פלונית נ' עיריית בית שמש ואח' - פסקדין

מבוא

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, גב' פלונית, כתוצאה מנפילה על מחסום דוקרנים שהוצב בכניסה לרחוב התאנה בבית שמש. התובעת טוענת לרשלנותם של הנתבעים ביצירת המפגע ו/או אי הסרתו, אשר הובילו לתאונה ולנזקיה הקשים. הנתבעים מכחישים את אחריותם ומעלים טענות שונות, לרבות העדר מפגע, קיומה של דרך חלופית בטוחה ואשם תורם מכריע מצד התובעת.

2. התובעת, שבעת התאונה הייתה בת 52, עבדה כמורה במסגרות חינוך מיוחד וכמנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז קאנטרי בעיר בית שמש. לטענתה, עובר לתאונה הייתה בריאה לחלוטין ולא סבלה מכל מגבלה פיזית ו/או נפשית, והייתה אדם פעיל שעסק באופן אינטנסיבי בפעילות של ריקודי עם (תצהיר התובעת, סע' 23).

3. הנתבעים 3-60 הם בעלי הדירות ו/או דיירי הבית המשותף שברחוב התאנה 1, בית שמש, והם בעלי הזכויות בחלקים בבית המשותף. הם אלה שהחליטו ו/או ביצעו את חסימת דרך הגישה מרחוב הארזים אל רחוב התאנה. הנתבעת 1, עיריית בית שמש (להלן: נתבעת 1 או העירייה), היא רשות מקומית האחראית לספק שירותים שונים, לרבות שמירה על בטיחות הרחובות ודרכי הגישה הציבוריים והפרטיים בתחומיה המוניציפליים, ולמנוע ולהסיר מכשולים ומפגעים. הנתבעת 2, איילון חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח נגד תביעות מצדדים שלישיים.

    

   שאלת החבות

    

   רקע עובדתי

4. ביום 16.03.2018, בשעות הבוקר (לערך בשעה 09:00), צעדה התובעת מרחוב הארזים אל שדרות בן זאב, במטרה לפגוש בני משפחה שחיכו לה לצורך נסיעה משותפת לאירוע משפחתי. התובעת ביקשה לעבור במעבר המצוי בתוך רחוב התאנה בין הבתים, מעבר מוכר. במהלך צעידתה, בכניסה לרחבת חניית הרחוב המשרתת את הבניינים, הבחינה התובעת כי דרך המעבר הנמצאת משמאל לכביש הגישה לחניה, חסומה על ידי מכלי גינון גדולים המשמשים כעציצים, החוסמים את המעבר באופן שאילץ אותה לעבור, בלית ברירה, דרך הדוקרנים שהוצבו על הקרקע בכניסה לחניה (סעיף 5 לתצהירה של התובעת, ועמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2025 (להלן "הפרוטוקול"). התובעת מציינת כי המעבר השני של הכניסה לחניה (מקום כניסת רכבים לחניה), היה חסום על ידי מחסום עולה ויורד שלא אפשר כניסת הולכי רגל, וכי בין שני המעברים הייתה ערוגה גדולה. משכך, המעבר התאפשר רק במקום בו צעדה (סע' 5-6 לתצהירה של התובעת. כן ראו נספח 1 לתצהירה של התובעת – תמונות שצולמו ממקום האירוע).

5. על כן, צעדה התובעת על כביש הגישה, הבנוי אבנים משתלבות. במהלך המעבר אל הרחוב, נתקלה התובעת במכשול - מחסום דוקרנים אשר הוצב בכניסה לרחוב. כתוצאה מההתקלות, נפלה התובעת קדימה, תוך שהיא נחבלת באופן חמור בכל חלקי גופה ובעיקר בברך ושוק רגל שמאל.

6. כתוצאה מהחבלה הקשה, לא יכלה התובעת להזיז את רגלה והיא פונתה מהמקום באמצעות אמבולנס שהוזעק אל בית החולים הדסה עין כרם. שם אובחנה כסובלת משבר בפלטו הטיביאלי מסוג שאצקר. התובעת עברה חמישה ניתוחים בניסיון למזער את הפגיעה החמורה ברגלה, אולם חרף כל הטיפולים, הניתוחים והשיקום הארוך, נותרה עם נכות משמעותית. רגלה התקצרה והיא מוגבלת מאוד - הולכת בצליעה ומנועה מביצוע פעולות יום-יום באופן המונע ממנה לשוב למעגל העבודה ולשגרת חייה בכלל (תצהיר התובעת, סע' 12-17, סע' 25).

7. עקב התאונה הקשה ותוצאותיה, נפגעה התובעת גם במישור הנפשי, פגיעה של ממש, ואובחנה כסובלת מ-PTSD והפרעת הסתגלות משמעותית המלווה בביטויים של דיכאון (תצהיר התובעת, סע' 22). האזור בו אירעה התאונה מתואר בכתבי הטענות כ"רחוב הולנדי", הכולל גישה לכלי רכב אל חניון הבניינים וכן דרך שאמורה לאפשר מעבר להולכי רגל. התובעת טוענת כי המעבר הרגלי, המצוי משמאל למעבר כלי הרכב, היה חסום על ידי מכלי ענק וטבעות בטון מסיביות שהכילו צמחייה, באופן שמנע כל יכולת מעבר על המדרכה (ראו פרוטוקול מיום 18.9.2025 בעמודים 6-8).

8. מנגד, הנתבעים טוענים כי הוצבו אדניות במקום על מנת לתחום אזור ייעודי למעבר הולכי רגל, וכי אלמלא האדניות, רכבים היו חונים במקום וחוסמים את המעבר ממילא, מה שהיה מאלץ את הולכי הרגל לעבור מעל הדוקרנים. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מדובר ברחוב פרטי, שבו הוצב מחסום דוקרנים. כן טוענים הנתבעים כי הוצב שלט עליו נכתב "אין כניסה זהירות דוקרנים", כדי למנוע כניסה של רכבים נגד כוון התנועה, וכי הוצב שלט נוסף להולכי רגל עליו נכתב "אין מעבר לשד' בן זאב" (תצהיר אייל אלמשעלי, סע' 3-4). העירייה מוסיפה וטוענת כי מדובר בשטח פרטי, ומשכך אין לה כל אחריות לקרות האירוע.

    

   ההליך המשפטי

    

9. התובעת הגישה תביעתה נגד נתבעים רבים, ובהם דיירים פרטיים (בעלי הדירות בבית המשותף), העירייה וחברת הביטוח שלה. לאחר שהוגשו אישורי מסירה כדין, הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד מספר נתבעים שלא הגישו כתב הגנה.

10. ביום 15.10.2025, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעים אשר שמותיהם מפורטים בנספח 1 לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה (נתבעים 5,6,12,14,22,27,32,39,41,46,47,49 ).

11. הבקשה התבססה על כך שנתבעים אלה קיבלו את כתב התביעה כדין, אך בחרו שלא להתגונן. לבקשה צורפו אישורי מסירה ותצהירי מוסר. התובעת ביקשה כי פסק הדין שיינתן יחייב גם את הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה – 'ביחד ולחוד' עם שאר הנתבעים בתובענה זו. בית המשפט קבע כי באשר לשאלה אם יחויבו ביחד ולחוד - כל צד יטען במסגרת הסיכומים לגבי סוגיה זו והחלטה תינתן במסגרת פסה"ד.

12. התובעת הגישה תצהיר מטעמה, תצהיר של בנה, מר פלוני (בדיון ביום 18.9.2025 הוצא התצהיר בהסכמת הצדדים מהתיק והושאר הסרטון ללא המלל), תצהיר של מר י' נ', תצהיר של מר ליאור אדמונד דהן, חוות דעת רפואיות, וחוו"ד של מומחה בטיחות, מהנדס ועו"ד גד הולר.

13. העירייה הגישה תצהיר של מר אדיר פרץ, מפקח תשתיות.

14. נתבעת 17, גב' כוכבה חזן, הגישה תצהיר מטעמה, אולם לא התייצבה לדיון ההוכחות שהתקיים. משכך, לא ניתן להתבסס על האמור בתצהירה.

15. נתבעים 50 הגישו תצהיר של מר אייל אלמשעלי וחוו"ד רפואיות.

16. הנתבעים 3-4, 7-11, 13, 15-16, 18-21, 23-26, 28-31, 33-38, 40, 42-45, 48, 51-60 הגישו תצהיר ותצהיר משלים של מר מויאל אברהם, חוו"ד רפואיות וכן תיק מוצגים.

17. דיון הוכחות התקיים ביום 18.9.2025.

18. הצדדים הגישו סיכומים, ועתה הגיע העת להכרעה.

     

    טענות התובעת בתמצית

     

19. התובעת טוענת כי כל הנתבעים, ביחד ולחוד, התרשלו התרשלות רבתי ביצירת מפגעים ו/או אי הסרתם, אשר גרמו לתאונה על תוצאותיה הקשות. לטענתה, מכלול הפעולות ו/או המחדלים שביצעו ו/או נמנעו מלבצע הנתבעים ו/או מי מהם, הפכו את מקום התאונה למפגע ולמקום מסוכן, שהביא לנפילתה (סיכומי התובעת, סע' 6). התובעת מבססת את טענותיה, בין היתר, על חוות דעת הנדסית בטיחותית של המהנדס גדי הולר, לפיה דיירי הרחוב יצרו מפגע בכך שחסמו את דרך המעבר בין רחוב הארזים ושדרות בן זאב, מתוך כוונה ברורה למנוע מעבר הולכי רגל ו/או רכבים.

20. בין רחוב הארזים ושדרות בן זאב, הוקמו על ידי מי שבנה את אותה השכונה ובהוראת עיריית בית שמש, מעברים שמטרתם לאפשר להולכי רגל לעבור מרחוב הארזים אל שדרות בן זאב, בדרך קצרה ומבלי להיזקק לבצע מעקף ארוך ביותר. העירייה, מצידה, נמנעה מלבצע תפקידה ולהורות על הסרת/סילוק המפגע או לסלקו בעצמה (סיכומי התובעת, סע' 31). לטענת התובעת, הצבת הדוקרנים במעבר המשמש הן כלי רכב והן הולכי רגל, ובמקביל חסימת מעבר בטוח להולכי רגל, היא מעשה רשלני מבחינה בטיחותית. היא מדגישה כי המפגע היה "מתעתע" שכן כלל גבהים שונים ומשתנים, ועל כן, חרף ניסיונה לחלוף מעל המכשול היא נתקלה בדוקרן בולט, מעדה ונפלה (סיכומי התובעת, סע' 44).

21. התובעת טוענת כי העירייה חייבה את נציגות הבית לאפשר מעבר בין הבניינים לנוחיות תושבי הרחוב באמצעות רישום זיקת הנאה לטובת הציבור. לטענתה, קשה היה לראות באותם דוקרנים מפגע אם הייתה דרך אחרת לעבור, אך הצבת המיכלים שחסמו את דרך המעבר בשילוב הדוקרנים, הם שיצרו מפגע ברור, והם עולים כדי רשלנות הנתבעים. התובעת מציינת כי נוכח המצב שנוצר בשטח לא נותרה לה ברירה אלא לעבור מעל הדוקרנים, וכי למרות שישנו שלט עליו נכתב "אין מעבר", ישנה זיקת הנאה למעבר לטובת הציבור. התובעת מציינת כי היא סובלת מנכות משמעותית, וחייה השתנו מקצה לקצה.

     

    טענות הנתבעים (המיוצגים בהליך) בתמצית

     

22. כאמור, חלק מן הדיירים בחרו להתגונן בהליך, וחלקם בחרו להתעלם מההליך המשפטי – ונגדם ניתן פס"ד בהיעדר הגנה. הדיירים המיוצגים טוענים כי מחסום הדוקרנים אינו מהווה מפגע, אלא מכשיר לגיטימי למניעת מעבר רכבים, הנפוץ בחניונים ובכניסות/יציאות ממתחמים שונים, וכי הרחוב התאנה אינו שונה מרחובות הסמוכים לו בהם יש מחסום כניסה לרכבים ודוקרנים ביציאה (כתב הגנה, סע' 19). לטענתם, הגדרת מחסום הדוקרנים כמפגע תביא למצב אבסורדי בו לא ניתן יהיה להניח מחסום דוקרנים כלל מבלי שהדבר יהווה מפגע. הם טוענים כי היה בנמצא מעבר חלופי להולכי רגל, וכי יש לייחס לתובעת אשם תורם בכך שבחרה לצעוד מעל הדוקרנים ולא במעבר זה. הדיירים מוסיפים כי הם אזרחים שומרי חוק שרצו למנוע תאונות דרכים ו/או חסימה של נתיב כניסת ויציאת רכבים, וכי העירייה לא אסרה על הצבת הדוקרנים (סיכומי הנתבעים, סע' 40-41).

23. הנתבעים טוענים כי התובעת ראתה את הדוקרנים, הכירה את המקום היטב, והייתה צריכה לבחור באחת מדרכי המעבר החלופיות שהיו קיימות (סיכומי הנתבעים, סע' 7). לטענתם, הדוקרנים אינם בגדר מפגע סמוי אלא מתקן גלוי ובולט. עוד טוענים הדיירים כי חוות דעת מומחה התובעת "קרסה כמגדל קלפים", שכן המומחה לא ביצע מדידות מדויקות והסתמך על הערכות וסרטונים בלבד (סיכומי הנתבעים, סע' 16-19).

24. הדיירים טוענים כי במקום ישנה כניסה מסודרת ואפשר לעבור דרכה ולא מעל הדוקרנים. לטענת הנתבעים, האדניות הוצבו כדי לתחום אזור שבו יוכלו הולכי הרגל להיכנס לרחוב לא דרך הדוקרנים אלא במקום שיועד לכך, וכי אילו לא היו מונחות האדניות, היו חונים בצמוד לקיר רכבים, אשר בהכרח היו מונעים מעבר הולכי רגל ומאלצים את העוברים והשבים לעבור מעל הדוקרנים (סיכומי הנתבעים, סע' 11-12). עוד מציינים הנתבעים כי ישנו שילוט בולט במקום בו צוין "אין מעבר לשדרות בן זאב", ובנוסף קיים שלט "אין כניסה זהירות דוקרנים" (סע' 3-4 לתצהירו של אייל אלמשעלי).

     

     

     

     

    טענות עיריית בית שמש ואיילון חברה בתמצית

     

25. העירייה טוענת כי מקום התאונה הינו שטח פרטי של כלל דיירי הרחוב, וכי האחריות לתחזוקתו ובטיחותו מוטלת על הדיירים, ולא עליה, וכי אין לה סמכות אכיפה בשטח זה (כתב הגנה, סע' 6 וסע' 5 לתצהירו של אדיר פרץ). העירייה טוענת כי מי שהניח את הדוקרנים במקום הם הדיירים ומשכך אין לחייבה. היא מכחישה כי התרשלה וטוענת כי התובעת ראתה את הדוקרנים ובחרה לעבור מעליהם, ולכן יש לייחס לה אשם תורם מכריע. העירייה טוענת כי לאחר פניות רבות של תושבי הרחוב, הציבה תמרור בכניסה לרחוב ועמודי חסימה על המדרכות כדי למנוע חניית רכבים.

26. עוד טוענת העירייה כי התובעת הכירה את הדוקרנים ובכל זאת בחרה לעבור מעליהם. העירייה טוענת כי זיקת ההנאה שניתנה לציבור הייתה להעברת תשתיות ציבוריות ולמעבר הולכי רגל ורכבים, אך לא הטילה עליה אחריות בלעדית לתחזוקה שוטפת של המקום. העירייה הצטרפה לטענות הדיירים, לפיהן התובעת ראתה את הדוקרנים והיה עליה להיזהר. העירייה טוענת כי דין התביעה כנגדה להידחות, וכי ככל וקיימת אחריות, הרי שזו מוטלת לפתחם של דיירי המקום בהיות המקום חלק מהשטח הפרטי המשותף לכלל הדיירים. לחילופין, אם ימצא בית המשפט לנכון לחייב גם אותה, אזי אין לקבוע חבות 'ביחד ולחוד', אלא חבות לחוד בלבד, שכן המעוולים העיקריים הם בעלי המקרקעין.

     

    דיון והכרעה

     

    האם היה מפגע במקום ?

     

27. התובעת העידה כי ראתה את הדוקרנים ואף ניסתה לעבור מעליהם, אך "המוח שלי כנראה חישב לא נכון" עקב הגבהים המשתנים של הדוקרנים (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 8). היא טענה כי המעבר הרגלי היה חסום על ידי מכלי ענק, ומהצד השני של הכניסה לחנייה היה מחסום חשמלי, מה שאילץ אותה לעבור דרך הדוקרנים. התאונה אירעה בשעות היום, כאשר המקום היה מואר וגלוי לעין. התובעת העידה כי תמיד עברה דרך הדוקרנים והיתה מדלגת, שכן אין דרך אחרת לעבור (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 8). היא ציינה כי לא בדקה אם יש דרך מעבר אחרת, אך לא הייתה לה ברירה אלא לעבור שם. "אני מבחינתי ראיתי את הגובה וזה נגע בדוקרן ועפתי באוויר. לא יודעת להסביר לך, אין לי הסבר." (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 8).

28. מר מויאל, נציג הדיירים, הגיש תצהירו ובו טען כי בהתאם לנסח הטאבו שצורף לתצהירו כנספח 2, העירייה קבעה לעצמה זיקת הנאה במעבר שבין רחוב הארזים לבין שדרות בן –זאב. מר מויאל הפנה אף לפרוטוקול ישיבה מיום 28.8.02 מלשכת מנכ"ל עיריית בית שמש, שם צוין מפורשות "הבית המשותף כפי שנרשם, נרשם מעברים וחלקות בעלות זיקות הנאה לציבור המשתמשים כמבער בין שד' יהודה בן זאב לבין רח' הארזים. משמעות הדבר שהציבור רשאי להשתמש במעברים אלו לצרכי מעבר בין הרחובות והעירייה רשאית לעשות שימוש במעברים אלה ולממש את זיקת ההנאה שנקבעה לה בשטחים אשר סומנו על גבי התרשים כפי שנרשם במרשם המקרקעין" (נספח 2 לתצהירו). עוד ציין מר מויאל כי הנחת המחסום ועמודי הבטון נעשתה בידיעת העירייה ובהסכמתה, שכן לא היה בידי העירייה לשלוח פקחים במהלך היום והלילה לתת דוחות לרכבים שחנו על המדרכה (סע' 11 לתצהירו). העד אף ציין שהעירייה לא ביקשה להסיר את הדוקרנים או המחסום או עמודי הבטון, ואף הוצב תמרור הזהרה על ידי העיירה (סע' 14 לתצהירו). מר מויאל ציין כי התובעת הכירה את המקום ובמשך שנים עברה מעל הדוקרנים, קרי הכירה את תנאי השטח. מר מויאל הצהיר כי המחסום תוקן ללא קשר לפציעתה של התובעת העיד כי האדניות הוצבו למנוע חניית רכבים, וכי אלמלא הן, רכבים היו חונים ומסכנים הולכי רגל (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 74). הוא אף הודה כי הוא עצמו נוהג לעבור מעל הדוקרנים וכך גם תושבים אחרים (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 73-74). מר מויאל אישר כי המחסום קוצר לאחר התאונה (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 69), דבר המהווה הודאה בכך שהיה פגם במחסום שהצריך תיקון. הוא גם הודה כי לא ביקשו חוות דעת בטיחותית לפני הנחת המחסומים (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 64).

29. מומחה התובעת, המהנדס גדי הולר (שחוות דעתה החליפה את זו של המהנדס אילן שפירא ז"ל, שהוצאה מתיק בית המשפט בהסכמת הצדדים, פרוטוקול מיום 18.09.2025), קבע כי התקנת מחסומי הדוקרנים בלב שכונת מגורים במעבר המשמש הן כלי רכב והן הולכי רגל, תוך חסימת מעבר בטוח להולכי רגל, היא מעשה רשלני מבחינה בטיחותית (חוות דעת מומחה בטיחות גדי הולר, נספח 5 לראיות התובעת, סע' 3.4.17). המומחה הבהיר כי המפגע נוצר ממכלול הנתונים – הצבת הדוקרנים, מכלי הענק ומחסום הכניסה העולה-יורד, שהוצבו בניגוד להוראות הדין והתקנים (לרבות תקנות התכנון והבנייה ותקן 1918), ואשר לאורם לא נותרה לתובעת ברירה סבירה אלא לצעוד מעל הדוקרנים (סיכומי התובעת, סע' 13).

30. המומחה הגדיר "מפגע" כמצב או מכשול הצפוי לגרום פגיעה בבריאות לאדם. הוא ציין כי במקום לא היה קיים מעבר תקין ופנוי ממכשולים להולכי רגל והעדר מדרכה, מה שהעצים את הסיכון.

31. הנתבעים תקפו בחריפות את חוות דעת מומחה התובעת, בטענה כי "קרסה כמגדל קלפים" (סיכומי הנתבעים, סע' 16). נטען כי המומחה לא טרח למדוד דבר, וכי כל האמור בחוות דעתו בוצע על פי הערכה. לדוגמא, המומחה לא מדד את המעבר בין הקיר לאדניות, וטען שאין לו איך למדוד, למרות שקבע שהוא "צפוף". כמו כן, המומחה התבסס על סרטונים ולא על בדיקה במקום במועד האירוע.

32. הגם שקיימים אי-דיוקים מסוימים בחוות דעת מומחה התובעת, כפי שעלו בחקירה הנגדית, הרי שהגרעין המרכזי של קביעתו נותר איתן: מכלול הנסיבות במקום התאונה יצר מצג שווא לפיו הדרך העיקרית למעבר הולכי רגל היא על גבי הדוקרנים. המומחה הבהיר כי עצם הצבת דוקרנים בנתיב דו-שימושי, המיועד הן לכלי רכב והן להולכי רגל, מהווה מעשה רשלני ומהווה מפגע, ללא קשר לרוחב המרווחים או לשילוט (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 28). הדוקרנים, שנועדו למנוע מעבר רכבים, הפכו למפגע מסוכן להולכי רגל במקום שהיה אמור לשמש גם אותם.

33. לאחר בחינה מעמיקה של נסיבות המקרה אל מול הפסיקה הרווחת (ראו להשוואה את ת"א 18674-10-20 פלוני נגד נציגות בעלי הדירות בבית המשותף ואח' [נבו] (2.9.2025) והת"א (שלום י-ם) 59419-11-21 פלונית נ' ש.מ.ש. אחזקות ויזמות בע"מ [נבו] (23.7.25), אני קובע כי מצב הדברים שהוביל לנפילת התובעת במקום מהווה "מפגע" והוא אף מלמד על רשלנות הנתבעים. המפגע אינו נובע מהדוקרנים כשלעצמם, אלא מהמכלול של הצבתם בנתיב מעבר ציבורי, לצד חסימת דרכי גישה חלופיות להולכי רגל באמצעות עציצים ומחסומים, אשר אילץ הלכה למעשה את התובעת לצעוד מעל הדוקרנים. השארת מעבר צר מאוד, כפי שהתרשמתי מהתמונות שהוצגו לפני, מהסרטון ומעדותה של התובעת, יצרה מצב בעייתי בשטח, שהוביל את התובעת לצעוד במקום בו צעדה – מעל הדוקרנים. יצירת המצב בשטח, בפרט נוכח חסימת דרכי מעבר להולכי רגל על ידי אדניות עץ גדולות מצד אחד, ועל ידי מחסום חשמלי מהצד השני, באופן שיוביל את עוברי האורח (לרבות את העד מטעם הנתבעים) ללכת מעל הדוקרניים הינו מעשה רשלני שיצר מעבר מסוכן להולכי הרגל. הטענה כי הדוקרנים "בולטים לעין ומסומנים היטב" אינה עולה בקנה אחד עם עדויות התובעת ומומחה הבטיחות.

34. לא נעלמה מעיני העובדה כי המומחה מטעם התובעת לא ביצע מדידות של המרווח שנותר בין האדניות שהוצבו בשטח, לבין הקיר – ומצופה היה ממנו שיעשה כן. אולם כאמור לעיל, התרשמתי בעצמי מהתמונות, מהסרטון, ומהעדויות שהובאו לפני הן מצד התובעת והן מצד הדיירים, ובכך יש כדי לגשר על פער זה.

35. כמו כן, אין בטענה כי התובעת יכלה לצעוד במסלול חלופי – ואף ספק אם אפשרות כזו עמדה לה בפועל לצעוד בבטחה – כדי לסייע לנתבעים, שכן עומדת לה הזכות לעבור במקום בו בחרה לעבור שהינו מעבר להולכי רגל (על כך שמדובר במקום שהינו מעבר להולכי רגל אין מחלוקת); ממילא, בחינת התנהלותה רלוונטית לכל היותר לסוגיית האשם התורם שתידון להלן, ולא לשאלה אם קיים במקום מפגע .

     

    אחריות הנתבעים

     

36. הדיירים, כבעלי הדירות ומחזיקי הקרקע, אחראים על יצירת המפגע. הם הציבו את מחסומי הדוקרנים ואת המכשולים הנוספים (מכלי הענק, בטונדות ומחסום חשמלי), ובכך חסמו את דרכי הגישה להולכי רגל ויצרו מצב מסוכן בפועל בשטח. פעולות אלו נעשו ללא התייעצות עם מומחה בטיחות (עדות מויאל, ראו לעיל). עדותו של מר מויאל, לפיה המחסום קוצר לאחר התאונה, מהווה הודאה בכך שהיה פגם במחסום שהצריך תיקון. הדיירים טוענים כי הם רק רצו למנוע תאונות דרכים וכי העירייה לא אסרה על הצבת הדוקרנים, אך אין בכך כדי לפטור אותם מאחריותם ליצירת מפגע.

37. הלכה היא כי חובת הזהירות המוטלת על מחזיק במקרקעין, מכוח סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נובעת מיכולתו הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים בנכס. במקרה דנן, בניגוד למקרים בהם בעלי נכס אינם יוצרים את המפגע, הרי שעל פי תצהירו של מר מויאל אברהם (תצהיר מיום 11.12.2023), הצבת המחסום ועמודי הבטון נעשתה "בידיעת העירייה ועל דעתה והסכמתה" ו"בעקבות פעילות הדיירים". עדות זו, כמו גם תצהירה של גב' חזן כוכבה (תצהיר מיום 16.01.2024) המציינת כי העירייה "לא השגיחה למנוע מהוועד שהם דיירים מהרחוב להתקין את הדוקרנים", מלמדת כי הדיירים, באמצעות הוועד, היו אקטיביים ביצירת המפגע. לפיכך, חלה עליהם אחריות כיוצרי המפגע וכמי ששלטו הלכה למעשה בהצבתו, בדומה למקרים בהם בעלי עסקים נושאים באחריות למפגעים שיצרו בשטחם (השוו: ת"א (שלום י-ם) 59419-11-21 פלונית נ' ש.מ.ש. אחזקות ויזמות בע"מ).

38. בצד אחריות הדיירים, מוטלת אחריות גם על עיריית בית שמש. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מטיל על הרשות המקומית חובה למנוע ולהסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב, כאשר הגדרת "רחוב" רחבה וכוללת גם מקומות פתוחים שהציבור משתמש בהם או רשאי להיכנס אליהם, אף אם הם בבעלות פרטית (השוו: ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה).

39. מר אדיר פרץ, מפקח תשתיות מטעם העירייה, העיד כי העירייה אינה מחזיקה בנוהל עבודה סדור לאיתור והסרת מפגעים, וכי מפגעים מסולקים בעקבות תלונות או מעבר אקראי של פקחים (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 46). מר פרץ העיד כי במקום שבו יש זיקת הנאה, גם בעת שיש מפגע העירייה לא תגיע לתקן את המפגע, אולם לא ידע להסביר מדוע ולא ידע להסביר מה ההבדל בין שטח שבאחריות העירייה לבין שטח שקיימת לגביו זיקת הנאה בהקשר זה (פרוטוקול מיום 18.09.2025, עמ' 57). עדות זו מחזקת את הטענה למחדל של העירייה בפיקוח. העירייה הכירה את מחסומי הדוקרנים ולא דרשה את הסרתם, ואף לא דאגה שיהיה מעבר בטוח להולכי רגל במקום שבו יש זיקת הנאה לטובת מעבר הציבור - דבר המעיד על רשלנותה.

40. העירייה, כרשות מקומית, חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העוברים בשטחה. המקום בו אירעה התאונה הינו שטח בעל זיקת הנאה ציבורית. נסח הטאבו שהוצג מעיד על קיומה של זיקת הנאה להעברת תשתיות ציבוריות, מעבר להולכי רגל ולרכב במשטח מרוצף (סיכומי הנתבעים, עמ' 11, סע' 61). משמעות הדבר היא כי גם העירייה אחראית על בטיחותו ותחזוקתו של השטח. העירייה ידעה על קיומם של הדוקרנים ושל המכשולים האחרים, ולא פעלה להסרתם. מחדלה של העירייה בפיקוח ובאכיפה, כמו גם העדר נוהל סדור לטיפול במפגעים, אף שפנתה בעבר לדיירים לפתוח מעברים שנסגרו (סיכומי הנתבעים, עמ' 11, סע' 58-62), תורם לאחריותה.

41. במקרה דנן, רחוב התאנה, אף שמוגדר כ"רחוב פנימי", שימש בפועל כמעבר ציבורי עם זיקת הנאה לטובת הציבור, והעירייה אף הייתה מעורבת באחזקת התאורה והגינון בו (תצהיר מויאל אברהם). העובדה כי הצבת המחסומים והדוקרנים נעשתה "בידיעת העירייה ועל דעתה והסכמתה" (תצהיר מויאל אברהם) מחזקת את אחריותה המובהקת של העירייה כמפקחת וכמי שאחראית לשלום הציבור בשטח שבתחומה, ובפרט במקום בעל "מידת ציבוריות" גבוהה. לפיכך, הן הדיירים, כיוצרי המפגע וכבעלי השליטה על הצבתו, והן העירייה, כבעלת חובת פיקוח ואחריות כללית לשלום הציבור במעברים ציבוריים, נושאים באחריות משותפת למפגע שנוצר ולנזקים שנגרמו. חלוקת האחריות ביניהם תיקבע בהמשך לאור מכלול הראיות.

42. אחריותה של איילון חברה לביטוח נובעת מפוליסת הביטוח שהוצאה לעיריית בית שמש, המכסה את אחריותה בגין נזקים מסוג זה.

43. מאחר והדיירים הם שהציבו את הדוקרנים בשטח הרי שהם המעוול העיקרי.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעים

     

44. בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הדין הישראלי קובע כי כאשר שני בני אדם או יותר חבים על מעשה עוולה, הם יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד, וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד. משמעות הדבר היא שהניזוק רשאי לתבוע את מלוא הנזק מכל אחד מהמזיקים בנפרד, או מכולם יחד, מבלי שיידרש להוכיח את חלקו המדויק של כל מזיק בנזק.

45. סעיף 11 לפקודה קובע: "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

46. הכלל הוא כי האחריות על מעוולים במשותף מוטלת "ביחד ולחוד". בע"א 7008/09עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר(7.9.2010)סקר בית המשפט העליון את עקרון חלוקת האחריות, בין היתר, במישור הפנימי שבין המזיקים: "בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק-התובע לבין המעוולים-הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים ביניהם (ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם, חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 539 (1991)).

47. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים.

48. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו:ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978);ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 216, 220-218 (1994) (להלן: עניין בכור);ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583, 618 (2000);ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)), או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (עניין עיריית חיפה, בפסקה 49; עניין בכור, בעמ' 218; עניין מירו, בעמ' 796. וכן השוו לע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נגד מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, בעמ' 363-362 (2001))".

49. הפסיקה מבחינה בין שלושה סוגי מקרים בהם מעורבים יותר ממעוול אחד: מעוולים במשותף (הפועלים בצוותא חדא), מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה, ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. בשני המקרים הראשונים, המעוולים מחויבים בפיצויים על מלוא הנזק "ביחד ולחוד". במקרה של נזק ברכוש משותף שנגרם על ידי מספר גורמים, כולל העירייה, כבעניינינו, לרוב מדובר בנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן תחול אחריות "ביחד ולחוד". )ראו בהקשר זה: ע"א (מחוזי חי') 66685-05-20 ד.א. דוראל נדל"ן יזום (2005) בע"מ נ' גלי אמיר (10.01.2021); ת"א (שלום ת"א) 72474-01-18 פלונית נ' חנה אבריען (16.06.2023); ע"א 6894/15 משה זלצר נ' יעקב אבירם  (07.09.2017)).

50. אף על פי שהאחריות כלפי הניזוק היא "ביחד ולחוד", במישור היחסים הפנימיים בין המעוולים לבין עצמם, קיימת אפשרות לחלוקת אחריות. חלוקה זו תיעשה על פי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, בהתחשב במידת אחריותו של כל אחד לנזק, כלומר על פי מבחן האשם המוסרי והתרומה הסיבתית.

51. סעיף 84 לפקודה קובע:

    "א. כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות. ב. בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא."

52. כאשר מדובר בנזק שאיננו בר חלוקה, כל אחד מהמעוולים בנפרד חייב בנזק כולו, אך יש לו הזכות להפרע משאר המעוולים, כדי חלקם היחסי בנזק. זאת להבדיל ממעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים, שם החיוב הוא לחוד (ראו (חי') 117/99 תא (חי') 117-99 ב.י.מ חברה לבנייה בע"מ נ' בנין ופיתוח יפרח אברהם בע"מ).

53. הנתבעים כולם (העירייה והדיירים) חבים כלפי התובעת "ביחד ולחוד" בתשלום מלוא סכום הפיצוי שנפסק. עם זאת, ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים, ולאחר פירוט מכלול המעשים והמחדלים, בהתייחס לחובות המוטלים על בעלי הדין ולמחדלים השונים שפורטו לעיל, ולאור הוראות סעיף 84 והפסיקה הרווחות, יישאו העירייה וחברת הביטוח ב־30% מן הנזק; ואילו הנתבעים 3–60, דיירי הבית המשותף, יישאו יחד ב־70% מן הנזק - בחלקים שווים ביניהם.

54. מובהר כי כל נתבע אשר יישא בתשלום העולה על חלקו היחסי כאמור, יהא זכאי לשיפוי ו/או להשתתפות מאת יתר הנתבעים, בהתאם לחלוקה שנקבעה, עד להשבת הסכום ששולם על ידו מעבר לחלקו. עוד מובהר כי הנתבעים אשר לא הגישו כתב הגנה ואשר ניתן נגדם פסק דין בהיעדר הגנה, לא ייהנו מהימנעותם מניהול ההליך, והם יחויבו, במסגרת יחסי השיפוי הפנימיים, במלוא חלקם היחסי כאמור לעיל.

     

    אשם תורם

     

55. הנתבעים טוענים לחילופין, כי בנסיבות ענייננו יש לייחס לתובעת אשם מכריע, או לחילופין, אשם תורם בשיעור של 75% לקרות התאונה (סיכומי נתבעים, סע' 76). לטענת הנתבעים, התובעת ראתה את הדוקרנים, הכירה היטב את המקום, ובחרה במודע ובפזיזות לקצר את דרכה ולעבור מעליהם אף שהיו קיימות דרכי מעבר חלופיות ובטוחות. הנתבעים מדגישים את עדותה של התובעת כי "המוח שלי כנראה חישב לא נכון" כראיה להתנהלותה הרשלנית, ואף רומזים כי הייתה עסוקה בדברים אחרים (סיכומי נתבעים, סע' 82).

56. מנגד, התובעת דוחה מכל וכל את טענת האשם התורם, וטוענת כי אין להטיל עליה כל אשם. התובעת טוענת כי המצג שיצרו הנתבעים הוא שהמעבר שבו הונחו הדוקרנים היה "דרך המלך" למעבר הולכי רגל, וכי כל הטענות בדבר קיומם של מעברים חלופיים סבירים לא הוכחו ואף נסתרו (סיכומי תובעת, סע' 39-43). התובעת מודה כי ראתה את הדוקרנים וניסתה לחלוף מעליהם, אך מדגישה כי מדובר היה ב"מפגע מתעתע" בעל גבהים משתנים, אשר גרם לה למעוד למרות ניסיונה לדלג מעליו. היא דוחה את הטענה שהייתה עסוקה בדברים אחרים, ומבהירה כי "המוח שלה לא ביצע חישוב נכון, בשל הגבהים המשתנים בתוך אותו מכשול" (סיכומי תשובה, סע' 4.ב).

57. נזכיר כי, בהתאם להוראות סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשם תורם מהווה הגנה למזיק המאפשרת להפחית את הפיצויים המגיעים לניזוק, אם התנהגותו הרשלנית תרמה לנזק שנגרם לו. קביעת אשם תורם נעשית על פי מבחן כפול: מבחן פיזי-סיבתי ומבחן נורמטיבי (אשמה מוסרית), תוך בחינת התנהגות הניזוק במבחן "האדם הסביר" והשוואתה למידת האשם של המזיק (רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11.2018)).

58. ולענייננו, אין מחלוקת כי התובעת הבחינה בדוקרנים עובר לנפילה. התובעת עצמה העידה כי ראתה את הדוקרנים וניסתה לדלג מעליהם, אך "המוח שלה לא חישב נכון". עובדה זו, יחד עם היכרותה המוקדמת של התובעת עם המקום מטילה עליה מידה מסוימת של אחריות. הולך רגל אינו יכול לפטור עצמו מאחריות מוחלטת לשלמות גופו, גם במקום בו קיים מפגע, ועליו לנקוט בזהירות סבירה בצעדיו (ראו בהשוואה ע"א 4219/97 אבו ג'זאלה אליאס נ' המועצות הישראלי).

59. עם זאת, יש לאזן את אחריותה זו של התובעת אל מול נסיבות יצירת המפגע ואופיו. כפי שקבעתי לעיל, המפגע נוצר ממכלול שלם של פעולות ומחדלים מצד הנתבעים, אשר יצרו מצג שווא לפיו הדרך היחידה והסבירה למעבר הולכי רגל היא על גבי הדוקרנים. מומחה התובעת אף הגדיר את הדוקרנים כ"מפגע מתעתע" בשל גבהים משתנים. טענת הנתבעים לקיומם של מעברים חלופיים סבירים לא הוכחה, ואף נסתרה בעדויות, לרבות זו של עד מטעמם אשר העיד כי אף הוא נוהג לעבור מעל הדוקרנים. במצב דברים זה, לא ניתן לצפות מהולך רגל, גם אם הבחין בדוקרנים, שיעמוד על דיוקים הנדסיים של גובהם או שימצא דרכי עוקף שאינן מוגדרות כמעבר בטוח.

60. במקרים של נפילת הולכי רגל עקב מפגעים במדרכה, הפסיקה נוטה להטיל אשם תורם בשיעור של 15%-25%, כאשר שיעורים גבוהים יותר נשמרים למקרים חריגים של רשלנות קיצונית מצד הניזוק (ראו: ת"א (שלום ת"א) 50582-08-20 פלונית נ' עיריית עפולה (21.01.2025); ת"א (שלום ב"ש) 63046-11-22 פלונית פ"א נ' עיריית נתיבות (10.03.2025); ת"א (שלום ת"א) 26406-12-20 פלוני נ' עיריית רמת גן (13.04.2022); ת"א (שלום ת"א) 42182-11-17 פלונית נ' עיריית רמת גן (18.01.2020); ת"א (שלום קריות) 23448-08-20 פלונית נ' עיריית חיפה (17.12.2023)).

61. בענייננו, התובעת לא פעלה בפזיזות קיצונית, אלא ניסתה להתמודד עם מכשול שהוצב בדרך שנחזתה כדרך המעבר היחידה. טעות בשיקול דעת, גם אם התרחשה, אינה שקולה לרשלנות מכרעת, במיוחד כאשר מדובר במפגע מתעתע שנוצר על ידי הנתבעים.

62. לנוכח האמור, ובהינתן כי המפגע נוצר על ידי הנתבעים במעבר ציבורי, והציג מצג שווא ש"אילץ" את התובעת לצעוד מעל הדוקרנים, אך מנגד, התובעת הבחינה בדוקרנים והייתה מודעת לקיומם, אני מוצא לנכון לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.

     

    שאלת הנזק

    הנכות הרפואית

     

63. התובעת סבלה מפגיעות קשות ברגלה השמאלית (שבר מרוסק של עצם הטיביאל פלטו), עברה חמישה ניתוחים והליכי שיקום ממושכים.

64. התובעת נפגעה בברך שמאל ביום 16.03.2018, ואובחן אצלה שבר טיביאל פלטו מסוג שצקר 4. בעקבות זאת, עברה ניתוח לקיבוע פנימי ביום 25.03.2018. בהמשך, נותחה שוב ביום 23.10.2018 בגישה ארטרוסקופית, במהלכה הוסרו מתכות, תוארה הצטלקות במניסקוס מדיאלי (ללא קרע) ששוחררה. לאחר מכן, ביום 17.04.2019, עברה ניתוח אוסטאוטומיה טיביאלית מתקנת לשיפור ציר הברך (HTO), שכלל לקיחת שתל עצם מהאגן. ביום 18.12.2019 עברה הזרקת מח עצם לאזור האוסטאוטומיה במטרה לעודד איחוי, ולאור חוסר איחוי, עברה השתלת עצם נוספת מאזור האגן לאזור האוסטאוטומיה ביום 21.10.2020.

65. בנוסף לניתוחים, התובעת עברה טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים והידרותרפיה, כולל שיקום בבית חולים לוינשטיין, ונזקקה לתמיכה של קביים ומייצב ברך בתקופות ממושכות.

66. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. מטעם התובעת הוגשו חוות דעת של ד"ר ולדימיר גולדמן בתחום האורתופדי, אשר העריך נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין צלקות נרחבות ו-30% בגין הגבלה תפקודית, ושל ד"ר נורית שלפמן בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבעה נכות נפשית בשיעור 25% בגין הפרעת הסתגלות.

67. מנגד, ד"ר ליאור דיין, מומחה אורתופדיה, חלק על הערכותיו של ד"ר גולדמן והעריך נכויות אורתופדיות נמוכות יותר: 10% בגין עיוות ציר הברך, 5% בגין חוסר יציבות קלה, ו-5% בגין צלקות אסתטיות בלבד. ד"ר אורן פורת, מומחה פסיכיאטריה, חלק על קביעתה של ד"ר שלפמן והעריך נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10% בלבד.

68. בשל הפערים המשמעותיים בין חוות הדעת שהוגשו, מונו על ידי בית המשפט מומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה: ד"ר רן טיין וד"ר גיא אור, בהתאמה, אשר הגישו את חוות דעתם לבית המשפט.

69. ד"ר רן טיין, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, בדק את התובעת וקבע כי נכותה הצמיתה עומדת על 20% בגין תחלואת ברך שמאל, זאת בהתאם לסעיף 35(1)(ג) מותאם. בנוסף, קבע ד"ר טיין נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הצלקות שנותרו, בהתאם לסעיף 75(1)(ב) אסתטי.

70. ד"ר טיין המליץ גם על תקופות של נכות זמנית בשיעורים שונים, החל מ-100% נכות זמנית מיד לאחר התאונה והניתוחים, ועד 50% נכות זמנית בתקופות מאוחרות יותר. המומחה ציין כי לא צפוי שינוי משמעותי במצבה בגין הפגיעה בתאונה הנדונה.

71. ד"ר גיא אור, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, בדק את התובעת וקבע נכות נפשית צמיתה בשיעור כולל של 12.5% בהתאם לסעיף 34(2)(ב)(3) לתקנות המל"ל. הוא העריך כי מתוך נכות זו, 4/5 (שהם 10%) מיוחסים לתאונה הנדונה, ואילו היתרה (1/5) מיוחסת לגירושין.

72. ד"ר אור אבחן הפרעת הסתגלות עם תסמינים דיכאוניים, וציין כי התובעת סובלת מירידה במצב הרוח, קשיי הסתגלות למצבה הגופני, ירידה בדימוי העצמי ובתפקוד החברתי. המומחה המליץ לתובעת לשוב למעקב וטיפול פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש.

73. ככלל, בית המשפט מייחס משקל מיוחד לחוות דעתם של מומחים שמונו מטעמו, שכן הם נהנים ממעמד אובייקטיבי ומקצועי. על כן, ובהיעדר נימוקים כבדי משקל לסתור את קביעותיהם, אני מאמץ את ממצאיהם של ד"ר רן טיין וד"ר גיא אור במלואם. לכך יש להוסיף את העובדה כי הצדדים ויתרו על חקירות מומחים בבית המשפט – על המשתמע מכך.

74. בהתאם לכך, אני קובע כי לתובעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20% בגין תחלואת ברך שמאל לפי סעיף 35(1)(ג) מותאם, ו-10% בגין צלקות לפי סעיף 75(1)(ב) אסתטי. כמו כן, אני קובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 10% בגין התאונה הנדונה, בהתאם לסעיף 34(2)(ב)(3) לתקנות המל"ל.

75. סך נכותה המשוקללת של התובעת היא 35.20%.

    הנכות התפקודית

     

76. נקודת מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים, נוגעת לשיעור הנכות התפקודית של התובעת, ולאובדן כושר השתכרותה [להבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות, ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)].

77. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (נבו 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2010)].

78. התובעת, ילידת 1966, טוענת כי מאז התאונה מיום 16.03.2018 סבלה מחבלות קשות ומשמעותיות, עברה חמישה ניתוחים אורתופדיים מורכבים ותקופת שיקום ארוכה ומייגעת שנמשכה למעלה מארבע שנים, במהלכה לא שבה למעגל העבודה והתקיימה מקצבאות אבטלה ונכות כללית (כתב תביעה מתוקן, סעיפים 28, 44; תצהיר תובעת, סעיף 25). לטענתה, היא נותרה מוגבלת ביותר מבחינה פיזית ונפשית, מתקשה בדריכה, עמידה והליכה ממושכת, סובלת מכאבים, חולשה, רגל קצרה בסנטימטר אחד וצלקות מכאיבות, מכערות ומשמעותיות (תצהיר תובעת, סעיפים 17-18, 24). התובעת העידה כי "לבושתי אני גוררת רגל בהליכה" (תצהיר תובעת, סע' 18). בנוסף, היא אובחנה עם הפרעת הסתגלות קשה, מלווה סימפטומים דיכאוניים ברורים ופגיעה קשה ומשמעותית בהערכה העצמית בדימוי הגוף ובנשיות (תצהיר תובעת, סעיף 22). התובעת מדגישה כי עובר לתאונה הייתה אדם פעיל ביותר - עבדה בשתי משרות שדרשו מאמץ פיזי וקוגניטיבי לא מבוטל - סייעת בגן לחינוך מיוחד ומנהלת מרכז קאנטרי, ועסקה באופן אינטנסיבי בריקוד עם, פעילויות שנמנעות ממנה כיום (תצהיר תובעת, סעיף 23). היא שבה לעבודה רק בחודש יולי 2022, כמזכירה רפואית, במשרה שאינה דורשת מאמץ פיזי, וחוששת ליציבותה התעסוקתית (תצהיר תובעת, סעיף 20). לשיטתה, נכותה הרפואית המשוכללת עומדת על 35.2%, והיא בעלת משמעות תפקודית מובהקת (סיכומי תובעת, סעיפים 49-50).

79. מנגד, הנתבעים טוענים כי לתובעת נקבעה נכות רפואית נמוכה יותר, כאשר ד"ר דיין קבע נכות אורתופדית בשיעור 14.5% ונכות צלקתית בשיעור 5%, וד"ר פורת קבע נכות נפשית בשיעור 10%. הנתבעים מדגישים כי נכות צלקתית אסטטית אינה מהווה נכות תפקודית, ובודאי שלא בגובה הנכות הרפואית (סיכומי נתבעים 50, סעיף 53). עוד טוענים הנתבעים כי הצלקות אינן רגישות ולא קיימת רתיעה למגע, והן אינן מפושטות ונרחבות וכי הן בעלות משמעות אסתטית בלבד. הם טוענים כי לנכותה הרפואית של התובעת "אין כל נפקות תפקודית שהיא וקיים פער של ממש בין טענותיה למגבלות הרפואיות לבין יכולתה לעבוד" (סיכומי נתבעים 50, סעיף 52). עוד נטען כי התובעת שבה לעבוד במשרה מלאה כמזכירה רפואית בחודש יולי 2022, ושכרה אף השביח, כאשר היא מרוויחה כיום סך של כ- 16,650 ₪ בחודש, לעומת ממוצע של כ- 8,000 ₪ עובר לתאונה (סיכומי נתבעים, סעיפים 93, 108, 125). הנתבעים מציינים כי התובעת "עמדה על שתי רגליה ללא כל קושי, ולא ביקשה ולו פעם אחת לשבת במהלך עדותה" (סיכומי נתבעים, סעיף 90). לטענתם, עבודתה הנוכחית אינה דורשת הכשרה מיוחדת או מאמץ פיזי, והיא מרוויחה שכר משולש, דבר המעיד כאלף עדים שאין לתובעת כל הפסד שכר בעתיד וכל פגיעה בתפקוד (סיכומי נתבעים, סעיפים 111, 115, 120). הנתבעים סבורים כי השינוי שביצעה התובעת בעבודתה נבע, בין היתר, מכך ששינתה את מקום מגוריה ועברה לאזור השרון עקב גירושיה וללא כל קשר לאירוע נשוא התובענה או לפגיעה בתפקודה (סיכומי נתבעים, סעיף 109). הם טוענים כי "שכרה הגבוה מעיד על כך, שלתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית אשר משפיעה על כושר השתכרותה" (סיכומי נתבעים, סעיף 117), וכי "הסתגלותה בתפקיד החדש מושלמת" (סיכומי נתבעים, סעיף 121). הם מלינים על כך שהתובעת "המתינה עם הצגת תלושי השכר עד ליום מועד ההוכחות" (סיכומי נתבעים, סעיף 122).

80. מכלול הראיות שהוצגו בפניי, ובכלל זה חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, מלמד כי התובעת נותרה עם נכויות רפואיות משמעותיות: נכות אורתופדית בשיעור 20% בגין תחלואת ברך שמאל (לפי תקנה 35(1)(ג) מותאם), ונכות בשיעור 10% בגין צלקות (לפי תקנה 75(1)(ב) אסתטי), כפי שקבע ד"ר רן טיין. כמו כן, נקבעה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 12.5%, מתוכה 10% יוחסו לתאונה (לפי תקנה 34(ב)(2)(3) למל"ל), כפי שקבע ד"ר גיא אור. נכויות אלו, במיוחד האורתופדית והנפשית, נושאות עמן השלכה תפקודית, כפי שיפורט להלן. יובהר, כי התובעת לא שבה לעבודה במשך למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, והתקיימה מקצבאות אבטלה ונכות כללית (תצהיר תובעת, סעיף 25).

81. התרשמותי מעדותה של התובעת, שנשמעה ברובה אותנטית ומהימנה, כי היא התמודדה ועודנה מתמודדת עם קשיים פיזיים ונפשיים משמעותיים. טענת הנתבעים כי התובעת עמדה "ללא כל קושי" במהלך עדותה אינה סותרת את טענותיה בדבר מגבלות בעמידה ממושכת או בביצוע פעולות פיזיות מאומצות לאורך זמן, ואינה מלמדת כי התובעת חפה ממגבלות תפקודיות. העמידה בבית המשפט אינה משקפת את המאמץ הנדרש בעבודה יומיומית או את ההשפעה המצטברת של הכאב והעייפות. יתרה מכך, התרשמתי כי במהלך עדותה בבית המשפט התובעת נשענה על דוכן העדים ונטתה להישען יותר על רגל ימין. התובעת העידה, כי רק לאחר מספר שנים חזרה אל מעגל העבודה בחודש יולי 2022.

82. השפעת הנכויות על תפקודה של התובעת ניכרת במספר מישורים. במישור הפיזי, התובעת מוגבלת מאוד בדריכה, מוגבלת בעמידה ממושכת, מוגבלת בהליכה למרחקים קצרים אפילו של כ-500 מייר, נוכח כאבים קשים בברך ולאורך שוק רגל שמאל. היא גוררת רגל בהליכה, ולעיתים תכופות נדרשת להסתייע בקב לצורך הליכה (תצהיר תובעת, סעיף 18). במישור הנפשי, התובעת סובלת מירידה משמעותית במצב הרוח ובביטחון העצמי – ירידה בדימוי – ממש של מדיכאון וסובלת העצמי והנשי ופגיעה משמעותית ותפקודית בכושר הפעולה נוכח מצבי הנפשי (תצהיר תובעת, סעיף 22). עדות התובעת בהקשר זה לא נסתרה. מומחה בית המשפט ד"ר גיא אור קבע כי התובעת סובלת מ"הפרעת הסתגלות עם רכיב דיכאוני בולט, פגיעה קשה ומשמעותית בהערכה העצמית בדימוי הגוף ובנשיות" וכי ניכרת פגיעה תפקודית בכל מישורי החיים. טענת הנתבעים כי שכרה המוגדל של התובעת מעיד על הסתגלות מלאה ועל היעדר פגיעה נפשית אינה מתקבלת. העלייה בשכר יכולה לנבוע מגורמים רבים, ואינה שוללת את הפגיעה התפקודית הנפשית, אשר באה לידי ביטוי בבחירת תעסוקה פחות תובענית רגשית ופיזית, ובהתמודדות פנימית מתמשכת, כפי שהתרשמתי מעדותה.

83. באשר לנכות בגין הצלקות, אני מקבל את עמדת הנתבעים. הנתבעים טוענים כי צלקות אסתטיות אינן תפקודיות וכי הצלקות של התובעת אינן רגישות ולא קיימת רתיעה למגע. לטענתם הצלקות בעלות משמעות אסתטית בלבד והן מוסתרות לרוב. אף שהתובעת העידה על תחושותיה הסובייקטיביות באשר לצלקותיה והשפעתן על דימויה העצמי ועל לבושה, הרי שעל בסיס חוות דעת המומחה, ועל בסיס הראיות שבפניי, לא מצאתי אינדקציה לכך שהצלקות רגישות או מגבילות את התובעת. אני קובע כי הנכות בגין הצלקות, בשיעור 10%, אינה נכות תפקודית במקרה זה. לא הוכח שהצלקות מונעות מהתובעת לבצע את תפקידה או פוגעות בכושר השתכרותה באופן ישיר.

84. במישור התעסוקתי, התובעת נאלצה לנטוש את עיסוקיה הקודמים, שהיו כרוכים במאמץ פיזי ניכר (סייעת בגן לחינוך מיוחד ומנהלת מרכז קאנטרי), ולבחור במשרה משרדית פחות תובענית פיזית. אף שהשכר במשרתה הנוכחית גבוה יותר (כ-17,100 ₪), אין בכך כדי לשלול את הפגיעה בכושר ההשתכרות, שכן ייתכן שלולא התאונה הייתה יכולה להתקדם למשרות רווחיות יותר בתחום עיסוקה הקודם, או ליהנות ממגוון רחב יותר של אפשרויות תעסוקתיות. טענת הנתבעים כי השינוי במקום מגוריה ובעבודתה של התובעת נבע מגירושיה, ולא מהתאונה (סיכומי נתבעים, סעיף 109), אינה שוללת את העובדה שהבחירה בסוג העבודה הושפעה ממגבלותיה הפיזיות והנפשיות לאחר התאונה. גם אם הגירושין היוו זרז לשינוי, אופי השינוי וסוג העבודה שנבחרה הותאמו למגבלותיה. טענת הנתבעים כי התובעת "המתינה עם הצגת תלושי השכר עד ליום מועד ההוכחות" אינה משנה את העובדה שהתלושים הוגשו כדין והם משקפים את מצבה התעסוקתי העדכני.

85. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו כמפורט לעיל, לאחר שהבאתי בחשבון את אופי הנכויות של התובעת - האורתופדיות והנפשיות - ואת אופי עבודתה עובר לתאונה ולאחריה, את השכלתה, את גילה בעת התאונה (52), ולאחר שהתרשמתי מעדות התובעת על השפעת הפגיעה על תפקודה במישורים הפיזי, הנפשי, החברתי והתעסוקתי, ובהתחשב בכך שהנכות בגין הצלקת אינה תפקודית במקרה זה, אני קובע כי הנכות התפקודית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה עומדת על 28%. נתון זה מחושב משקלול הנכות האורתופדית בשיעור 20% עם הנכות הנפשית בשיעור 10%.

86. בענייננו, אף כי שכרה של התובעת במשרתה הנוכחית גבוה יותר מזה שהשתכרה עובר לתאונה, אין בכך כדי לשלול לחלוטין את הפגיעה בכושר השתכרותה לעתיד. מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת, לרבות המגבלות הפיזיות והנפשיות, עשוי להשפיע על קידומה המקצועי, על יציבותה התעסוקתית ועל יכולתה למצוא עבודה אחרת ברמת השתכרות דומה, ככל שתיאלץ לעזוב את מקום עבודתה הנוכחי.

87. כפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בעתיד בצורה כזו או אחרת, בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. יש לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, מט(2) 257 (1995)].

88. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.

89. במקרה דנן, שקלתי בין השאר את אופי הפגיעות שנותרו לתובעת בעקבות האירוע - נכות אורתופדית ונכות נפשית - ואת השלכותיהן על התובעת בכלל, היום ובעתיד. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, שנוכח הפגיעה של התובעת והמגבלות התפקודיות שנקבעו לה, התובעת זכאית לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות.

90. לנכויותיה של התובעת, ובכלל זה לנכות האורתופדית ולנכות הנפשית, יש השפעה מהותית על תפקודה היום יומי, על בחירותיה התעסוקתיות ועל פוטנציאל השתכרותה העתידי. בהתחשב בגילה של התובעת בעת התאונה (52), בשנות העבודה שנותרו לה עד גיל פרישה, ובמגבלותיה הפיזיות והנפשיות המוכחות, ומאידך בשים לב לעובדה ששכרה של התובעת השביח עם השנים במשרתה החדשה, אני קובע כי הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת שווה לנכות התפקודית ואני מעמידה על 28%.

    בסיס שכרה של התובעת

     

91. הצדדים חלוקים בשאלת בסיס שכרה של התובעת לצורך חישוב נזקיה, הן בעבר והן בעתיד. התובעת טוענת כי עובר לתאונה שאירעה ביום 16.03.2018, עבדה בשתי משרות במקביל: כסייעת בחינוך המיוחד בעיריית בית שמש וכמנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז קאנטרי בעיר בית שמש. התובעת הצהירה כי לאחר התאונה לא עבדה במשך למעלה מארבע שנים, וכי שבה למעגל העבודה רק בחודש יולי 2022. לצורך קביעת בסיס השכר עובר לתאונה, נבחנו תלושי השכר שהגישה התובעת כנספח 16 לתצהירה (עמ' 279-303). תלושים אלו משקפים את הכנסותיה משני מקומות עבודה: "עירית בית שמש" ו"עמותת ספורט הישגי בית שמש". מעיון בתלושי השכר של "עירית בית שמש" עבור התקופה שבין אוגוסט 2017 לפברואר 2018, ובתלושי השכר של "עמותת ספורט הישגי בית שמש" עבור התקופה שבין ינואר 2017 לינואר 2018, עולה כי בסיס שכרה הממוצע של התובעת משני מקומות עבודתה, עובר למועד התאונה, עמד על סך של 8,139 ש"ח ברוטו בחודש, ובשערוך להיום 9,491 ₪ .

92. התובעת הצהירה כי שבה לעבודה כמזכירה רפואית בחודש יולי 2022, וכי שכרה הממוצע עומד על כ-11,000 ש"ח ברוטו בחודש (תצהיר התובעת בסע' 20). עם זאת, ביום 17.09.2025 הגישה התובעת תלושי שכר עדכניים עבור מספר חודשים בשנת 2025. תלושים אלה מפרטים את הכנסותיה מעבודתה הנוכחית כ"מתאמת רפואית" בחברת "אסיא מדיקל ניהול ואחזקות בע"מ". מעיון בתלושי השכר לשנת 2025, עבור החודשים פברואר, אפריל, מאי, יוני, יולי ואוגוסט עולה כי שכרה הממוצע של התובעת עמד על סך של 17,194 ש"ח ברוטו בחודש. שכרה זה גבוה באופן משמעותי מבסיס שכרה עובר לתאונה, ואף גבוה מהסכום של כ-11,000 ש"ח ברוטו שהוצהר על ידה קודם לכן. עם זאת, זהו שכרה העדכני בשנת 2025 ואני קובע אותו כבסיס השכר ביחס להפסדי השכר לעתיד.

93. לאור האמור לעיל, אני קובע כי בסיס שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעבר על סך של 9,491 ש"ח ברוטו לחודש, כפי שהשתכרה עובר לתאונה, ואת בסיס השכר להפסדי השכר לעתיד על סך של 17,194 ₪.

94. עתה נעבור לכימות ראשי הנזק.

     

    ראשי הנזק

     

95. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לחישוב הנזק. התובעת ילידת 13.5.1966, האירוע אירע ביום 16.3.2018 ובעת האירוע היתה התובעת בת 52 שנים. כיום התובעת כבת 60. שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה הוא 35.2%, ושיעור הנכות התפקודית עומד על 28%.

    הפסדי שכר לעבר

     

96. לטענת התובעת, בשל הנכות שנגרמה לה כתוצאה מהאירוע, היא לא שבה למעגל העבודה במשך למעלה מארבע שנים, מיום התאונה 16.03.2018 ועד לחודש יולי 2022. התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדיה לעבר מיום התאונה ועד למועד חזרתה למעגל העבודה, בהתאם להפסדיה המלאים בתקופה זו ובחישוב מלוא השכר אותו השתכרה עובר לתאונה ולמשך 52 חודשים מלאים (סיכומי תובע, סעיף 55). בנוסף, עותרת התובעת לפיצוי גם לאחר חזרתה למעגל העבודה, וזאת בטענה כי יכלה להשתכר שכר גבוה יותר אלמלא התאונה. סיכומו של דבר התובעת עותרת לפיצוי בסך 562,407 ₪.

97. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה הפסדי שכר לעבר. לשיטתם, התובעת לא צירפה תלושי שכר או כל ראיה מהתקופה שלאחר התאונה, ולא הציגה אישור מהמעסיק המאשר היעדרותה בפועל. הנתבעים טוענים עוד כי אין כל הצדקה רפואית לישיבתה של התובעת בביתה בחוסר מעש, וכי מומחה בית המשפט קבע נכויות זמניות לתקופות מוגבלות בלבד (סיכומי נתבעים, סעיף 123). הנתבעים מציעים, לצורכי פשרה בלבד, פיצוי בסך 28,429 ₪ המחושב לפי הנכויות הזמניות המפורטות בטבלה שבסע' 123 לסיכומיהם.

98. כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב- "נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, לט(1) 477 (1985)], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים, ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מארג הראיות שהוגש לבית המשפט מלמד על נתוני השתכרותה של התובעת עובר לאירוע ועל היעדרותה הממושכת ממעגל העבודה לאחריו. עובר לתאונה, התובעת עבדה בשתי משרות כשכירה: סייעת חינוך מיוחד בעיריית בית שמש ומנהלת אדמיניסטרטיבית, והשתכרה בממוצע 8,139 ₪ לחודש (בשערוך להיום 9,491 ש"ח).

99. התאונה אירעה ביום 16.03.2018. מהראיות עולה כי התובעת לא שבה למעגל העבודה עד לחודש יולי 2022. תקופה זו, בת כ-52 חודשים, מתאפיינת בהיעדר מוחלט של השתכרות משכר עבודה. במהלך תקופה זו, התובעת עברה חמישה ניתוחים אורתופדיים מורכבים ותהליכי שיקום ארוכים.

100. בחוות דעתו של ד"ר טיין נקבעו נכויותיה הזמניות של התובעת כדלקמן:

     16.3.2018 – 16.5.2019 – 100%.

     17.5.2018 – 22.10.2018 – 50%.

     23.10.20218 – 7.12.2018 – 100%.

     8.12.2018 – 16.4.2019 – 50%.

     17.4.2019 – 29.5.2019 – 100%.

     30.5.20219 – 17.12.2019 – 50%.

     18.12.2019 – 29.01.2020 – 100%.

     30.1.2020 – 11.3.2020 – 50%.

     12.3.2020 – 21.10.2020 – 20%.

     22.10.2020 – 3.12.2020 – 100%.

     4.12.2020 – 14.1.2021 – 30%.

101. בנוסף, התובעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לקצבת נכות כללית ושולמו לה תגמולים, מה שמעיד על קושי משמעותי לשוב למעגל העבודה.

102. אף שהפסדי שכר לעבר הם "נזק מיוחד" הטעון הוכחה מדויקת, ההלכה הפסוקה מכירה בכך שלעיתים המציאות מורכבת וקיימים קשיים אובייקטיביים לכימות מדויק של הנזק. במקרים אלה, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדנה, ובלבד שהאומדן מבוסס על מכלול הראיות ואינו שרירותי (ע"א 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, [פורסם בנבו] (11.06.2014)). ואולם, במקרה דנן, קיימת אינדיקציה ברורה לנזק בדמות היעדרות ממושכת ממעגל העבודה, אשפוזים, ניתוחים וקביעת נכויות זמניות על ידי מומחה בתחום האורתופדיה.

103. על יסוד הראיות שהוצגו, ובהתאם לעקרונות ההלכה הפסוקה, אני קובע כי התובעת הייתה באי כושר מלא או חלקי לעבודה בתקופה שבין יום התאונה, 16.03.2018, ועד לחודש יולי 2022, עת שבה למעגל העבודה. בסיס השכר לחישוב הפסדים אלו יעמוד על 9,491 ₪ לחודש.

104. להלן חישוב הפסדי שכר בעבר בהתאם אי כושר מלא/חלקי לפי נכויות זמניות (ד"ר טיין): 16.03.2018 – 16.05.2018 (2 חודשים) - 100%: 2 חודשים × 9,491 ₪ = 18,982 ₪. 17.05.2018 – 22.10.2018 (5.2 חודשים) - 50%: 5.2 חודשים × 9,491 ₪ × 50% = 24,676 ₪. 23.10.2018 – 07.12.2018 (1.5 חודשים) - 100%: 1.5 חודשים × 9,491 ₪ = 14,236 ₪. 08.12.2018 – 16.04.2019 (4.2 חודשים) - 50%: 4.2 חודשים × 9,491 ₪ × 50% = 19,931 ₪. 17.04.2019 – 29.05.2019 (1.4 חודשים) - 100%: 1.4 חודשים × 9,491 ₪ = 13,287 ₪. 30.05.2019 – 17.12.2019 (6.6 חודשים) - 50%: 6.6 חודשים × 9,491 ₪ × 50% = 31,320 ₪. 18.12.2019 – 29.01.2020 (1.4 חודשים) - 100%: 1.4 חודשים × 9,491 ₪ = 13,287 ₪. 30.01.2020 – 11.03.2020 (1.4 חודשים) - 50%: 1.4 חודשים × 9,491 ₪ × 50% = 6,643 ₪. 12.03.2020 – 21.10.2020 (6.7 חודשים) - 20%: 6.7 חודשים × 9,491 ₪ × 20% = 12,717 ₪. 22.10.2020 – 03.12.2020 (1.4 חודשים) - 100%: 1.4 חודשים × 9,491 ₪ = 13,287 ₪. 04.12.2020 – 14.01.2021 (1.3 חודשים) - 30%: 1.3 חודשים × 9,491 ₪ × 30% = 3,701 ₪.

105. סה"כ הפסד בגין נכויות זמניות: 172,067 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 181,346 ₪.

106. ביחס לתקופת אי כושר חלקי מתום הנכויות הזמניות ועד חזרתה לעבודה: החל מיום 15.01.2021 ועד 30.06.2022 (17.4 חודשים), התובעת לא שבה למעגל העבודה. בהינתן הנכות התפקודית שנקבעה (28%) והקושי האובייקטיבי לשוב לעבודה לאחר סדרת ניתוחים והחלמה, יש להכיר בהפסד חלקי בשיעור זה. 17.4חודשים × 9,491 ₪ × 28% = 46,240 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 48,733 ₪.

107. סיכום הפסדי שכר לעבר: סך הפסדי השכר לעבר יעמוד על סכום של 181,346 ₪ (בגין נכויות זמניות) + 48,733 ₪ (בגין אי כושר חלקי עד חזרה לעבודה)  - סה"כ 230,079 ₪.

      

     הפסדי שכר לעתיד

      

108. התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד בסך 413,587 ₪, וזאת על בסיס שכר חודשי של 17,108 ₪, שיעור נכות תפקודית, וחישוב אקטוארי מלא עד הגיעה לגיל פרישה.

109. הנתבעים דוחים את טענות התובעת מכל וכל, וסבורים כי אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. לטענתם, התובעת שילשה את שכרה לאחר התאונה, והיא עובדת במשרה מלאה ללא כל פגיעה בהיקף עבודתה או בשכרה. חלק מן הנתבעים הציעו לחילופין לשלם לתובעת סכום גלובאלי של 100,000 ₪.

110. על יסוד מארג הראיות כולו, כמו גם קביעותיי לעיל לפיהן נותרה לתובעת נכות תפקודית בשיעור 28% אשר אינה באה לידי ביטוי, עד כה, בגריעה מכושר השתכרותו (ראו פירוט לענין ההבחנה בין נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות כמפורט לעיל בפרק נכות תפקודית) סבור אני כי ברוח הפסיקה הנוהגת, יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום גלובלי, אשר יהא בו לשקף את הסיכון להפסד ההשתכרות בעתיד (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

111. בהתחשב בגילה של התובעת (ילידת 1966), בעיסוקה, בשיעור נכותה הרפואית והתפקודית, כמו גם בעובדה כי היא שבה למעגל העבודה והשביחה את שכרה, מוצא אני לפצותה בראש נזק זה, על דרך האומדנא, בסך של 220,000 ₪ נכון למועד פסיקתי (הפיצוי בגבולות 60% מתחשיב אקטוארי).

      

     הפסדי פנסיה

      

112. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% מסך הפסדי השכר לעבר ומסך הפסדי השכר לעתיד.

113. משכך, סה"כ הפסדי הפנסיה עומדים על 56,260 ₪.

      

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד

      

114. התובעת טוענת כי מאז התאונה, היא נזקקה לעזרה משמעותית בטיפול בעצמה ובניהול משק הבית, עקב מגבלותיה הפיזיות והנפשיות הקשות. לטענתה, היא מוגבלת מאוד בדריכה, בעמידה ובהליכה, ומתקשה בעבודות ניקיון, סחיבת חפצים וקניות, כפי שפורט בסעיפים 17, 18, 19, 21 ו-28 לתצהירה. היא מציינת כי נזקקה לעזרה יומיומית במקלחות, לבוש ותנועה, ליווי לטיפולים רפואיים ולשיקום בבית לוינשטיין, וכן לעזרת עוזרת בית באופן קבוע, כמפורט בסעיפים 21 ו-28 לתצהירה. בן זוגה לשעבר של התובעת, עו"ד X, אישר בתצהירו את היקף העזרה הנדרשת והניתנת, לרבות סיוע יומיומי לאחר חמישה ניתוחים, ליווי לטיפולים והסעות, ואת הקשיים בניהול משק הבית, כמתואר בסעיפים 6, 7, 8, 9, 12 ו-14 לתצהירו. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 287,316 ₪ עבור עזרת הזולת, בהתבסס על חישוב של 60 ₪ לשעה, כפי שצוין בסעיפים 66-68 לסיכומיה.

115. הנתבעים דוחים את טענות התובעת וטוענים כי היא לא הציגה כל ראיה ממשית לצורך בעזרת צד ג' או להוצאות שנגרמו, וכי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה מפורשת. הם מדגישים כי התובעת לא צירפה קבלות או דיווחים על העסקת עוזרת בית בשכר, וכי עזרה מבני משפחה נחשבת לעזרה מצופה ומקובלת שאינה מזכה בפיצוי. הנתבעים מוסיפים כי התובעת עובדת במשרה מלאה ונוהגת ברכבה, ולכן אינה נזקקת לעזרה לעתיד, והציעו לפנים משורת הדין פיצוי גלובלי של 5,000 ₪ בלבד בראש נזק זה.

116. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

117. לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

118. בחינת הראיות שהוצגו מלמדת כי התובעת נזקקה לעזרה משמעותית בתקופה שלאחר התאונה, וכן לאחר הניתוחים שעברה. חוות הדעת הרפואיות של מומחי בית המשפט, ד"ר טיין (אורתופד) וד"ר אור (פסיכיאטר), מצביעות על נכויות אורתופדיות ונפשיות הגורמות למגבלה תפקודית, לרבות הגבלה בינונית על כושר הפעולה ונכות נפשית המשפיעה על התפקוד היומיומי. תצהיריהם של התובעת ועו"ד X, מתארים תקופה אינטנסיבית של שיקום וצורך בעזרה רבה במקלחות, לבוש, תנועה, ליווי לטיפולים והסעות, ובניהול משק הבית, לרבות ניקיון, קניות וסחיבת חפצים.

119. בעדותה בבית המשפט, אישרה התובעת כי היא אינה יכולה לנקות את הבית וכי היא נעזרת בעוזרת בית לשם כך, וכן כי היא מבצעת קניות באמצעות הזמנות בטלפון, כמפורט בפרוטוקול הדיון העמ' 13. עדות זו נתמכה גם בעדותו של עו"ד נבון, אשר ציין כי לדעתו התובעת העסיקה עוזרת בית מאז שהכיר אותה ועד היום. התרשמותי היא כי העזרה שניתנה לתובעת, במיוחד בתקופה הסמוכה לתאונה ולאחר הניתוחים הרבים, חרגה מהמקובל בין בני משפחה והייתה הכרחית נוכח מגבלותיה הקשות.

120. אף שהתובעת לא הציגה אסמכתאות לתשלום עבור כל העזרה שקיבלה, העדויות והתיעוד הרפואי תומכים בצורך בעזרה זו. יש להבחין בין התקופה הראשונית לאחר התאונה, שבה הצורך בעזרה היה אינטנסיבי ורחב היקף, לבין התקופה המאוחרת יותר והצורך העתידי. התובעת, על אף חזרתה למעגל העבודה, עדיין מתמודדת עם מגבלות תפקודיות וקושי בניהול משק הבית, וזאת שבע שנים לאחר התאונה, כפי שהעידה בדיון, ועדותה מהימנה עלי.

121. על יסוד האמור, אני קובע כי התובעת נזקקה לעזרת צד ג' הן בעבר והן צפויה להזדקק לה בעתיד, בגין מגבלותיה הפיזיות והנפשיות הנובעות מהתאונה. היקף העזרה הנדרש היה משמעותי בתקופה הראשונית, ונותר צורך מתמשך בעזרה בניהול משק הבית ובפעולות הדורשות מאמץ פיזי, אף שהתובעת הצליחה להשתלב מחדש בשוק העבודה.

122. בהיעדר נתונים מדויקים על הוצאות בפועל, ובהתאם להלכה הפסוקה, הפיצוי בראש נזק זה ייקבע על דרך האומדנה. בהתחשב בהיקף העזרה האינטנסיבית שנדרשה לתובעת בעבר, בנכויותיה הקשות והמתמשכות, במספר הניתוחים שעברה התובעת, ובהערכה מושכלת של הצורך העתידי בעזרה, לרבות עזרת עוזרת בית וסיוע בפעולות יומיומיות, אני מעמיד את הפיצוי הגלובלי עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד על סך של 100,000 ₪.

      

     הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

      

123. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נאלצה לעבור לא פחות מחמישה ניתוחים אורתופדיים מורכבים, שיקום ארוך ונטילת תרופות מרובות, בגינם נדרשה לשלם השתתפות עצמית והוצאות רבות על מכשירים, תכשירים וטיפולים תומכים. לטענתה, גם בעתיד תידרש התובעת להוצאות לא מבוטלות לניתוחים נוספים, טיפולים לצורך החלמה, טיפולים תומכים ותרופות. התובעת עותרת לפיצוי גלובלי בסך 150,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. בנוסף, התובעת טוענת כי נכותה האורתופדית המשמעותית מגבילה את ניידותה, והיא נדרשת לנסיעות מרובות לטיפולים רפואיים ופרא-רפואיים, תוך שהיא מנועה משימוש בתחבורה ציבורית. בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, עותרת התובעת לסך גלובלי של 150,000 ₪. סך הכל עותרת התובעת לפיצוי של 300,000 ₪ בגין ראשי נזק אלו. התובעת מפנה לקבלות חלקיות שצורפו לראיות מטעמה, המעידות על מעט מההוצאות הרבות. בנוסף, טוענת התובעת כי היא היתה ועודנה מטופלת על ידי רופאים הן בתחום האורתופדי והן בתחום הנפשי (סע' 70 לסיכומים מטעמה).

124. הנתבעים טוענים כי הוצאות רפואיות ונלוות לעבר הן "נזק מיוחד" הטעון הוכחה מפורשת ובליווי ראיות מתאימות, וכי התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית להוכחת הפסד שנגרם לה למעט קבלות בודדות בסך כולל של כ-6,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ו-300 ₪ עבור נסיעות (סיכומי נתבעים, סעיפים 90-91). לטענתם, התובעת לא צירפה קבלה אחת בגין רכישת תרופות מסוג ציפרלקס או תרופות בכלל (סיכומי נתבעים, סעיף 150). הנתבעים מוסיפים כי ד"ר טיין לא קבע צורך בטיפולים עתידיים, וד"ר אור ציין כי טיפול נפשי עתידי יכול להינתן במסגרת השירותים הציבוריים. לשיטת הנתבעים, התובעת, כחברת קופת חולים, זכאית לקבל טיפולים חינם מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולכן הוצאותיה מכוסות (סיכומי נתבעים, סעיפים 96-97). באשר להוצאות ניידות, טוענים הנתבעים כי התובעת לא הביאה בדל ראיה להוצאות הנטענות, והיא מתניידת כיום בכוחות עצמה (סיכומי נתבעים, סעיפים 140-143). הנתבעים מציעים פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.

125. כידוע, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קובע בסעיף 3(א) כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים". בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי לטיפול מסוים מקופת חולים, לא יהיה מקום לפצותו. על אף האמור, ידוע כי אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן על ידי קופת החולים, ולעיתים יש פער בין ההוצאות בפועל לבין ההחזרים שניתנים על ידי קופת החולים.

126. כאמור, התובעת עברה חמישה ניתוחים אורתופדיים מורכבים, תהליכי שיקום ממושכים, וממשיכה ליטול תרופות (פרוטוקול הדיון מיום 18.9.2025 עמ' 18). אף שהתיעוד המלא של ההוצאות אינו מצוי בתיק, והנתבעים מצביעים על קבלות חלקיות בלבד, לא ניתן להתעלם מהיקף הפגיעה והטיפול הרפואי לו נזקקה התובעת. מומחה בית המשפט ד"ר גיא אור אמנם המליץ על טיפול פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים, אך בפועל, לעיתים קרובות קיימים פערים בין הנדרש לבין הניתן בסל הבריאות, או שהתובע נזקק לטיפולים פרטיים משלימים או תרופות שאינן מכוסות במלואן. טענת הנתבעים כי התובעת לא צירפה קבלות על תרופות אינה שוללת את עצם הצורך בהן, שכן התובעת העידה על נטילתן. בהתחשב בהיקף הפגיעה, הניתוחים הרבים, והצורך בטיפול תרופתי ופסיכיאטרי מתמשך, סביר להניח כי נגרמו וייגרמו לתובעת הוצאות משמעותיות שאינן מכוסות במלואן.

127. באשר להוצאות נסיעה וניידות - התובעת סובלת מנכות אורתופדית משמעותית בגפיים התחתונות, אשר בגינה אף זכתה לקצבת ניידות צמיתה בסך כ-300 ₪ לחודש מהמוסד לביטוח לאומי. קביעה זו של המל"ל, גוף בלתי תלוי, מהווה אינדיקציה למגבלה חמורה בניידותה של התובעת. אף שהתובעת העידה כי אינה משתמשת בתחבורה ציבורית ומתניידת ברכבה, מגבלותיה האורתופדיות (צליעה, הגבלת תנועה) מצדיקות הנחה כי נדרשו ויידרשו לה נסיעות רבות יותר לטיפולים, מעקבים, ולצרכי יום-יום, באופן העולה על הוצאות ניידות של אדם בריא, וזאת גם אם אינה עושה שימוש במוניות באופן קבוע.

128. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בראיות שהגישה התובעת, ובמכלול הנסיבות לרבות הפגיעה המורכבת, הטיפולים האינטנסיביים בעבר והצורך הסביר בהוצאות עתידיות, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בשיעור של 25,000 ₪.

      

     כאב וסבל (נזק לא ממוני)

      

129. בהתחשב באופי הפגיעות, חומרתן, הניתוחים שעברה התובעת והאשפוזים, הנכויות הרפואיות המשמעותיות (אורתופדיות ונפשיות) והסבל הרב שנגרם לתובעת, בית המשפט מעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 180,000 ש"ח.

      

     ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

      

130. לתובעת שולמו תגמולים על ידי המוסד לביטוח לאומי, במסגרת ענף נכות כללית ובמסגרת ענף ניידות, החל מיום 1.4.2018 ועד יום 1.4.2022, בזיקה לתאונה, בסך 178,204 ₪. תגמולים אלה יש לנכות. בשיעורם היום יש לנכות סכום של 210,457 ש"ח.

      

     סיכום ראשי הנזק (לפני ניכוי אשם תורם)

      

     הפסדי שכר לעבר: 230,079 ₪.

     הפסדי שכר לעתיד: 220,000 ₪.

     הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות: 56,260 ₪.

     עזרת הזולת: 100,000 ₪.

     הוצאות רפואיות וניידות: 25,000 ₪.

     כאב וסבל: 180,000 ₪ .

     סך הכל נזק: 811,339 ₪.

      

     פיצוי בניכוי אשם תורם 25% - 608,504 שח.

      

     יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת, בסך 210,457 ₪ .

      

     סוף דבר

      

131. מחסום הדוקרנים, בשילוב עם חסימת דרכי מעבר חלופיות על ידי מכלי ענק, מהווה מפגע בטיחותי מסוכן להולכי רגל. הצבתו בנתיב דו-שימושי, ללא סימון הולם וללא דרך מעבר בטוחה וברורה להולכי רגל, יצרה מצג מטעה ומסוכן.

132. הן הדיירים (המיוצגים והן אלה שלא הגישו כתב הגנה) והן העירייה נושאים באחריות משותפת לתאונה. הדיירים יצרו את המפגע על ידי הצבת הדוקרנים והמכשולים ללא היתר ובניגוד לתקנים, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כמחזיקי המקרקעין. העירייה התרשלה במילוי חובותיה כרשות מקומית המופקדת על בטיחות הציבור בשטחים ציבוריים ושטחים בעלי זיקת הנאה.

133. הנתבעים "ביחד ולחוד" ישלמו לתובעת פיצוי סך של 398,047 ש"ח.

134. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

135. הנתבעים יישאו בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מסכום הפיצויים שנפסק בתוספת מע"מ.

136. הנתבעים יישאו בהחזר הוצאות המשפט של התובעת, ביחס לחוות הדעת ששולמו על ידה כנגד קבלות, לרבות חוו"ד המומחה, וכן בשכר העדים שנפסק ששולם על ידי התובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.

137. כאמור לעיל, ביחס לכל הסכומים שפורטו לעיל אני מחייב את הנתבעים "ביחד ולחוד", אולם כל נתבע אשר יישא בתשלום העולה על חלקו היחסי כאמור, יהא זכאי לשיפוי ו/או להשתתפות מאת יתר הנתבעים, בהתאם לחלוקה שנקבעה, עד להשבת הסכום ששולם על ידו מעבר לחלקו.

138. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.

      

     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים.

      

     ניתן היום, כ"ח ניסן תשפ"ו, 15 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.