד.

בתגובה העלה המשיב שתי טענות:

האחת, כי המבקש איחר בהגשת הבקשה נוכח החלטה מיום 24.2.15 שקבעה מועדים להגשת בקשות.

השניה: לשיטת המשיב, תקנה 29 לתקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד – 1954, חוסמת את בית המשפט מלהטיל על אזרח מדינה שהיא צד לאמנה האמורה ערובה להוצאות.

המשיב גורס כי בהולנד הינה צד לאמנה זו ולכן יש לדחות את הבקשה. המשיב גם נסמך על תקנות לביצוע אמנת האג (סדר הדין האזרחי), תשכ"ט – 1968, הקובעות לדבריו הוראה דומה.

תחילה לטענה הראשונה. אכן בהחלטה מיום 24.2.15 נקבע כי כל בקשה בעניינים המנויים בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות), תוגש, ככלל, תוך פרק זמן שנקבע בהחלטה והבקשה הוגשה לאחר המועד שנקצב.

דא עקא, תקנה 143 הנ"ל לא כוללת בקשות לחיוב בערובה, ובכל מקרה, אף אם היתה כוללת, הרי שבנסיבות הענין וקביעתי בהחלטה האמורה כי זהו הכלל דהיינו כי ניתן לחרוג ממנו, היית מתיר את הגשת הבקשה.