ת"א 45940-08-16 ביטומאט 1991 בע"מ נ' מגא בטון 2011 בע"מ

1.לפניי בקשת הנתבעת להורות על עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות בהסכם שנחתם בין הנתבעת לבין התובעת (שהיא חברה בהליכי פירוק, אשר מיוצגת על ידי המנהלים המיוחדים). התביעה העיקרית היא תביעה לפינוי ולסילוק יד.

2.אין מחלוקת כי בין התובעת והנתבעת נחתם הסכם שכירות מוגנת. במסגרת ההסכם נקבעה תניית בוררות הקובעת כדלקמן:

"מוסכם בזה כי כל סכסוך משפטי ו/או אחר הנובע ו/או הקשור בהסכם זה, לרבות ביטולו, יועבר להכרעתו של בורר יחיד שייקבע בהסכמה על ידי הצדדים, ובהיעדר הסכמה ביניהם בורר שייקבע על ידי ראש לשכת עורכי הדין בישראל.

הבורר יהיה משוחרר מהוראות הפרוצדורה וסדרי הדין אך יהיה כפוף לדין המהותי. הבורר ינמק את פסק דינו ויהיה רשאי להוציא צווים זמניים במהלך תקופת הבוררות. הבורר יהיה רשאי להיעזר במומחים שונים אשר ימונו על ידו על פי ראות עיניו".

3.התובעת התנגדה לבקשה לעיכוב הליכים. לטענתה, הבקשה הועלתה בחוסר תום לב, הואיל וכל מטרתה לעשות שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ולעכב את פינויה מהנכס. זאת אף שלטענת התובעת, הנתבעת אינה משלמת את דמי השכירות. עוד נטען כי סעיף הבוררות אינו תקף, הואיל ונושא מעמדו ופינויו של דייר מוגן אינם יכולים להוות נושא לבוררות, אלא הם נידונים על ידי בית המשפט המוסמך לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת היא כי העלות הכספית של בוררות היא גבוהה מאוד, והדבר עשוי לגרוע משמעותית מקופת הפירוק.

4.הנתבעת השיבה לטענות אלה. לשיטתה, לא ניתן לטעון לחוסר תום לב מקום שבו נתבע מסתמך על תניית בוררות שנקבעה בהסכמה בין בעלי הדין. לטענת הדילול הכספי טענה הנתבעת כי בפועל, לידיעתה, יש בקופת הפירוק סכומי כסף משמעותיים – שרובם שולמו על ידי הנתבעת. לבסוף נטען כי תביעת הפינוי מבוססת על טענות לעניין אי-תשלום דמי המפתח ודמי השכירות, וממילא טענות אלה יכולות להתברר על ידי הבורר שייבחר.

5.דין הבקשה להתקבל. שלושה טעמים מרכזיים לכך. ראשית, אין לקבל את הטענה לפיה הגשת בקשה לעיכוב הליכים מהווה פעולה בחוסר תום לב. משהתובעת אינה חולקת על קיומה של תניית בוררות בהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, אין לומר כי הסתמכות של צד לחוזה על קיומה של התניה מהווה פעולה בחוסר תום לב. קבלת עמדה שכזו משמעה ריקון מתוכן של תניות בוררות בהסכמים בין צדדים. גם הטענה לפיה מדובר בבקשה שמטרתה "לדחות את הקץ", כלשון התובעת, ממילא מחייבת בירור עובדתי של הטענות העומדות ביסוד תביעת התובעת.

6.שנית, התובעת טענה שעלות הבוררות יקרה מאוד ויש בה כדי לרוקן את קופת הפירוק. טענה זו נטענה בעלמא. היא לא נתמכה באסמכתה כלשהי. זאת, הן לעניין גובה הכספים בקופת הפירוק הן לעניין טיבו של הליך בוררות. די היה בכך כדי לדחות את הטענה מבלי לחוות דעה לשאלת עלותו הצפויה של הליך בוררות.

7.שלישית, דומה כי הטענה המרכזית עליה הושתתה התנגדות התובעת היא העובדה שבורר אינו יכול לדון בטענות של קיומה של דיירות מוגנת ובפרט בטענות של פינוי דייר מוגן. גם דינה של טענה זו להידחות. אכן, כפי שציינה התובעת בתגובה, בעבר נפסק על ידי בית המשפט העליון כי בורר אינו מוסמך לדון בתביעה לפינוי דייר מוגן (ראו, למשל, ע"א 173/54 שטרן נ' רוזנברג, פ"ד ט 226, 227 (1955)). פסיקה זו רוככה בהמשך, תוך שבית המשפט קבע שאין מניעה שבורר יכריע בתביעת פינוי המושתתת על אחת מעילות הפינוי הקובעות בחוק (ראו, בעניין זה, ת"א (ירושלים) 38256-05-15 מאהר דאוד עבד אלקאדר הידמי נ' שקיראת (2.12.2016), כב' השופט ד' גדעוני, והאסמכתאות המופיעות שם). קריאות לצמצום הלכה זו הובילו לפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה לפיה אין מניעה כיום – על רקע המגמות הנוכחיות ביחס לחוק הגנת הדייר – שסכסוך שעניינו דיירות מוגנת ותביעות לפינוי דיירים מוגנים יתבררו גם בהליך בוררות (ראו, רע"א 5973/14 לבל נ' טיטלבוים (28.10.2015)). בית המשפט העליון ציין בהחלטתו כי הלכה זו יפה במיוחד למצבים שבהם מדובר בשני צדדים שווים, שבהתאם לעקרון חופש החוזים מחליטים על קיומה של בוררות להסדרת סכסוכים ביניהם.