ת"א 46900-09-11 זגארנה נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון - צבא הגנה לישראל

הנתבעת מבקשת כי התובע יחוייב בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, הואיל והתובע הוא תושב האזור, ולנוכח סיכויי התביעה הנמוכים (בין היתר בהתחשב בכך שלא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמו). עסקינן בתביעת תובע גלל אירוע שבמהלכו, כנטען, נגרמו לו בין היתר נזקים רפואיים על ידי חיילים.

התובע טוען בין היתר כי סיכויי התביעה טובים, כי הוגשה תעודת רופא, וכי יש ליתן משקל של ממש לזכות הגישה לערכאות בעניינו. בנסיבות אלה עותר התובע לדחיית הבקשה או לחילופין להעמדת שיעור הערובה על סכום שלא יעלה על 2,000 ₪.

עיינתי בכתבי הטענות ושוכנעתי כי יש מקום לחייב התובע בהפקדת ערובה בסכום מתון להבטחת הוצאות הנתבעת.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

לענייננו. כאמור, שוכנעתי כי יש מקום לחייב התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, גם אם בשיעור מתון.

באשר לסיכויי התביעה. פרשת התביעה (כמו גם טיעוני ההגנה, לרבות טיעוניה המשפטיים של הנתבעת) מגוללת סיפור מעשה שיצריך בירור עובדתי ומשפטי של ממש ולעת הזו לא ניתן לקבוע, אך על יסוד כתבי הטענות שהוגשו, כי סיכויי התביעה קלושים במישור האחריות המיוחסת לנתבעת. באשר לנזק הנטען, הוגשה תעודת רופא כמשמעותה בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971, כך שלא ניתן לקבוע כי התובע לא עמד, להלכה, בדרישות הדין הפורמליות. יחד עם זאת, יש ליתן משקל מסויים לטיעוני הנתבעת באשר לנפקותה של תעודה זו, שעה שאין היא קובעת מסקנות קונקרטיות באשר למשמעות הפגיעה הרפואית שנגרמה לתובע, לרבות לעניין כימותו של הנזק הנטען (ולעניין זה השוו: תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

באשר למצבו הכלכלי של התובע. לתגובתו לא צירף התובע כל אסמכתא שיהא בה כדי ללמד על מצבו הכלכלי ועל יכולתו להעמיד ערובה מספקת. אולם בהתחשב בפרק הזמן הממושך שבו התבקשו וניתנו לו ארכות לשם גיוס סכום הכסף הנדרש להגשת חוות דעת רפואית (כעולה בין היתר מהחלטות קודמות שניתנו עד לתיקון כתב התביעה ביום 2.4.13), נכון אני להניח שמצבו הכלכלי אינו מן המשופרים.

באשר לסיכויי אכיפת תשלום הוצאות עתידי. עסקינן בתובע תושב האזור (נפת חברון). גם אם אין עסקינן בתושב אזור חבל עזה, עדיין חזקה כי אכיפת חיוב עתידי של הוצאות תהא קשה ביותר (גם אם לא בלתי אפשרית).