ת"א 47517-06-12 מוסא חוואש ע"י בנו עלאאחנ אקסטודיה די טרה סנטה - המנזר הלטיני ואח'

1.לפני תביעה לפינוי מושכר, מחסן המצוי בעיר העתיקה ברח' ראהתבאת אלאסכאן (להלן – "המושכר") , שהושכר ע"י אביו המנוח של התובע (להלן-"המנוח" ; "המשכיר") לנתבעת 1 באמצעות נציגה הנתבע 2 (להלן – "השוכרים") אשר הנתבע 3 מתגורר בו (להלן – "הנתבע").

2. התובע טוען כי מאז שנת 2000 ,מועד פטירת המשכיר, לא שולמו לתובע דמי שכירות עבור המושכר. חמור מכך, הנתבעת 1 השכירה את המושכר בשכירות משנה לנתבע שבצע בו שינויים ללא הרשאה ממנו. לפיכך טוען התובע כי קמה עילת פינוי של המושכר משהופר הסכם השכירות ונפגעו הזכויות הקנייניות שלו במושכר.

3. השוכרים דחו את טענות התובע וטענו כי עסקינן בזכות של דיירות מוגנת ולא בשכירות חופשית. לפיכך, בקשו להורות על העברת התביעה שהוגשה בתא"ח לתביעה בסדר דין רגיל. ביום 7.1.13 נעתרתי לבקשה והתיק הועבר להליך אזרחי רגיל משהועלתה טענה לדיירות מוגנת במושכר וניתנה רשות לתובע להשלים את תצהירו לנוכח זאת.

4.הנתבעים טענו טענה מקדמית להתיישנות התביעה בנוגע למעמדה של הנתבעת 1 במושכר. המצג שהוצג לה ע"י המנוח במרוצת 48 שנה ממועד החתימה על ההסכם הוא של דיירות מוגנת שלה במושכר. הסכם השכירות נחתם בין המנוח לנתבעת 1 באמצעות נציגה, הנתבע 2 ובאמצעות נציג נוסף מר חנא מסחיני ז"ל (נספח א' לכתב ההגנה, להלן - "ההסכם"). בהסכם נקבע כי השימוש במושכר הוא למגורים ולא נאמר בו כי לא יחולו עליו הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב – 1972 (להלן – "החוק") ולפיכך, מעמדם במושכר הוא של דיירים מוגנים.

המושכר, היה נטוש ומוזנח בעת שנמסרה לנתבעת החזקה בו והיא בצעה בעצמה על חשבונה בלבד עבודות שיפוץ בהסכמת המנוח. השקעותיה במושכר, מהווים תשלום דמי מפתח למנוח.

5.הנתבעים הודו כי דמי השכירות לא שולמו אמנם זאת מחמת הסירוב של העיזבון או מי מטעם המנוח לקבל דמי שכירות ומבלי שהיורשים טרחו להציג בפניהם צו ירושה של המנוח. בהתאם לאמור, ביקשה הנתבעת להתיר לה להפקיד את דמי שכירות בקופת בית משפט.

לעניין השינויים במושכר נטען כי בוצעו עבודות במושכר לפני שנים רבות וחלה עליהם התיישנות מה גם שביצועם, היה באישורו של המנוח.

דיון והכרעה:

מעמדה של הנתבעת 1 במושכר:

6.התובע לא צרף לתביעתו את הסכם השכירות ואילו הנתבעים צרפו עותק ממנו לכתב ההגנה. במסגרת תצהירו המשלים של התובע מיום 3.9.13 (להלן- "התצהיר המשלים") הוגש ההסכם על ידי התובע.

מעיון בהסכם עולה כי הוא נחתם בשנת 1964 ומעדותו של התובע עולה כי במועד החתימה על ההסכם הוא היה בן ארבע בלבד (עמ' 4 שורה 17) . בנסבות אלו לא היה בידי התובע לה להוכיח מה היתה כוונת הצדדים בנוגע למעמדה של הנתבעת במושכר וכן בנוגע למצבו של המושכר עם תחילת השכירות ולא נסתרו טענות הנתבעים 1 ו-2 בדבר זכותה של הנתבעת כדירת מוגנת במושכר. כמו כן, בהתחשב במועד החתימה על ההסכם לפיו הוראות חוק הגנת הדייר חלות עליו ובהיעדר תנאי בהסכם לפיו החוק לא יחול עליו כמו גם גובה דמי השכירות החודשיים המתיישב עם דמי שכירות לדיירות מוגנת מבלי שהוכח כי הם הועלו לפי דמי שכירות חופשית במרוצת השנים, בכל האמור יש כדי להביא לקביעה לפיה זכותה של הנתבעת 1 במושכר היא של דיירות מוגנת.

7.התביעה הוגשה ביום 12.6.12 ולפיכך אין לתובע לטעון לשינוי מזכותה של הנתבעת במושכר בחלוף תקופת ההתיישנות ממועד מסירת החזקה במושכר לידיה כבעלת זכויות של דיירות מוגנת בו.