ת"א 4759-02-09 ואח' קווי יסוד חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' מ' ואח'

בפניי בקשות מטעם הנתבעים לביטול פסק הדין מיום 6.5.15 בתיקים המאוחדים שבכותרת.

פסק הדין אך נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת דברים שהוחלפו מחוץ לאולם, מו"מ בו נכחו גם הצדדים עצמם - מנהל התובעת, הנתבע 1 ("הנתבע") והנתבעת 2 ("הנתבעת") - נוסף על עורכי דינם.

ביום 14.5.15 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין בה טען כי "ביום הדיון לא היה שפוי בדעתו", וכי "הסכמתו שנתן ביום הדיון היתה תחת השפעת התרופות", אותן הוא נוטל כתחליף לסם (מתדון). הבקשה הוגשה ע"י הנתבע בעצמו ולא על ידי עורך הדין שייצג אותו בדיון מיום 6.5.15, ובמשך למעלה משש שנים קודם לכן מאז הגשת כתב ההגנה הראשון ביום 24.2.09 ("עו"ד עבדאלכרים"). משכך, ואף לאור הטענות לגופן, ביקשתי גם את התייחסות עו"ד עבדאלכרים לבקשה לביטול, ואני מודה לו על כך שזו אכן הוגשה תוך פרק הזמן הקצר שנקצב לכך.

ביום 17.5.15 הלכה הנתבעת בעקבות הנתבע והגישה אף היא בקשה לביטול פסק הדין, בה טענה כי "ביום הדיון היתה נתונה תחת לחץ נפשי מוגבר ואיומים והפחדות אשר הופעלו עליה על ידי עורך הדין המייצג בתיק וההחלטה להגיע לפשרה היתה תחת לחץ ואיומים". בקשה זו של הנתבעת הוגשה מטבע הדברים ע"י הנתבעת בעצמה, ולא ע"י עורך הדין שייצג אותה בדיון מיום 6.5.15 ובמשך קרוב לשנה קודם לכן מאז מונה לייצגה לפי מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי ביום 1.7.14 ("עו"ד דבאח"). משכך, ואף לאור הטענות לגופן, ביקשתי גם את התייחסות עו"ד דבאח לבקשה לביטול. התייחסות כאמור לא הוגשה. לאחר שהמתנתי זמן נוסף מחלוף המועד שנקצב לכך, תינתן ההכרעה בבקשה ללא התייחסות זו.

רקע דיוני ועובדתי

התובעת רכשה מעמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ("עמידר") באמצעות מכרז, מקרקעין בעיר עכו סמוך לחוף הים, ובאה בנעלי עמידר לעניין זכויות וחובות. על המקרקעין בנוי בין השאר נכס המצוי ברח' מרדכי אנילביץ 5, בו מתגורר כיום הנתבע ("הנכס", או "הדירה").

הנתבעים הם אח ואחות, אשר היו זכאים להיחשב כדיירים מוגנים בדירה, בהתאם להוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 ("החוק"). חוזה דיירות מוגנת נחתם בשנת 1969 בין עמידר לבין מר אחמד מ' המנוח. כאשר הלה הלך לעולמו עברו זכויות הדיירות המוגנת לגב' פתחיה מ' המנוחה ("המנוחה"), וזכויותיה עברו אל הנתבעים כאשר הלכה היא לעולמה.

ביום 8.2.09 הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים התביעה בתיק 4759-02-09 ("התביעה הראשונה"). בתביעה הראשונה טענה התובעת כי בנכס בוצעה תוספת בניה בלתי חוקית ("התוספת"), ללא היתר כדין וללא הסכמת עמידר, בגינה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום עוד בשנת 1996 וכי ניתן פסק דין אשר חייבו להרוס את התוספת ולשלם קנס. עוד נטען כי בשנת 2002 הוגשה ע"י עמידר תביעה אזרחית בה עתרה להריסת התוספת ולתשלום דמי שימוש ראויים בגינה, וכי בפסק דין משנת 2003 נמנע בית המשפט מלהורות על הריסת התוספת רק מחשש לשלמות הנכס אך חייב את המנוחה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 42,000 ₪. התובעת טענה כי לא זו בלבד שהתוספת נבנתה שלא כדין, אלא שגם דמי השימוש הראויים בגינה לא שולמו על אף פסק דין חלוט זה לפיו היה על המנוחה, ועל הנתבעים שבאו תחתיה, לשלם לעמידר, ולתובעת שבאה תחתיה. התובעת טענה עוד כי הנתבעים חייבים בתשלום של כ-44,000 ₪, החלק שעליהם כדיירים לשאת בו מתוך עלות עבודות להסרת סכנה שביצעה עמידר בנכס בשנת 2005. התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעים כלל לא שילמו את דמי השכירות המוגנת עבור הנכס בגין התקופה שהחל מיום 1.1.2008 ועד להגשת התביעה הראשונה. בשל כל אלו, טענה התובעת, הנתבעים הפרו הפרה יסודית את יחסי הדיירות המוגנת ואיבדו את זכויות הדיירות המוגנת. על כן עתרה התובעת בתביעה הראשונה להורות על פינוי הנתבעים וסילוק ידם מהנכס, וכן לסעד כספי של כ-127,000 ₪.

ביום 29.4.13 הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים התביעה בתיק 53676-04-13 ("התביעה השניה"). בתביעה השניה טענה התובעת כי קיבלה היתר הריסה לגבי הנכס, וכי עומדת לה עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק. התובעת ציינה כי התביעה הוגשה ללא קשר לתביעה הראשונה, שם התבססה עילת הפינוי על סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק. אף שברור כי במסגרת עילת הפינוי נשוא התביעה השניה, הנתבעים זכאים לדיור חלוף רק ככל שתידחה הדרישה לסעד של פינוי בתביעה הראשונה, התובעת הציעה בגדרי התביעה השניה דיור חלוף בעין (דירה ספציפית).