ת"א 45517-04-16 אנגל ואח' נ' גורמן ואח'

 הליך זה, אשר החל בבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, הינו אחד מבין הליכים רבים שמנהלים הצדדים, שכנים החולקים בית משותף שלכל אחד מהם מחצית הזכויות הרשומות בו, ביחס לרצון הנתבע לבנות ולהגדיל את דירתו.

אין בכוונתי להיכנס לפירוט ההליכים הממושכים, שכן בסופו של יום מסכימים הצדדים כי דין ההליך כאן לבוא לסיומו בשל התפתחויות שחלו לאחר הגשתו.

1. התובע מבקש כי תביעתו למתן צו עשה המורה על השבת המצב לקדמותו תתקבל במלואה תוך חיוב הנתבע בהוצאותיו, זאת נוכח החלטת המפקח על הבתים המשותפים מיום 30.8.16 (ראה בקשה מיום 6.9.16) ואילו הנתבע מסכים למחיקת התביעה ללא צו להוצאות או עיכוב הדיון בה לנוכח הליכים נוספים בהם נקט התובע ומתנהלים בפני המפקח, ונוכח כוונת הנתבע לערער על החלטת המפקח.

2. למרות שלא אפרוס את כל השתלשלות העניינים בהליכים השונים, אבקש לציין כי התרשמתי, בהליך הקצר יחסית שהתנהל בפני, כי האיבה בין התובע לנתבע על רקע הבנייה שמבקש הנתבע לעשות ברכוש המשותף, וההליכים שנקט לצורך ביצועה, הינה עמוקה וקשה, עד כדי ששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם הנוגדות מבלי יכולת תקשורת כלשהי, דבר שגורם להליכים משפטיים מרובים וממושכים, שעודם נמשכים (בפני המפקח על הבתים המשותפים). לטעמי לא נעשה מאמץ כן ואמיתי של הצדדים להגיע לעמק השווה (למשל בעזרת מגשר מתאים). כפי שכב' המפקחת הביעה צערה על כך, אין לי אלא לצרף את מורת רוחי מהמצב שנוצר כאשר ציפיתי כי כניסת עו"ד חדש (לייצוג התובע, בעוד הנתבע אינו מיוצג) אולי ישנה את מאזן הכוחות ויביא לשינוי המיוחל בהתנהלות הסכסוך, אולם ציפייתי זו, לפחות בהליך זה ובשלב זה, נכזבה.

3. ההליך כאן החל בבקשת התובע למתן סעד זמני שיורה לנתבע להימנע מהמשך ביצוע עבודות בניה ברכוש המשותף, בעיקר עצירת הריסת גדר שבגבול הרכוש המשותף וכל פעולת בנייה נוספת. אציין כי הבקשה כפי שהוגשה במקורה, בוססה על הטענה כי פעולות הבניה מבוצעות "בניגוד לכל דין והחלטה שיפוטית" כאשר בתצהיר התובע התומך בבקשה הוא הפנה לפסק דין שניתן על ידי המפקחת על הבתים המשותפים מיום 6.11.13 ולפסק דין של בית המשפט המחוזי מחודש 7/14 שדחה ערעור של הנתבע על אותה החלטה (עש"א 37468-12-13 - להלן: "פסק הדין במחוזי").

4. לאחר שניתן צו ארעי לעצירת עבודות הבניה, בעיקר מאחר ולא ניתן היה להבין מהבקשה על בסיס איזה היתר החל הנתבע בביצוע עבודות בניה, נקבע דיון במעמד שני הצדדים אשר במהלכו נחשף בית המשפט לתמונה שלמה ומורכבת בהרבה מזו שהוצגה בבקשה, באשר לטיב ההליכים שנוהלו בין הצדדים, לרבות הליכים נוספים שנוהלו מאז ניתן פסק הדין במחוזי.

בדיון התברר כי הנתבע החל בביצוע העבודות לאחר שקיבל היתר בניה חדש בחודש 14.3.16 אשר לטעמו עולה בקנה אחד עם פסק דין נוסף של המפקחת על הבתים המשותפים מיום 26.7.15 (להלן: פסק הדין השני"), אשר התובע לא מצא לנכון להפנות אליו בבקשתו. במהלך אותו הדיון, גם הודה הנתבע כי במהלך תחילת ביצוע עבודות הבניה, יצק משטח בטון לצורך הצבת פחי אשפה של הבית המשותף, תוך חריגה קטנה לשטח הצמוד לדירת התובע ותוך חריגה מהיתר הבניה, אולם זאת נעשה, לטענתו, בהתאם להוראות שניתנו לו ע"י נציגי העיריה.

5. בעקבות הדיון, ועל מנת לתת החלטה מושכלת בבקשה למתן הצו הזמני, הוריתי לצדדים להמציא מסמכים נוספים, אשר לאחר עיון בהם הוריתי לתובע גם להגיש כתב תביעה עיקרי, לנוכח העובדה כי מצאתי שהבקשה לסעד זמני, כפי שהוגשה במקור, איננה מבססת סמכות עניינית לדון בתביעה עלומה של התובע זאת בהתחשב בהחלטות קודמות של המפקח/ת (ראה החלטה מיום 22.5.16).

6. לאחר שהתובע הגיש כתב תביעה, אשר בו פורט תוך הסתמכות על תשריט שצורף לראשונה, כי העבודות שהנתבע החל בביצוען חורגות לתוך השטח הצמוד לדירת התובע, טען התובע כי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה בשל קיומה של טענה להסגת גבול לשטחו של התובע (להבדיל מטענות ביחס לפעולות ברכוש המשותף שהינן בסמכות המפקח), וכן חזר וטען כי עבודות הבניה שמבקש הנתבע לבצע, מכוח היתר בניה שניתן לו, עומדות בניגוד לפסק הדין במחוזי.

הנתבע הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד בה ביקש לחייב את הנתבע בפיצויו ב-500,000 ₪ בגין התנגדות שלא בתום לב לתכניות הבניה של הנתבע, וזאת לנוכח פסק הדין השני מיום 16.7.15, וגרימת עיכוב ממושך בבנייה ופגיעה באיכות החיים של הנתבע ובני משפחתו בשל כך.