חייקין ואח' נ' גנז'ה

בפניי תביעה כספית בעילה חוזית, לפיה התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 182,453 ₪ ליום הגשת התביעה, 20.09.2023.

אלה הן העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

התובעים הינם בני זוג, הורי גרושתו של הנתבע, גב' לובה חייקין (להלן: "לובה"). הנתבע ולובה נישאו זה לזו ביום 11.11.2010 ולאחר שהתגוררו מספר שנים בדירה אשר העמידו התובעים לרשותם, הם החליטו לרכוש דירת מגורים משותפת. לצורך כך, התובעים שילמו מכיסם סך של 150,000 ₪ כסיוע ברכישת הדירה (להלן: "הכספים") וביום 07.02.2016 חתם הנתבע בפני נוטריון על כתב התחייבות בדבר השבת הסכום הנ"ל לתובעים ככל והוא יתגרש מלובה וזאת בתוספת ריבית והצמדה ממועד חתימת ההתחייבות ועד לתשלום המלא בפועל (להלן: "כתב ההתחייבות"). יום למחרת חתימת כתב ההתחייבות חתמו הנתבע ולובה על הסכם לפיו הם רכשו דירת מגורים ברח' XXX בXXX, הידועה כגוש XXX חלק מחלקה XXX (להלן: "הדירה").

לימים, היחסים בין הנתבע לבין לובה עלו על שרטון והם החליטו להתגרש זה מזו. בהתאם לכך חתמו בני הזוג ביום 18.04.2023 על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה (להלן: "הסכם הגירושין), ובהמשך הנתבע נתן גט ללובה.

סעיף 27 להסכם הגירושין מעגן את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביחס לדירה, ובו נקבע כי הם העריכו בעצמם את שוויה תוך שהם מוותרים על חוות דעת שמאי (ומבלי לפרט את השווי הנ''ל) וכי לובה תשלם לנתבע סך של 350,000 ₪ עבור חלקו בדירה וזאת כנגד העברתו על שמה. בהמשך, ביום 27.07.2023, חתמו הנתבע ו-לובה על הסכם, לפיו הוא מכר לה את חלקו בדירה תמורת אותו סכום כפי שנקבע בהסכם הגירושין – 350,000 ₪ (להלן: ''הסכם המכר''). מתוך הסכום הנ''ל הנתבע קיבל סך של 100,000 ₪ במועד חתימת הסכם המכר ובהמשך הוא קיבל את היתרה בסך של 250,000 ₪, סכומים ששולמו במלואם על ידי התובעים או מי מהם.

לטענת התובעים בתמצית, הואיל והנתבע ו-לובה התגרשו זה מזו, אזי בהתאם לכתב ההתחייבות עליו להשיב להם את הכספים בתוספת ריבית והצמדה כשהם משוערכים למועד השבתם. כן טענו התובעים כי טרם העברת היתרה שנקבעה בהסכם המכר לנתבע בסך של 250,000 ₪, הם פנו אליו בבקשה לקזז את הכספים, אולם הוא דחה זאת בטענה כאילו הסכם הגירושין מגלם בחובו את אותם כספים.

לטענת הנתבע בתמצית, הוא ו-לובה פנו לתובעים בבקשה לסייע להם ברכישת הדירה והתובעים הסכימו להעביר להם את הכספים כמתנה. על אף זאת, לאחר רכישת הדירה התובעים ביקשו מהנתבע לחתום על כתב ההתחייבות, וכך אכן היה. ביחס להתחשבנות שבהסכם הגירושין טען הנתבע כי שווי הדירה הוערך בסך של 1,700,000 ש"ח ושווי תכולתה הוערך בסך של 50,000 ש''ח. מהשווי הנ''ל הופחת חוב המשכנתא שרבץ על הדירה ועמד אותה עת על סך של 750,000 ש''ח. יוצא אפוא כי שווי חלקו של הנתבע בדירה הינו בסך של 500,000 ₪. אותה עת לובה התעקשה כי היא והנתבע יחד חייבים בהשבת הכספים לתובעים. כדי להביא לסיום הסכסוך בין בני הזוג מבלי לפגוע בבתם הקטנה ועל אף כי הנתבע חייב בהשבת מחצית הכספים, סוכם ביניהם לקזז את מלוא הסכום מחלקו של הנתבע בשווי הדירה. הסכמות נטענות אלה היו בעל פה ומטעמים שאינם מובנים לנתבע הם לא עוגנו בהסכם הגירושין. בהתאם לכך נקבע כי בהסכם הגירושין כי תמורת חלקו של הנתבע בדירה תעמוד על סך של 350,000 ₪,, זאת לאחר ניכוי הכספים בסך של 150,000 ₪.

בדיון שהתקיים בתביעה העידו שני התובעים, הנתבע וכן העדות מטעמו - לובה, עוה"ד ענבר רון, ב"כ לובה בהליך הגירושין, ועוה"ד אורלי גולדנברג, ב"כ הנתבע בהסכם הגירושין (להלן: "עו"ד רון", ו-"עו"ד גולדנברג" בהתאם). כמו כן הצדדים סיכמו טענותיהם במשפט.

בכתב ההתחייבות נקבע כדלקמן:

"אני הח"מ, גנז'ה אלכסיי .... מצהיר כי נכון להיום לצורך רכישת הדירה קיבלתי מההורים של אשתי – חייקין סטניסלב  .... ו-חייקין יזליבטה סך של – 150,000 ₪ (מאה חמישים אלף שקל חדש).

אני מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת חייקין במרה (צ"ל: במקרה – ר.ח.) גירושין עם אשתי – לובוב חייקין גנז'ה ..... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל ....".

כאמור, הנתבע אינו מכחיש חתימתו על כתב ההתחייבות וכן אין מחלוקת כי התנאי שנקבע בו להשבת הכספים – גירושי הנתבע ולובה – התקיים בנסיבות העניין. יוצא אפוא כי טענת הנתבע כי הכספים שהעמידו התובעים לטובת רכישת הדירה ניתנו במתנה, אינה מעלה ואינה מורידה, וזאת משני טעמים כלהלן: האחד, אין חולק כי הנתבע חתם על כתב ההתחייבות לפיו, ככל ויתגרש מלובה, עליו להשיב את הכספים לתובעים, תנאי שהתממש בפועל. השני, בסעיף 4 לחוק המתנה, תשכ''ח – 1968 נקבע מפורשות כי ''מתנה יכול שתהיה על תנאי....'', והרי כך היה במקרה דנן.

טענת הנתבע כאילו במסגרת ההתחשבנות שקדמה לחתימת הסכם הגירושין, סוכם עם לובה כי שווי חלקו בדירה עומד על סך של 500,000 ₪ ומסכום זה קוזזו הכספים – טענה זו מנוגדת להוראות הדין ביחס לפרשנות החוזה. אנמק להלן.

בס''ק 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל''ג–1973, נקבע כדלקמן:

''חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו''.

(להתפתחות הדין ביחס לפרשנות הוראות החוזה ר' ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (פורסם בנבו)).

מן הכלל אל הפרט.

במקרה דנן אומד דעתם של הצדדים עולה מפורשות הן מלשון הסכם הגירושין והן מלשון הסכם המכר, בהם נקבע ברחל ביתך הקטנה כי שווי חלקו של הנתבע בדירה הינו 350,000 ש''ח, ולא 500,000 ש''ח כטענתו במשפט. ודוק, לקביעה זו משנה תוקף במקרה דנן, וזאת משני טעמים: האחד, הנתבע ו-לובה התייצבו בבית משפט לענייני משפחה בחיפה ואישרו בפניו כי הם חתמו על הסכם הגירושין מרצונם לאחר שהבינו את תוכנו ולאחר כל אלה בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם האמור. השני, בס''ק 10.2 להסכם המכר נקבע כדלקמן:

"הצדדים מצהירים כי תנאי הסכם זה משקפים במלואם את המוסכם והמותנה בין הצדדים, כך שאם קדם להסכם זה, כל מצג או פרסום או זיכרון דברים או התחייבות או הבטחות או הסכמות או הסכמים, בין בעל פה ובין בכתב ובין בכל דרך אחרת, או כל מסמך אחר, הקשור בדירה הנ"ל, אם נערך בכלל ו/או אם הוחלף בכלל ו/או אם הועבר בין הצדדים בכלל, לפני חתימת הסכם זה – הרי כל אלה בטלים, ורק האמור בהסכם זה מחייב את הצדדים".

תאמר אפוא מעתה, ענייננו בלשון מפורשת וברורה של שני הסכמים הקובעים את שווי חלקו של הנתבע בדירה, ולפיכך לא תשמע טענתו הנוגדת את הקביעה בנדון.

בבחינת למעלה מהצורך יצוין כי הנתבע לא הניח ולו תשתית ראייתית מנמלית לתמיכה בטענתו כאילו בהתאם להסכמה אליה הגיע עם לובה, שווי חלקו בדירה הינו 500,000 ש''ח והכספים קוזזו מהסכום הנ''ל.

בנדון יצוין כי הנתבע לא סיפק כל נימוק מדוע טענתו לעיל אינה מעוגנת, ולו ברמז, בשני ההסכמים בהם התקשר עם הנתבעת – הסכם הגירושין והסכם המכר – ותחת זאת הוא העלה טענה סתמית כאילו הדבר היה בשל טעמים לא מובנים. כמו כן, הנתבע לא הציג ולו טיוטת הסכם אחת, אם של הסכם הגירושין ואם של הסכם המכר, בו עוגנה, כביכול, ההסכמה הנטענת בין הצדדים. בהקשר זה יודגש כי הן הנתבע והן לובה היו מיוצגים בהליך הגירושין באמצעות עו''ד– עו''ד גולדנברג ו-עו''ד רון בהתאם – ושתיהן העידו במשפט מטעם הנתבע. והנה, בעדותה של עו''ד גולדנברג, היא אישרה כי בטיוטות הסכם הגירושין אין כל התייחסות לקיזוז הנטען של הכספים משווי חלקו של הנתבע בדירה (שם, עמ' 12 שורה 17 לפרוטוקול הדיון המוקלד) בעוד כי עו''ד רון העידה כי לא עלתה כל טענה ביחס לכספים נשוא התביעה (שם, עמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול הדיון המוקלט).

בסיכומיו העלה הנתבע טענות מטענות שונות שאין להן זכר בכתב ההגנה. כך לדוגמא, בסעיפים 13 ו-17 לסיכומיו טען הנתבע כאילו בניגוד למובטח הכספים לא הועברו אליו אלא לקבלן וכי אין כל קשר בין אותם כספים לבין הכספים אליהם מתייחס כתב ההתחייבות. כמו כן, בסעיף 18 לסיכומיו טען הנתבע כי הסך של 150,000 ש''ח אשר העבירו התובעים לקבלן היה מתנה לבני הזוג (וכאמור אין לשייכו לכתב ההתחייבות)

הטענות בסעיפים 13 ו-17 לסיכומי הנתבע הינן טענות כבושות שעלו לראשונה בסיכומיו ולפיכך הן מהוות הרחבת חזית האסורה בדין, ואין לקבלן.

הטענה בסעיף 18 לסיכומי הנתבע אינה מתיישבת עם טענתו המרכזית במשפט כאילו במסגרת הסכם הגירושין נעשתה התחשבנות בינו לבין לובה והכספים נוכו משווי חלקו בדירה. הרי ממה נפשך, אם הכספים שהתובעים העבירו לקבלן הם בבחינת מתנה ועזרה גרידא ובאם התובעים לא העבירו, כביכול, לנתבע את הכספים שביחס אליהם נחתם כתב ההתחייבות, נשאלת אפוא השאלה מדוע קוזז מתוך שווי חלקו של הנתבע בדירה סך של 150,000 ש''ח?! לנתבע הפתרונים.

בסעיף 48 לסיכומיו, תהה הנתבע מדוע התובעים לא קיזזו את הכספים מתוך הסכומים שהעבירו אליו עבור חלקו בדירה בהתאם להסכם הגירושין והסכם המכר.

הטיעון לעיל אינו מעלה ואינו מוריד מהתוצאה המתחייבת במשפט. בהתאם להלכה הפסוקה, לא בנקל יקבע בית המשפט על סמך התנהגות בעל הזכות כי הוא ויתר על זכותו. בנדון נפסק ב- ע''א 7156/10 חברת הירקון בע''מ נ. מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו), כדלקמן:

''אכן, התנהגותו של צד לחוזה עשויה ללמד לעיתים כי הוא ויתר על זכות שהוקנתה לו לפיו ...... אולם, מסקנה בדבר ויתור כזה היא מסקנה מרחיקת לכת ועל כן חייב הטוען לויתור להציג ראיות מוצקות וברורות לביסוסו. בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35 (1992)..... עמדה על הפרק השאלה האם ויתרה המערערת על התחייבות המשיבות בהסכם כתוב להחזיק מחסן משלהן להחזקת מיכלי גז, וכך נפסק שם בהקשר זה:

'כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה... עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם... תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור... יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם... '' (שם, פסקה 11 לפסק הדין).

למותר לציין כי במקרה דנן עצם העובדה כי התובעים לא קיזזו את הכספים מהתמורה שהעבירו לנתבע עבור חלקו בדירה, אינה מגרדת קצה קצהו של המבחן שנקבע בהלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, ולפיכך אין לקבל את טענת הנתבע בנדון.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 182,453 ש"ח בתוספת ריבית שקלית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום הגשת התביעה, 20.09.2023, ועד התשלום המלא בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 23,600 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת ריבית שקלית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, על הוצאות האגרה מיום הוצאתן ועל שכר טרחת עו''ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מלוא הסכומים לעיל ישולמו עד ליום 16.12.2025.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"ו, 15 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.