ע"פ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

התובעת, ילידת 1988, הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים ביום 19.11.2014, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975.

כיוון שמדובר גם בתאונת עבודה, ניתנה קביעה ע"פ דין ע"י הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, לפיה לא נגרמה לתובעת כל נכות צמיתה בעקבות התאונה, אם כי נקבעו נכויות זמניות של אי כושר לשלושה חודשים, ו- 10% לשלושה חודשים נוספים.

התובעת הגישה בקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 19.5.16 נדחתה הבקשה, ולא הוגשה בקשת רשות לערער כל ההחלטה, משמע מדובר בעניין חלוט.

עיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, והבאתי בחשבון, בין מכלול השיקולים, גם את השיקולים הבאים: מדובר בתאונה שלא הותירה נכות צמיתה ; עם זאת, אישר המל"ל כשלושה חודשי אי כושר בעטיים שולמו דמי פגיעה המגיעים כדי 75%, ושלושה חודשים נוספים בנכות זמנית בשיעור של 10% ; מהמסמכים עולה תשלום דמי פגיעה לתקופה שבין 20.11.14 ועד 18.2.15, בשיעור כולל של 16,440 ₪ ; התובעת עדיין חולקת על קביעות המוסד לביטוח לאומי וטוענת לפגיעה משמעותית ; התובעת טענה כי גם לאחר תקופת אי הכושר, נעדרה מעבודתה רבות ועשתה שימוש בימי מחלה, ושבה לעבודה רק 11 חודש לאחר התאונה ; הנתבעת טענה כי התובעת חזרה לעבודה כעבור חודש וחצי, ושהתה בחופשה עקב לידה. לאחר הלידה שבה התובעת לאותה עבודה באותו שכר, כך שאין כל פגיעה בכושר השתכרותה, שעה שהתובעת משתכרת בשכר גלובאלי כולל ; התובעת טענה להוצאות של רכישת מדרסים, ואילו הנתבעת טענה, כי כל ההוצאות אמורות להיות מכוסות ע"י המוסד לביטוח לאומי, וכי לא הוצגה כל הפנייה רפואית בדבר הצורך בכך.

נוכח מכלול השיקולים, הצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה היא כדלקמן:

• בגין נזק שאיננו נזק ממון – 9,000 ₪.

• בגין הפסדי שכר לעבר – 8,000 ₪ (כ- 5,500 ₪ השלמה מעבר לדמי הפגיעה, והיתרה בגין השבה חלקית של ימי מחלה, ככל שיוכח כי ניטלו).

• בגין עזרה והוצאות – 6,000 ₪.

בס"ה עומד גובה הפיצוי המוצע על סך של 23,000 ₪, מעבר לדמי הפגיעה ששולמו ע"י המל"ל, בתוספת שכ"ט כחוק והשבת אגרה.