ת"א 47395-04-13 מלכה נ' עיריית צפת

1.בפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט לאכוף על המשיבה לבצע את פסק הדין שניתן בתיק ביום 20.1.16.בפסק הדין חויבה המשיבה, בין היתר, לאפשר לתובע ליטול דוכן אשר אביו המנוח החזיק בעבר ופונה ע"י הנתבעת:" ואני מורה לנתבעת לאפשר לתובע ליטול את הדוכן בכל עת" (סעיף 13 לפסק הדין).

לטענת המבקש, כאמור בבקשתו, פנה למשיבה במכתבים רשומים לקבל את המבנה ולא נענה.

2.בתגובתה טענה המשיבה כי לאחר שבמהלך השנים, הוצגה למבקש מס' פעמים האפשרות ליטול את הדוכן ,והוא לא עשה כן, חדלה להחזיק בדוכן עוד לפני 4 שנים. המשיבה הדגישה כי האפשרות הוצגה בפני המבקש עוד בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. המשיבה צירפה תצהיר של מנהל אגף הפיקוח אצלה (להלן: "קריאף"),על פיו פינה בשנת 2007 את הדוכן למתחם העיריה באזור התעשיה ואולם, לפני 4 שנים כשהמתחם הוחזר לאגד כל הציוד והמבנים של העיריה שהיו שם פונו. קריאף הצהיר כי כנראה בשל העדר דרישה לדוכן ובלאי טבעי, לא הייתה הצדקה להעביר גם מבנה זה והוא נשאר במתחם ופונה ע"י אגד, כשלא ידוע כיום, היכן נמצא.

דיון

3.הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט הינו הליך מיוחד "המצוי באותו אזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ע"א 371/78 מוניות הגר לוד בע"מ נ. ביטון פ"ד ה(4) 232,241). מטרתו של ההליך להביא לקיומו של צו שיפוטי והוצאתו מן הכוח אל הפועל באמצעות קנס או מאסר. כלומר, אין המדובר בהליך עונשי, אלא מטרתו אכיפת ההחלטה השיפוטית (רע"א 3888/04 שרבט נ. שרבט פ"ד נט (4) 49).

לעניין תכליתו של ההליך, ראה גם בע"פ 5177/03 מור נ. דנציגר משק פרחים בע"מ פ"ד נ"ח (4) 184 בעמ' 189:

"תכליתה של הוראה זו היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. בית-משפט זה עמד על כך כבר לפני למעלה מחמישים שנה ( ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל [3]). השופט ש' ז' חשין ציין באותה פרשה כי "סעיף 6 לא קבע עונש על הפרת הצו, אלא הסמיך את בית-המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לכוף ציות לצו בעתיד. יוצא מכאן, כי במקום שברור כי הצו לא יקויים בין כך ובין כך, משום שאין אפשרות לקיימו, אין סעיף 6 חל כלל" ( ראה גם ע"פ 281/80 לגו נ' בר רם בע"מ , פ"ד לד(4) 557, 559).

4במהלך הדיון, ניתנה למבקש אפשרות לתקן את בקשתו ולהגיש מסמכים שביקש לצרף וביניהם תמונות עדכניות בהן נראה הדוכן, לטענתו, במתחם פינוי פסולת של העיריה. לטענת המבקש הדוכן הרוס ולכן אינו מוכן לקבלו והוא מבקש לקבל את שוויו בהתאם לתחשיב שהציג.

המשיבה הודתה כי מתמונות שהציג התובע עולה כי הדוכן אכן קיים במתחם האשפה ולכן אינה מתנגדת שהמבקש ייטול אותו, אלא שהמבקש הצהיר, אף בפני ביה"מ, שאינו חפץ בכך. המשיבה טענה כי לאור עלות רכישת הדוכן כפי שהצהיר עליה המבקש, בתוספת עלות הובלתו לא היה כדאי כלכלית למבקש, במהלך כל השנים, ליטול את המבנה ולכן, לא הייתה חייבת להמשיך ולהחזיקו. המבקשת התנגדה לדרישת המבקש לקבל את שווי הדוכן מאחר שלא נפסק במהלך הדיון בתביעה עצמה.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי על המשיבה לשאת בהוצאות הבקשה דנן ואולם מאחר שהבהירה כי המבקש רשאי לסור וליטול את הדוכן ואף מקום הימצאו ידוע כעת, אין מקום לנקיטת סנקציה של הטלת קנס לצורך קיום הצו. בעניין זה יובהר כי נקיטת סנקציה של קנס (אשר בכל מקרה, ככל שהיה מוטל, היה משולם לאוצר המדינה ולא למבקש),נועדה לגרום לקיום הצו ובמקרה זה לאלץ את הנתבעת לאפשר למבקש ליטול את הדוכן. עו"ד טרבולסי מטעם המשיבה הצהיר כי המבקש רשאי לסור למתחם וליטול את הדוכן ולפיכך, המבקש יודיע לעו"ד טרבולסי מועד הגעתו ליטול את הדוכן, עו"ד טרבולסי יוודא שהמתחם יהיה פתוח באותו מועד ואינני מוצאת טעם בנסיבות בהטלת סנקציה של קנס לטובת אוצר המדינה.