אבני נ' אברמוב

לפניי תביעה לפינוי מחסן.

פתח דבר

1.התובע הוא בעלים של מחסן ברחוב גדרה 10 בתל אביב הידוע גם כחלק מחלקה 62 בגוש 7466 ("הנכס" או "המחסן"). בכתב התביעה (שהוגש בסדר דין מקוצר) נטען כי הנתבעים מחזיקים במחסן שלא כדין, ויש להורות על פינויים ממנו.

2.בבקשת הרשות להתגונן (שהתצהיר התומך בה היה לכתב הגנה) נטען כך: הנתבעים הם דיירים מוגנים המחזיקים במחסן מכוח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ("החוק"). אביהם המנוח, מוריס אברמוב ז"ל, שכר את המחסן ביולי 1955 מאת בעלי הנכס דאז, מר שמעון מורחי ז"ל. התובע רכש את הזכויות מיורשיו של מורחי ונרשם כבעליו בשנת 2008. מאז עד היום הוא לא העלה טענה בעניין זכויותיהם במחסן. לגרסתם, מאחר שלבניין שעון מים אחד ולהם ובמחסן אין כיור, סוכם עם התובע שהנתבעים יישאו בתשלום המים של הבניין כולו במקום לשלם דמי שכירות. אישורי תשלום מחודש פברואר 2010 עד 2013 צורפו לבקשת רשות להתגונן. עוד נטען כי במסגרת חיפושיהם אחר מסמכים הקשורים לנכס, הם איתרו הסכם שכירות שנעשה בין אביהם המנוח לבין מורחי. הסכם זה מוכיח שהמחסן הושכר בשכירות מוגנת בהינתן שאביהם המנוח לא שכר כל נכס אחר בבניין. עם פטירתו של האב זכות הדיירות המוגנת עברה אליהם מכוח סעיף 23 לחוק. הנכס שימש מאז ומעולם מחסן למוצרי טקסטיל שנמכרים בדוכן שהנתבעים מפעילים בשוק הכרמל.

3.הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם.

דיון והכרעה

4.אין חולק שהתובע הוא בעל המחסן. הוא רכש את הזכויות בבניין בשני שלבים. ביום 28.1.1990 הוא רכש חלק מהזכויות, וביום 7.4.2006 הוא רכש חלק נוסף. התובע זכאי לדרוש את החזקה בנכס, ועל הנתבעים-המחזיקים הנטל להראות את מקור זכותם להחזיק בו (סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); ע"א (מחוזי ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב נ' גרינשטיין, פ"מ התשנ"ג(4) 353 (1994)). הנתבעים טוענים שהם דיירים מוגנים מכוח סעיף 23 לחוק, ושהם פטורים מתשלום דמי שכירות מכוח הסכמה עם התובע שהם ישלמו את חשבון המים עבור הבניין כולו.

5.הצדדים הקדישו חלק ניכר מההתדיינות לשאלה אם הסכם השכירות המוגנת מקורי או מזויף. סוגיה זו מגלה פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, אין חולק שההסכם המקורי לא הוצג בבית המשפט. הצדדים חלוקים בשאלה אם ההסכם המקורי נמסר לתובע והוצג למומחה מטעמו. בדיון קדם המשפט מיום 21.6.2007 העיד הנתבע 1 לגבי ההסכם: "אין לי פה את המקור. הוא נמצא אצל עורך דיני", וב"כ הנתבעים מסר: "אני מציג צילום שלו. חברתי יכולה להעביר את זה לגרפולוג". בדיון ההוכחות לעומת זאת העיד התובע תחילה: "יש לי פה את המקור, יש לי את המקור" (עמ' 26, שו' 31), אך ב"כ התובע אמרה: "לאף אחד אין את המקור" (עמ' 26, שו' 32; עמ' 27). הנתבע 1 העיד שהוא לא זוכר אם מצא בארגז המסמכים של האב מקור או העתק (עמ' 44, שו' 16). עוד אין חולק שהתובע מסר את המסמך שקיבל מהנתבעים לבדיקת מומחה מטעמו. מדברי המומחה במכתב המופנה לב"כ התובע לא ברור אם נמסר לו מסמך מקורי או העתק (נספח 12 לתצהיר התובע). בא כוח הנתבעים טען בסיכומיו כי המסמך שנמסר למומחה היה מקורי. המומחה מטעם התובע לא ערך חוות דעת לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ולא העיד. משלא הוצג לבית המשפט ההסכם המקורי, יש קושי להעריך אם התצלום של ההסכם הוא העתק של מסמך מקורי או זיוף. כלל הראיה הטובה מטה את הכף לקבוע שדבר קיומו של ההסכם לא הוכח.

6.מאידך גיסא, דומה שההסכם המקורי היה בידי התובע בעבר. במכתב מיום 26.2.1995 ציינה עו"ד אסולין שייצגה את התובע: "הצגת בפני מרשי אומנם חוזה שכירות אך בדיקה העלתה כי חוזה זה הינו מזויף" (סעיף 2 למכתבה, נספח 9 לתצהיר התובע). הצדדים לא הרחיבו את הבירור בשאלה אם המסמך שנמסר לתובע באותה עת הושב לאבי הנתבעים או נשאר אצל התובע. יכול להיות שהמקור נותר אצל התובע והועבר למומחה מטעמו, אשר קבע (ללא חוות דעת) שההסכם מזויף. לא ברור אם מומחה לזיהוי כתב יד יכול להעריך אם מדובר במקור או זיוף בלא לעיין במקור, וגם לא ברור מדוע לא הוצגה חוות דעת ערוכה כדין. היעדרה של חוות דעת פועל לחובת התובע.

7.כך או אחרת, הצדדים שניהם התנגדו בתוקף לקבילותה של עדות מפי השמיעה. הואיל ואין חולק שהנתבעים והתובע לא היו עדים לחתימה על הסכם השכירות, יש לקבוע שהוא עדות מפי השמיעה שאינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה. ממילא לא נטען שההסכם בא בגדר תעודה נושנה כמשמעותה בסעיף 43 לפקודת הראיות. על כן לא נבחנו קיומם של תנאי הסעיף, ואלה לא הוכחו.