ת"א 46458-01-14 גילת-הילס נ' ורסנו ואח'

בפניי בקשה מטעם הנתבעת 3, (להלן: "הנתבעת"), להורות על סילוק התביעה כנגדה בשל העדר סמכות עניינית.

התובענה עניינה בבניית גדר אבן בין ביתה של התובעת לבין נכס המקרקעין שבבעלות הנתבעים 1-2, בנייה שנעשתה על פי היתר.

התובעת טוענת בכתב תביעתה כנגד הנתבעת, כי התרשלה בהוצאת ההיתר, רשלנות רבתי, מסיבות שונות שפורטו בכתב התביעה הארוך והמפורט.

התובעת טוענת, כי רשלנותה של הנתבעת מזכה אותה בסעד המבוקש:

"9.3 להצהיר כי הוראות ההיתר המערבי הופרו על ידי הנתבעים 1-2 בבניית הגדר המזרחית ולהורות לנתבעת 3 להרוס אותה וגם;

9.4 להורות לנתבעת 3 שלא לדון בכל בקשה של הנתבעים 1-2 לביצוע עבודות בנייה בחלקות 62, 61, 64, 59, מבלי שזו הובאה קודם לעיון התובעת לקבלת תגובתה, וגם;"

טוענת הנתבעת, כי התובעת אינה חולקת כי היתר הבניה ניתן כדין, ולפיכך משמעות הסעד המבוקש על ידה הינו ביטולו של היתר בניה שניתן כדין עתירה שהסמכות לדון בה מסורה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

התובעת טוענת, כי עילת התביעה הינה נזיקית, לאור רשלנותה הרבתי הנטענת של הנתבעת, בהוצאת היתר בנייה ללא בדיקות כנדרש, באופן שגורם לה נזק רב, והסמכות לדון בתביעה נזיקית הינה לביהמ"ש השלום.

ההלכה, קובעת שסמכות בית-המשפט לדון בענין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע, מעוגנת היטב בפסיקה של בית-משפט זה. (ראה ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 מפי כב' השופט עציוני).