עניינה של החלטה זו בבקשת התובעים לתיקון כתב התביעה (בקשה מס' 23).
רקע - התביעה היא תביעה בטענת רשלנות רפואית. בתום הריונה הראשון של התובעת 1, ילידת 1988 ("היולדת"), נולד עובר ממין זכר ללא רוח חיים. הדבר אירע ביום 23.3.09 בשעה 02:10, בניתוח קיסרי חרום, לאחר אבחנה של היפרדות שליה. בתמצית, התביעה התבססה על טענה בדבר רשלנות של הצוות הרפואי בבית החולים גליל מערבי בנהריה השייך לנתבעת ("ביה"ח") למעלה מ- 48 שעות קודם לכן, ביום 20.3.09, אז הגיעה היולדת לביה"ח סמוך לפני השעה 21:00, בהיותה בשבוע 37 להריון, והתלוננה על דימום ולאחר בדיקה שוחררה לביתה סמוך לשעה 22:30 עם המלצה למנוחה 3 ימים. בתביעה נטען כי הצוות הרפואי לא התייחס כראוי לתלונות ולממצאים, ובין השאר שגה בהערכת מצבה הרפואי של היולדת בפנייתה הראשונה לביה"ח, כלומר ביום 20.3.09, תוך שהוא מפרש בטעות את ניטור הפעילות הרחמית כתקין, ואינו מתייחס די הצורך לאפשרות של תחילת היפרדות שליה. בעקבות זאת, נטען, הגיעה היולדת לביה"ח ביום 23.3.09 לפנות בוקר, עם תמונה של היפרדות שליה ומצוקה עוברית, הובהלה לניתוח קיסרי לאחר שניטור הפעילות העוברית היה לא תקין, וילדה למרבה הצער עובר ללא רוח חיים. התביעה התבססה על חוות דעת רפואית של ד"ר שמעון דסקלו, מומחה למיילדות וגניקולוגיה ("המומחה"). מבלי להרחיב, יצוין כי הנתבעת טענה שלא נפל כל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית של פרופ' אריה דרוגן, מומחה למיילדות וגניקולוגיה, וכן לגנטיקה רפואית. הוגשו תצהירי עדות ראשית והתיק קבוע להוכחות.
הבקשה - בבקשה נטען כי עובר לעריכת חוות דעת המומחה הוא עיין בצילום המוניטור מיום 23.3.09 וקבע כי הוא פתולוגי, אך השעה שהיתה מודפסת על התרשים לא היתה קריאה כלל בעותק שהונח לפניו, ומשכך הניח כי המוניטור בוצע סמוך לאחר קבלתה של היולדת בביה"ח, כאשר השעה המודפסת על המדבקה של הקבלה בביה"ח הינה 01:37. בהתחשב בעובדה כי העובר הוצא בשעה 02:10 הניח המומחה כי הצוות אבחן את המצוקה העוברית ורץ מיד לניתוח קיסרי, כאשר הכל התרחש במסגרת זמנים של כחצי שעה פחות או יותר, מסגרת זמנים סבירה לטעמו של המומחה.
עוד נטען בבקשה כי לאחר שהמומחה עיין בתרשים מוניטור קריא שהועבר אליו בסמוך להגשת הבקשה, הבין כי המוניטור הפתולוגי משקף את ניטור העובר החל מהשעה 01:05, דהיינו יותר מחצי שעה לפני שהוצאה המדבקה. בנסיבות אלה, מבקשים התובעים לאפשר להם לתקן את כתב התביעה כך שתיכלל בו גם טענה של רשלנות מצד הצוות הרפואי ביום 23.3.09, שלפי הנטען לא זיהה בזמן תמונה ברורה של הפרדות שליה, שכן המוניטור היה פתולוגי כבר בשעה 01:05 אך רק בשעה 01:45 נרשם ע"י אחות כי יש ירידה בדופק ורק בשעה 01:50 הגיע רופא שציין כי אין דופק כלל והיולדת הובהלה לניתוח, כאשר העובר הוצא בשעה 02:10. נטען כי מדובר באיחור של יותר משעה בביצוע הניתוח הקיסרי, וזהו איחור שאינו סביר. נטען כי בהגעת היולדת לביה"ח היה לעובר דופק (אם כי לא תקין), וכי טיפול נכון ובזמן היה בסבירות גבוהה מונע את פטירת העובר. הבקשה, כמו גם טיוטת כתב התביעה המתוקן, מבוססת על חוות דעת משלימה שערך המומחה.
עמדת הנתבעת - הנתבעת הגישה תשובה מפורטת והיא מתנגדת לבקשה. בתמצית, ניתן לכנס את טיעוני הנתבעת למספר טעמים: (א) לבקשה לא צורף תצהיר. (ב) טענת התיישנות. (ג) טענת שיהוי, חוסר תום לב מצד התובעים, סרבול וסיבוך ההליך.
מיקוד הדיון - ניתן לדחות כבר בפתח הדברים את הטענה בדבר אי-צירוף תצהיר. אכן, לבקשה לתיקון כתב טענות יש לצרף תצהיר, ולמעשה תצהיר "כפול", הן לאימות העובדות שמבקשים להוסיף או לשנות בכתב הטענות הן לעניין העובדות המבססות את הצורך בתיקון כתב הטענות. ואכן, לבקשה לא צורף תצהיר. ברם, לבקשה אשר הוגשה ביום 6.9.16 צורפה חוות דעתו המשלימה של המומחה מיום 5.9.16, כאשר בחוות הדעת מפורטות כראוי כל העובדות הצריכות לעניין. חוות דעת מומחה ערוכה כדין, דינה כדין עדות בשבועה [סעיף 25 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971] ומכל בחינה הרלבנטית לענייננו כמוה כתצהיר, שדינו כדין הצהרה בשבועה [סעיפים 15-16, שם].
ניתן לדחות ללא קושי גם את ראש הטיעון השלישי. אשר לסרבול וסיבוך הדיון, אכן קבלת הבקשה תוביל לתוצאה זו, ובין השאר תחייב ביטול ישיבת ההוכחות, וכן מתן זכות להגשת כתב הגנה מתוקן, להגשת חוות דעת משלימה נגדית, להגשת תצהירי עדות ראשית נוספים/מתוקנים, וכיו"ב. התיק אינו חדש ותוצאה זו אינה רצויה. ברם, זו דרכו של עולם כל אימת שבית המשפט מתיר תיקון כתב טענות, והסרבול הצפוי כתוצאה מהתיקון, כשלעצמו, ככלל, לא יהווה שיקול להימנע מן התיקון. אשר לטענה בדבר חוסר תום לב כביכול מטעם התובעים, לא ברור על סמך מה מועלית הטענה, והיא נדחית בזאת. אשר לטענה בדבר שיהוי, זו מבוססת על כך שהצדדים חשפו כביכול את קווי הטיעון שלהם מכיוון שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשית. איני מוצא ממש בטענה. תצהירי העדות של שני הצדדים, כמו גם חוות דעת המומחים מטעמם, התייחסו עד עתה לרשלנות הנטענת בעת הטיפול ביום 20.3.09. הטענות עתה בדבר הרשלנות הנטענת בעת הטיפול ביום 23.3.09 אינה מבוססת על חשיפת קו הטיעון של הנתבעת בראיות שהגישה ואינה מבקשת להיבנות מהן בכל דרך. איני רואה כיצד תיפגע זכות דיונית כלשהי של הנתבעת כתוצאה מהתיקון נשוא הבקשה, אך בשל כך שכבר הוגשו תצהירי הנתבעת.
התיישנות - נימוק זה של הנתבעת, בשונה מאשר הטיעונים אליהם התייחסנו לעיל, הוא מבוסס למדי. אכן, ככלל, הלכה פסוקה מוכרת וידועה היא כי בית המשפט לא יתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו על דרך הוספת עילת תביעה חדשה, בין במקום העילה המקורית ובין בנוסף אליה, שעה שבעת הגשתה של הבקשה התיישנה עילה זו. השאלה, כמו תמיד במקרים מסוג זה, היא האם מדובר בעילה חדשה.
התובעים הפנו במסגרת התגובה לתשובה לדברי כב' השופט, כתוארו דאז, א' גרוניס, ברע"א 11137/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל (21.3.2006), אשר הבהיר כי: "... אין לראות את עילת התביעה כמסכת העובדות שיש בהן כדי לזכות את התובע בסעד. על פי פרשנות זו, כל שינוי בעובדות הכלולות בכתב התביעה יהווה שינוי עילה. ממילא, תוביל גישה זו לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, לפיה עם חלוף תקופת ההתיישנות יפקע כוחו של בית המשפט להתיר תיקון כלשהו של העובדות הנזכרות בכתב התביעה ...". הדברים ברורים. ברם אין בהם כשלעצמם כדי לסייע לתובעים. כפי שהוסבר שם: "השאלה אימתי יש לראות את עילת התביעה עליה מבוסס כתב התביעה המתוקן כזהה לעילה עליה נסמך כתב התביעה המקורי, ואימתי ראוי לקבוע כי מדובר בעילה חדשה אשר התיישנה טרם הגשתה של הבקשה לתיקון כתב התביעה, איננה תמיד כה פשוטה (לעניין זה ראו, ע"א 203/63 עזבון המנוח אברהם בורנשטיין נ' "עורות" בית חרושת לעורות בע"מ, פ"ד יח(1) 306 (להלן - פרשת בורנשטיין); ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160; ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214; עוד השוו, ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269). התשובה לשאלה האמורה נגזרת מן האופן שבו יפורש המונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה, וכן מרמת ההפשטה בה ייבחן העניין".
באסמכתאות הללו (ובנוספות אליהן הפנתה הנתבעת) נקבע כי בסוגיה זו ("לצורך מתן רשות לתקן"), הפרשנות הראויה למונח רב הפרשנויות "עילת תביעה", הינו "העיסקה או המעשה המובא לדיון" [פס"ד איטונג הנזכר בציטוט הנ"ל, עמ' 166, ואסמכתאות שם]. וכפי שהוסבר בפס"ד איטונג: "כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע - אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות". התובעים מנסים לשכנע בתגובתם לתשובה, כי גם לאחר התיקון יהא מדובר באותה עילה. לא ניתן לקבל טענתם זו. אכן, כדבריהם, "עדיין מדברים על אותו היריון". אך בשונה מגישתם, לא ניתן לומר כי "עדיין טוענים לעיכוב במתן הטיפול המתאים ליולדת". הטיפול שאמור היה להינתן, על פי הנטען, בפניה הראשונה ביום 20.3.09 ובפניה השניה ביום 23.3.09, הוא שונה. ממילא ברי כי העיכוב הנטען במתן הטיפול הוא שונה. לא ניתן לקבל גם את הטענה כי "עדיין טוענים לרשלנות אותו צוות רפואי". כלל לא ברור אם אמנם מדובר באותו צוות רפואי, ולו ברמה הפרסונלית, ודומה כי בנקודה זו יש כדי לחדד את התובנה שהרשלנות הנטענת נשוא הפניה הראשונה ביום 20.3.09 הכלולה בתביעה הנוכחית איננה הרשלנות הנטענת נשוא הפניה השניה ביום 23.3.09, שמבוקש להוסיפה עתה.