ת"א 47117-06-14 דין-ליין בע"מ נ' בר-לב ואח'

לפניי בקשה לפי סעיף 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, להורות על חילוט העירבון בסך 10,000 ₪, שהפקידה המשיבה, בהתאם להחלטתו כב' הרשם קבאני מתאריך 26.6.2014, כתנאי למתן צו עיקול ארעי.

לטענת המבקשים, ביום 26.6.14 נעתר בית המשפט לבקשה, שהוגשה בד בבד עם התביעה הכספית, והורה על הטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד, בכפוף להפקדת בטוחות וביניהן הפקדת עירבון בסך 10,000 ₪. ביום 20.7.14 הגישו המבקשים בקשה לביטול העיקולים, אך זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 13.8.14 והעיקולים נותרו על כנם עד לביטולם ביום 23.6.16, לאחר שביום 14.6.16 נדחתה התביעה נגד המבקש 1 במלואה, ובאופן חלקי נגד מבקשת 2, אשר חויבה בתשלום סך של 35,000 ₪ כשסכום התביעה עמד ע"ס 245,231 ₪. טוענים המבקשים כי פסק הדין מדבר בעד עצמו, ויש בו כדי לומר כי מוטב היה אילו לא היתה התביעה באה אל העולם וכפועל יוצא מכך, העיקולים הזמניים היו מיותרים. לעניין סבירות הבקשה לעיקולים זמניים, טוענים המבקשים כי הבקשה אינה סבירה והוגשה בחוסר תום לב שכן הבקשה נתמכה במסמכים שאין בהם כדי להקים עילת התביעה או להרים את נטל הראייה המוטל על המשיבה. לבקשה צורפו עוד חשבוניות שאינן חתומות ע"י המבקשים, הסכם שאין לו כל תחולה על המועדים הרלבנטיים לתביעה וטבלת אקסל שהועברה כקובץ שאינו מוגן. גם מרבית הסעדים שבתביעה, לא נתמכו ולו במסמך אחד. מוסיפים וטוענים המבקשים כי בסופו של יום נדחתה התביעה תוך שבית המשפט מדגיש כי המשיבה לא צירפה מסמך המעיד על חוסר במלאי, או על המלאי ההתחלתי, ובהיעדרם הופכות התביעה והבקשה לחסרות תכלית ובלתי סבירות. לעניין הנזקים שנגרמו למבקשים, נטען כי עם קבלת התביעה, נאלצו המבקשים להסתייע בשירותי עו"ד ונוכח גובה שכר הטרחה בסך 25,000 ₪, נאלצו להיעזר בהלוואות מבני משפחה. יתרה מזו, עקב העיקול על חשבון הבנק וצו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד מבקש 1, נאלץ המבקש לחזור בו מהטיול המתוכנן כמתנת בר מצווה לבנו ונבצר ממנו לחגוג לו אירוע, והיה עליו להסתפק באירוע צנוע בבית הכנסת. עוד, נבצר מהמבקש להשיב למכרה שלו הלוואה שנטל בסך של 60,000 ₪ בכדי שתאושר לו המשכנתא. כן, נדחו בקשותיו להלוואות ע"י בנק הפועלים ובנק לאומי ועקב כך נאלץ לבקש הלוואות מבני משפחה בעשרות אלפי שקלים, סכומים שעתה עליו להשיב ואשר יכול היה לגייס בעצמו אילולא הוטלו העיקולים.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, העיקולים נותרו על כנם עד גמר ההליך בתיק העיקרי כמתחייב. בית המשפט מצא כי הטלת העיקולים מוצדקת בנסיבות העניין, והבקשה לביטולם נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 13.8.14.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקשים לא דייקו עת בחרו לצטט אותן שורות הנוחות להם מתוך פסק הדין ופסחו על אותו חלק בפסק הדין בו חויבה מבקשת 2 לשלם למשיבה סך של 35,000 ₪. בניגוד לנטען בבקשה, לא נאמר בשום מקום בפסק הדין, כי טוב היה אלמלא הוגשה התביעה או שהטלת העיקולים לא מוצדקת או סבירה. לטענת המשיבה, לא ברור כיצד ניתן להגיע למסקנה בדבר היות העיקולים הזמניים בלתי מוצדקים או סבירים, שעה שאותה ערכאה קבעה בשלב ההתחלתי כי היתה הצדקה להטלת העיקולים. מוסיפה וטוענת המשיבה כי עם סיום ההליך העיקרי, ביקשה המשיבה ביוזמתה, לבטל את העיקולים, דבר המעיד על תום לבה והתנהלותה התקינה. לטענת המשיבה, אף אחד משני התנאים המצטברים לפי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינו מתקיים במקרה הנדון. הבקשה לעיקולים, הוגשה בתום לב מוחלט והיתה סבירה. לא ניתן לטעון לאי סבירות אלא במצב בו מדובר בהליך נפל או בתובענה קנטרנית וטורדנית, מצב שאינו מתקיים כאן ולראייה שבית המשפט בסופו של ההליך, פסק לזכות המשיבה סכום לא מבוטל, אשר ללא עוררין לא ניתן היה להשיגו ללא פתיחת ההליך המשפטי. בכל אופן, המבקשים לא הוכיחו כי העיקולים הוטלו בחוסר תום לב או מטעמים פסולים שלא פורטו ולא נומקו כדבעי. לטענת המשיבה, אין להאשים או להעניש אותה על כך שלא עלה בידה להוכיח את תביעתה כאשר הגמול השלילי בשל כך טעון בפסיקת הוצאות גבוהות כפי שנפסקו לחובתה במקרה דנא ואין להענישה פעמיים על כך שלא הצליחה בניהול ההליך העיקרי כאשר היא זכתה רק במקצת מהסעדים שביקשה.

לעניין הנזק, טוענת המשיבה כי בפועל לא נגרם כל נזק למבקשים שכן העיקולים הוטלו רק ברישום משום שלפי תשובות הבנקים, לא נמצאו בקופותיהם כספים של המבקשים שניתן היה לעקלם. עוד, המבקשים ממילא נזקקו לייצוג המשפטי באותו עניין במסגרת התיק העיקרי כאשר הבקשה להטלת עיקולים ולביטולם, מהוות בקשות ביניים במסגרת אותו הליך עיקרי. כך או כך, מרגע שנשמטה הקרקע מתחת לטענה בדבר אי סבירות הבקשה, כבר מטעם זה לבד, הבקשה לחילוט העירבון, אינה יכולה לעמוד.

דיון

הלכה פסוקה היא כי חילוט עירבון הוא מהלך קיצוני ואין הוא ניתן כסעד שבשגרה ובאופן "אוטומטי" אלא על פי שיקול דעתו של בית המשפט ועל פי הראיות שהובאו בפניו.

(רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד: נז (3), 727).