ת"א 45780-04-14 פלוני נ' פלוני ואח'

כללי

1.התובע- יליד 9/2/65, נפגע ביום 2/12/13 בתאונת הדרכים נשוא התביעה, כנוסע ברכב שפרטיו בכתב התביעה (להלן: "התאונה").

2.לפניי תביעה שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975, לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה.

3.אין חולק כי הרכב בו נסע התובע במועד התאונה היה מבוטח בביטוח חובה תקף אצל הנתבעת 2. הנתבע 1 היה הנהג. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת גובה הנזק והפיצוי המגיע לתובע.

הפגיעה והנכות הרפואית

4.ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים בילינסון בפ"ת, שם אובחן שבר בגבו בחוליות L4-L5 והוא אושפז עד ליום 6/12/13. במהלך האשפוז נותח בגבו, ועבר כריתת דיסק וקיבוע אחורי של החוליות.

5.התובע שוחרר מבית החולים עם הליכון והמלצות למנוחה, המשך מעקב רפואי, תרופות ועוד, כמפורט במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו (ת/1).

6.מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי- ד"ר ישראל כספי (להלן: "המומחה"), בדק את התובע ונתן חוו"ד (במ/1), במסגרתה העריך את נכותו הרפואית על 20% בעמ"ש מתני, מתוכם יש לייחס לתאונה מחצית, דהיינו- 10% לצמיתות. המומחה פירט בהקשר זה כי התובע סבל עובר לתאונה מממצא של פגם התפתחותי בעמוד השדרה אשר היה א-סימפטומטי, אך בעקבות התאונה, חלה החמרה אשר חייבה התערבות ניתוחית ואולי אף חוזרת בעתיד. עוד קבע המומחה נכויות זמניות כדלקמן: 100% מיום התאונה, למשך 6 חודשים; 50% מיום 3/6/14 למשך 3 חודשים, עד ליום 3/9/14.

7.המומחה לא זומן לחקירה ע"י מי מהצדדים, וחוות דעתו לא נסתרה.

הנכות התפקודית

8.התובע יליד 9/2/65, והוא תושב הכפר עזון עתמה שבשומרון. ערב התאונה- היה התובע כבן 48, וכיום הוא כבן 52.5% שנים. עובר לתאונה, ומאז 1/6/10 עבד התובע- 5 ימים בשבוע, כפועל בנין שכיר בחברת כרמי בניה ושיפוצים בע"מ (להלן: "החברה" / "המעסיק"), תחת היתר העסקה כדין (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 19-23; ש' 31-32; אישור מת"ש- ת/2). בכל הנוגע למשך העסקתו של התובע אצל המעסיק הנ"ל- אני מעדיפה את המפורט באישור מת"ש ת/2, שלא נסתר, על פני דו"ח המעסיקים של המל"ל, התלוי בדיווח ע"י המעביד. הכנסתו החודשית הממוצעת, על פי נתוני השכר והמל"ל שהוצגו, עמדה ערב התאונה על הסך של 4,581 ₪.

9.הצדדים חלוקים בשאלת בסיס השכר הרלוונטי לחישוב הפסדי ההשתכרות, וזאת לנוכח היותו תושב הרשות. לטענת הנתבעת- יש לקחת בחשבון את בסיס השכר הנוהג ברשות. התובע- מנגד, טוען כי עבד בשטח ישראל כ- 18 שנים, שתחילתן אצל אביו של המעסיק האחרון, בין השנים 1995 ועד 2010, ומאז ועד לתאונה- עבד בחברה הנ"ל. לשיטתו- מאחר וטענתו בכל הנוגע לתקופת העבודה כאמור לא נסתרה- יש לקבוע שאלמלא התאונה, עבודתו בתחומי ישראל הייתה נמשכת, ולחשב את הפסדיו על בסיס שכרו ערב התאונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים- שוכנעתי כי הדין עם התובע בעניין זה. ערב התאונה היה התובע כבר כבן 49, ועבד בשטח ישראל, עם היתר כדין, לפחות מספר שנים אם לא יותר. מדובר בתקופה ממושכת שקדמה לתאונה, וכאיש משפחה ואב ל- 9 ילדים, לא מצאתי טעם מדוע לא לקבל את גרסתו, לפיה אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד לפרנסת משפחתו בתחומי ישראל, ופועל לחידוש ההיתר, כל עוד גילו היה מצריך זאת (כיום הוא כבן 52.5 שנה.

10.לא נעלם מעיני כי עדותו של התובע הייתה עדות יחידה של בעל- דין. אולם, לאחר בחינת כלל הראיות שהובאו בפני, שוכנעתי כי לא היה צורך בשמיעת עדים ממקום עבודתו של התובע ו/או עדים אחרים מטעמו וכי בנסיבות העניין לא חסרים נתונים לצורך הכרעה בעניינים שבמחלוקת.

11.אמנם נקבע כי עקב התאונה נגרמה לתובע נכות בשיעור של 10%, אך לא ניתן להתעלם מכך שבעקבותיה, נכותו "הוכפלה", כך שכיום הוא סובל מ-20% נכות בעמ"ש תחתון. בעקבות התאונה, היה התובע באי כושר למשך 9 חודשים, ובסופם- הוא לא שב לעבודתו.