נגר נ' בן מויאל

התובע והנתבע הם גיסים שהיו בעבר שותפים בחברת קומפרטס בע"מ (להלן: החברה), בחלקים שווים. לימים, עלו היחסים ביניהם על שרטון, והתובע מכר את חלקו בחברה לאחר. מאז, נכנס משקיע שלישי לחברה, וכיום מחזיקים בה שלושה בעלי מניות (הנתבע ושניים נוספים) שכל אחד מהם מחזיק בשליש ממניות החברה, ומתנהלים ביניהם הליכים משפטיים עקב מחלוקות שנתגלעו ביניהם. אין חולק, כי התובע אינו מחזיק עוד במניות החברה, ולטענת הנתבע הוא אף פתח עסק מתחרה ופוגע בחברה. עוד אין חולק, כי בבעלות הנתבע שני עסקים נוספים.

לצדדים טענות קשות זה כלפי זה ביחס לאופן שבו התנהלו בתקופה שבה היו שותפים ואף לאחר מכן, אולם בשלב זה אין צורך להידרש לפרטי אותן טענות.

בכתב התביעה נטען, בתמצית, כי בתקופה בה היו הצדדים שותפים פעל הנתבע לטובתו האישית בלבד ובניגוד לטובת החברה, ולטענת התובע "הפך הנתבע (את החברה) לאט לאט ובאופן שיטתי למכבסת הכספים שלו, ומעיין 'פרה חולבת' ממנה יוכל הנתבע למשוך מזומנים לצורך הפעלת עסקיו", ויצר לעצמו חוב אישי כלפי החברה בידיעה כי אינו מתכוון להשיבו (סעיפים 5-6 לכתב התביעה). התובע טען, כי הנתבע עשה בחברה כרצונו ובעצם גנב מחשבונות החברה ומחלקו של התובע בזכויותיו בחברה (סעיף 18 לכתב התביעה). התובע עתר לחיוב הנתבע בפיצוי בסך 500,000 ₪ לצרכי אגרה. בכתב התביעה לא פורט ולו ברמז ממה מורכב סכום זה.

הנתבע טען בכתב ההגנה, בתמצית, כי התובע הוא בעל מניות לשעבר אשר בחר "להציל" עצמו ברגע האחרון ולמכור את מניותיו באופן בהול ופתאומי (לאחר ששני הצדדים ניהלו משא ומתן עם משקיע), לנטוש את החברה המשפחתית בשל מצבה הכלכלי, עליו לא ידע הנתבע, ולהקים עסק מתחרה. לטענת הנתבע, התובע שלט בכל פעולה פיננסית שבוצעה בחברה והכל בוצע על ידו או בידיעתו ובהסכמתו, כאשר מי שטיפלה בהנהלת החשבונות היא אשתו של התובע, והוא היה מודע לכל פרט בנוגע למצב החברה.

בסמוך לאחר הגשת התביעה, הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, במסגרתה טען, בין היתר, להעדר עילה ו/או יריבות – שעה שגם אם כל האמור בכתב התביעה הוא אמת לאמיתה, אין בכך כדי להקים סעד לתובע אלא – לכל היותר – לחברה, אשר התובע כבר אינו חלק ממנה זה מכבר. במענה לכך, השיב התובע כי עילת התביעה היא עשיית עושר ולא במשפט, כי התביעה מתייחסת לתקופה בה היה התובע בעל מניות בחברה, וכי מעשיו הנטענים של הנתבע מקימים לו עילת תביעה שכן נטילת הכספים השייכים לחברה הקטינה את הרווחים הקיימים בחברה וכפועל יוצא מכך את הדיווידנד אותו קיבל התובע, וכן הקטינה את שווי החברה במכירתה לצד ג' (סעיף 3 לתשובה).

בהתחשב, בין היתר, בדברים אלו, נדחתה, בהחלטה מיום 17.8.20, הבקשה לסילוק על הסף תוך שנקבע, כי חרף הקשיים בהם לוקה התביעה, "לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובע יוכיח כי במעשיו הנטענים בכתב התביעה גרם הנתבע נזק לחברה, ובכך, באופן עקיף, גם לתובע עצמו, שהיה, עד לפני שנים אחדות, בעל מחצית ממניות החברה. במצב דברים זה, גם אם הנזק שנגרם לתובע עצמו לא פורט כדבעי בכתב התביעה, אין בכך כדי לשמוט מניה וביה את הקרקע תחת תביעתו, ולפיכך, אין מקום לסלקה על הסף ללא בירור" (סעיף 4 להחלטה מיום 17.8.20).

לאחר הדברים הללו, הגישו הצדדים ראיותיהם. בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו (לא הוגשו מטעם התובע ראיות נוספות), חזר התובע ופירט קמעה את טענותיו להתנהלותו הקלוקלת של הנתבע, אשר, כנטען, השתמש בחשבונות החברה כ"מכבסה" להעברת כספים לחשבונות עסקיו הפרטיים.

התובע הוסיף ופירט בתצהירו מעשים המיוחסים לנתבע לאחר מכירת חלקו של התובע וכניסת הרוכשים, אשר בעטיים פתחו הרוכשים בהליכים משפטיים נפרדים נגדו ונגד הנתבע. לטענת התובע, מעדותו של הנתבע בהליך הבוררות (שהתנהל בין הרוכשים לבין התובע והנתבע לא היה צד לו אך העיד במסגרתו) עלה כי במהלך תקופת הפעילות המשותפת של שניהם בחברה, נהג הנתבע לערב כספים של החברה עם כספים של עסקיו הפרטיים, הפקיד לחשבונות החברה סכומים שלא קשורים לפעילותה, והעביר מהם כספים לטובת עסקיו הפרטיים. בעקבות זאת עבר התובע על פרטי החשבונות והגיע למסקנה כי במהלך השנים 2014-2016 משך הנתבע מחשבונות החברה כספים בהיקפים גדולים יותר מכפי שמשך הוא עצמו, כאשר הפער המצטבר עומד, לטענתו, על סך של 778,010 ₪.