ועד הבית-נציגות הבית המשותף ברחוב מרטין בובר 7 קרית ביאליק ואח' נ' מפרם בע"מ

א – ההליך

בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטותיי מיום 20.3.2017 ומיום 11.3.2017.

ההחלטה מיום 11.3.2017 ניתנה בבקשה של הנתבעת ליתן הוראות שונות ביחס ליישום הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי בהחלטה מיום 19.1.2016. בהחלטתי מיום 11.3.2017 דחיתי את רוב בקשות הנתבעת, והוריתי לה לבצע את התשלום לדיירים, בהתאם להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי, עד יום 20.3.2017.

ביום 20.3.2017 הגישה הנתבעת בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 11.3.2017. בהחלטה מיום 20.3.2017 דחיתי את הבקשה.

התשלום לא בוצע, וביום 21.3.2017 הגישה הנתבעת בקשה לעיכוב ביצוע החלטותיי. אוסיף כי מתגובת התובעים לבקשה עולה כי התשלום עליו הוריתי ואשר עליו הוסכם במסגרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין לא בוצע עד היום.

ב – טענות הצדדים

בבקשתה טוענת הנתבעת כי בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 11.3.2017. עוד טוענת הנתבעת כי אי מתן צו עיכוב ביצוע כמבוקש יגרום לה נזק.

בתגובתם לבקשה טוענים התובעים כי הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הנו כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין.

עוד טוענים התובעים כי בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע על בית המשפט לשקול את סיכויי הערעור, מחד גיסא, ואת אפשרותו של המבקש להשיב מצב לקדמותו לו יתקבל ערעורו, מאידך גיסא. מוסיפים התובעים וטוענים כי הלכה פסוקה היא כי פסק דין המטיל חיוב כספי יעוכב לעיתים נדירות בלבד, ורק מקום בו יצביע המבקש על קושי להיפרע מהמשיב לו יתקבל ערעורו.

בענייננו, טוענים התובעים, לא הצביעה הנתבעת על נזק שייגרם לה לו יתקבל ערעורה. עוד טוענים התובעים כי סיכויי הערעור נמוכים.

ג - דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות, מהטעמים המפורטים בתגובת התובעים.

בע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גדיר ספיה (חסויה) (פורסם בנבו) פרש כב' השופט דנציגר את המסגרת הנורמטיבית לעניין הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע כדלקמן:

"כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין [תקנות 466 עד 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע אם שוכנע כי סיכויי הערעור להתקבל טובים ואם שוכנע כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו של המבקש, כך שככל שתדחה בקשתו יהיה זה קשה מאוד ואף בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו ....

אף מבלי להביע דעה לעניין סיכויי הערעור סבורני כי דין הבקשה להידחות. במסגרת הבקשה שלפניי מתבקש עיכוב ביצועו של חיוב כספי. ככלל, כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק .... עיכוב ביצוע של חיוב מסוג זה יינתן כאשר בית המשפט שוכנע כי קיים חשש שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו .... במסגרת הבקשה שלפניי לא הציגה המבקשת תשתית עובדתית כלשהי המלמדת כי למבקשת יהיה קושי להיפרע מהמשיבה אם המבקשת תזכה בערעור או כי אי עיכוב תשלום הסכום המתבקש יגרום למבקשת נזק בלתי ניתן לתיקון."

כך גם בענייננו.

הנתבעת מבקשת לעכב ביצועו של חיוב כספי. בבקשתה טוענת הנתבעת כי דחיית הבקשה תגרום לה נזק. ואולם, כטענת התובעים, לא הציגה הנתבעת כל תשתית עובדתית, אף לא לכאורה, התומכת בטענה זו כנדרש. זאת ועוד, בהחלטתי מיום 11.3.2017 הוריתי לנתבעת לקיים את חיובה בהתאם להסכם הפשרה. משמדובר בחיוב עליו הסכימו הצדדים ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין חלקי, איני מוסמכת לעכבו או להתנותו.

למעלה מן הדרוש אוסיף כי אחד הטעמים לדחיית הבקשה למתן הוראות בעניין יישום הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק היה כי רוב הטענות שהועלו במסגרת הבקשה הוכרעו זה מכבר. אכן, ביום 27.6.2016 הגישה הנתבעת הודעה ובקשה, במסגרתה טענה כי חלק מהעבודות שהיה עליה לבצע לא הושלמו בשל חוסר שיתוף פעולה מטעם התובעים ונוכח חוסר בהירות בחוות דעת המומחה. לפיכך ביקשה הנתבעת לשלוח שאלות הבהרה למומחה, לחייב את התובעים לאפשר לה להשלים את ביצוע התיקונים וליתן לה ארכה לביצוען.