ת"א 45634-11-15 חוסיין קדורה נ' מועצה מקומית נחף

בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר לקבור אדם שנפטר במקום הקבורה שתוכנן לכך, בטענה שהמקום אינו מאושר כבית עלמין וכי הוא מצוי בקרבת ביתו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין כי הבקשה הוגשה מבלי שהוגשה תובענה. תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט "ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין". בפסיקה נקבע כי בהתאם לתקנה זו "נדרשים טעמים מיוחדים למתן סעד זמני טרם הגשת התובענה" (רע"א 3271/09 עזבון המנוחה רבקה מבורך ז"ל ואח' נ' אחמד סראחן ואח' (28.4.09) בפסקה 4 להחלטה). טעמים כאלה לא פורטו בבקשה, אך חרף זאת לא הייתי דוחה את הבקשה מטעם זה בלבד. דא עקא כי בבקשה לא פורטו פרטים מהותיים, משיבים רלבנטיים לא צורפו לה, ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש.

הבקשה מנוסחת בצורה כוללנית, ואף לא צורפו מסמכים מהותיים להוכחת העובדות הנטענות בה. לא צוין בבקשה מתי מתוכננת הלוויה הנטענת. צוין רק שהמנוח, שאת קבורתו מבקשים למנוע, נפטר היום. יתכן שמסע הלוויה כבר התקיים, דבר המייתר את הבקשה. יתכן שמסע הלוויה מצוי בעיצומו, ולכך השלכות על מאזן הנוחות. ואולם מועד הלוויה, שהינו פרט מהותי לצורך הבקשה, לא פורט בה.

על פי הנטען בבקשה, הקבורה מתוכננת בחלקה משותפת של המבקש ושל המשיבה, כשבין הצדדים קיימת חלוקה של החלקה. לא הוגשו תשריט או תוכנית המתעדים את החלוקה, לא הוגש מסמך בדבר יעודו של החלק של המשיבה, ולא הוגשה כל ראיה לגבי מקום הקבורה המתוכנן, לרבות לגבי המרחק שלו מבית המבקש.

הבקשה לוקה, איפוא, בחוסרים עובדתיים מהותיים. ההלכה הפסוקה קבעה:

"הלכה מיוסדת היא כי "... מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (דברי השופט ש' לוין ברע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ [1] בעמ' 168)" (רע"א 8113/00 דפנה שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 433 (2001) בפסקה 11 להחלטה, להלן: "עניין שפר").

עוד נקבע בעניין שפר:

"לא למותר להוסיף כי לחובה לנהוג בהגינות ובסבירות החלה על בעלי-דין בדרך-כלל נודע משקל רב במיוחד כשמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד".

על אותם דברים עמד השופט טירקל ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין (19.12.00) בפסקה 2 לפסק דינו:

"אחד מביטוייה המובהקים של חובת תום הלב היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו. חובה זאת המוטלת על המתקשר בחוזה כלפי המתקשר האחר - אפילו היה זה יכול לגלות את העובדות בכוחות עצמו (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב(1) 231, 240-241) - מוטלת במלוא כובדה על בעל דין המבקש סעד במעמד צד אחד מרשות שיפוטית שמטבע הדברים אין בידה לגלות את העובדות בכוחות עצמה. לענין זה יודגש כי הכרעתה השגויה של הרשות השיפוטית לא רק שהיא עלולה לגרום נזק לבעל הדין האחר אלא שהיא עלולה לעלות כדי עיוות דין".