ת"א 47188-03-16 נסים נ' צאלח ואח'

לפני בקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 1.6.16.

המבקשים, אב ובנו, טוענים כי למדו על פסק הדין רק בעת שקיבלו דרישת תשלום מההוצאה לפועל, באוקטובר 2016. המבקשים מפרטים את טענות הגנתם – כי התשלום למשיב (שהגיש תביעה בטענה כי לא הוחזרה לו הלוואה שהלווה למבקשים) שולם לו. עוד נטען כי המבקשים לא ידעו על ההליך שננקט נגדם וטוענים כי לא ברור מי חתום על אישור המסירה שהוצג לבית המשפט.

המשיב טען בתגובה כי כתבי בי הדין ופסק הדין הומצאו כדין למבקשים (במרץ ובאוקטובר 2016, בהתאמה), באמצעות שליחי דואר ישראל שאמינותם גבוהה. עוד טוען המשיב כי הבקשה הוגשה באיחור וללא בקשה להארכת מועד, אף על פי המועדים הנקובים בבקשה עצמה. לגבי סיכויי ההגנה טוען המשיב כי לא הוצגה כל תשתית ראייתית התומכת בטענות המבקשים לחוב של המשיב כלפיהם אשר קוזז מחובם אליו.

בתשובה טענו המבקשים כי למעשה אין יריבות אישית בינם ובין המשיב (שכן ההלוואה נעשתה מול חברה). גם בתשובה לא מצאתי התייחסות לשאלת מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

לאחר שהתרשמתי מטיעוני הצדדים וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

בעל דין שקיבל פס"ד במעמד צד אחד, רשאי להגיש בקשה לביטולו לאותה ערכאה. זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסודית ולא בנקל ינעל בית המשפט את שעריו לפני המתדיינים. העדפה של ממש היא לקבל הכרעות שיפוטיות לאחר דיון ממצה לגופו של עניין ובמעמד שני הצדדים.

באשר למועד הגשת הבקשה – מצאתי כי, אכן, זו הוגשה באיחור. יחד עם זאת, מצאתי להתיר את הגשתה במועד זה.

דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).