מנהל מקרקעי ישראל נ' מיימון עטיה ואח'

לפניי תביעה לצו עשה, צו פינוי והריסה, צו מניעה קבוע ופיצוי כספי שהגישה התובעת כנגד הנתבעות ביום 19.3.2020.

תמצית הטענות בכתב התביעה

התביעה עוסקת בנחלה (משק) מס' 40 במושב בית שקמה ובשטח גובל לו (להלן: "הנחלה" ו"השטח הגובל").

התובעת, המנהלת את מקרקעי המדינה, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל, מנהלת, לטענתה, את שטח המשבצת של מושב בית שקמה ובכלל זאת את הנחלה, הנמצאת בגוש 2572, חלקה 57 וכן שטחים הגובלים בנחלה – גוש מס' 2572, חלקה 125 (בחלק) וחלקה 239 (בחלק) שהן בבעלות מדינת ישראל והקרן הקיימת לישראל (להלן: "המקרקעין").

על פי הנטען, בין התובעת והנתבעות 2 ו-3, קיים הסכם שכירות תלת צדדי המתחדש מעת לעת (להלן: "הסכם המשבצת") ביחס למקרקעין.

לטענת התובעת, הנתבעות 1-2 מפרות את הסכם המשבצת, באופן רחב היקף ומתמשך, לצורך הפקת רווח כספי ותוך התעלמות בוטה מהוראות הדין.

עוד נטען, כי הנתבעת 1 היא בעלת הזכויות בנחלה והאחראית למשתמש בה והיא משתמשת ופולשת גם לשטחים הגובלים לנחלתה. הנתבעת 2 היא האגודה השיתופית החתומה על הסכם המשבצת וחבה גם היא בגין העוולות וההפרות מושא התביעה, שכן חלקן מבוצעות מחוץ לשטח הנחלה של הנתבעת 1.

הנתבעת 3 היא המיישבת, צד להסכם המשבצת, אך איננה נמצאת בפועל בשטח – לטענת התובעת העוולות המתוארות בכתב התביעה אינן מיוחסות לה ולא נדרש ממנה כל סעד.

התובעת המשיכה ופירטה את התשתית הנורמטיבית, התומכת, לדידה, בטענותיה, לרבות החלטות מועצת מקרקעי ישראל והוראות הסכם המשבצת, האוסרות שימוש במקרקעין אלא למטרות חקלאות והקמת יחידות מגורים ומבני ציבור.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת 1 ו-2, או מי מטעמן או בהרשאתן, פעלו ופועלים ללא היתר ובניגוד לדין, להסכמים ולנהלי התובעת, בכך שבנו ללא היתר והם משתמשים מזה שנים במקרקעין שימושים שאינם חקלאיים: א. שימוש בשטח של 4.5 דונם לאחסנה פתוחה ובו ציוד ברזל, מכלי דלק, ערמות חול ונפה וכן הצבת מכולות; ב. שימוש בסככה מאושרת לאחסון כלים חקלאיים – כאחסון בפועל של מוצרי ברזל; ג. הצבת 10 מכולות לאחסון (חלקן פונו ונותרו 3); שימוש בסככה ורפת ישנות לצרכי אחסון; ד. פלישה מזרחה למשק, לתחום דרך ולשטח ציבורי של המושב, באמצעות גידור, הצבת יבילים ואחסנה פתוחה – בשטח של כ- 2.5 דונם.