חייקין ואח' נ' גנז'ה

בפניי תביעה כספית בעילה חוזית, לפיה התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 182,453 ₪ ליום הגשת התביעה, 20.09.2023.

אלה הן העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

התובעים הינם בני זוג, הורי גרושתו של הנתבע, גב' לובה חייקין (להלן: "לובה"). הנתבע ולובה נישאו זה לזו ביום 11.11.2010 ולאחר שהתגוררו מספר שנים בדירה אשר העמידו התובעים לרשותם, הם החליטו לרכוש דירת מגורים משותפת. לצורך כך, התובעים שילמו מכיסם סך של 150,000 ₪ כסיוע ברכישת הדירה (להלן: "הכספים") וביום 07.02.2016 חתם הנתבע בפני נוטריון על כתב התחייבות בדבר השבת הסכום הנ"ל לתובעים ככל והוא יתגרש מלובה וזאת בתוספת ריבית והצמדה ממועד חתימת ההתחייבות ועד לתשלום המלא בפועל (להלן: "כתב ההתחייבות"). יום למחרת חתימת כתב ההתחייבות חתמו הנתבע ולובה על הסכם לפיו הם רכשו דירת מגורים ברח' XXX בXXX, הידועה כגוש XXX חלק מחלקה XXX (להלן: "הדירה").

לימים, היחסים בין הנתבע לבין לובה עלו על שרטון והם החליטו להתגרש זה מזו. בהתאם לכך חתמו בני הזוג ביום 18.04.2023 על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה (להלן: "הסכם הגירושין), ובהמשך הנתבע נתן גט ללובה.

סעיף 27 להסכם הגירושין מעגן את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביחס לדירה, ובו נקבע כי הם העריכו בעצמם את שוויה תוך שהם מוותרים על חוות דעת שמאי (ומבלי לפרט את השווי הנ''ל) וכי לובה תשלם לנתבע סך של 350,000 ₪ עבור חלקו בדירה וזאת כנגד העברתו על שמה. בהמשך, ביום 27.07.2023, חתמו הנתבע ו-לובה על הסכם, לפיו הוא מכר לה את חלקו בדירה תמורת אותו סכום כפי שנקבע בהסכם הגירושין – 350,000 ₪ (להלן: ''הסכם המכר''). מתוך הסכום הנ''ל הנתבע קיבל סך של 100,000 ₪ במועד חתימת הסכם המכר ובהמשך הוא קיבל את היתרה בסך של 250,000 ₪, סכומים ששולמו במלואם על ידי התובעים או מי מהם.

לטענת התובעים בתמצית, הואיל והנתבע ו-לובה התגרשו זה מזו, אזי בהתאם לכתב ההתחייבות עליו להשיב להם את הכספים בתוספת ריבית והצמדה כשהם משוערכים למועד השבתם. כן טענו התובעים כי טרם העברת היתרה שנקבעה בהסכם המכר לנתבע בסך של 250,000 ₪, הם פנו אליו בבקשה לקזז את הכספים, אולם הוא דחה זאת בטענה כאילו הסכם הגירושין מגלם בחובו את אותם כספים.

לטענת הנתבע בתמצית, הוא ו-לובה פנו לתובעים בבקשה לסייע להם ברכישת הדירה והתובעים הסכימו להעביר להם את הכספים כמתנה. על אף זאת, לאחר רכישת הדירה התובעים ביקשו מהנתבע לחתום על כתב ההתחייבות, וכך אכן היה. ביחס להתחשבנות שבהסכם הגירושין טען הנתבע כי שווי הדירה הוערך בסך של 1,700,000 ש"ח ושווי תכולתה הוערך בסך של 50,000 ש''ח. מהשווי הנ''ל הופחת חוב המשכנתא שרבץ על הדירה ועמד אותה עת על סך של 750,000 ש''ח. יוצא אפוא כי שווי חלקו של הנתבע בדירה הינו בסך של 500,000 ₪. אותה עת לובה התעקשה כי היא והנתבע יחד חייבים בהשבת הכספים לתובעים. כדי להביא לסיום הסכסוך בין בני הזוג מבלי לפגוע בבתם הקטנה ועל אף כי הנתבע חייב בהשבת מחצית הכספים, סוכם ביניהם לקזז את מלוא הסכום מחלקו של הנתבע בשווי הדירה. הסכמות נטענות אלה היו בעל פה ומטעמים שאינם מובנים לנתבע הם לא עוגנו בהסכם הגירושין. בהתאם לכך נקבע כי בהסכם הגירושין כי תמורת חלקו של הנתבע בדירה תעמוד על סך של 350,000 ₪,, זאת לאחר ניכוי הכספים בסך של 150,000 ₪.