ת"א 45346-01-17 מירון נ' נבות ואח'

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים להמשיך בביצוע עבודות בנייה ב"מגרש המבקשת" או להיכנס אליו. לטענת המבקשת, עבודות בנייה שמבצעת חברת קדמת עדן (המשיבה 11, להלן: "קדמת עדן") פולשות לחלק מן המגרש שבבעלותה.

לטענת המשיבים, הבעלות בקטע המקרקעין השנוי במחלוקת נתונה להם, ומכל מקום – הבקשה, לשיטתם, הוגשה לאחר שהשגות על היתר הבנייה וההקלות שניתנו במסגרתו נדחו.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש, נחה דעתי כי דין הבקשה לצו מניעה זמני – להידחות.

לעניין סיכויי התביעה – אין בידי לקבוע לעת הזו כי סיכויי התביעה גבוהים או נמוכים. אציין, כי המודד מטעם התובעת מודה כי נערך הסדר במקרקעין, שלא הובא בחשבון במסגרת המדידה. הנתבעים מסתמכים על כך שבמגרש הקונקרטי אושרה ופורסמה למתן תוקף תב"ע נקודתית עוד בשנת 2012, אשר על פי הוצא היתר הבנייה. אין מחלוקת כי הבנייה בפועל נעשית על פי ההיתר שניתן, כך שאין מדובר בפלישה הנובעת מחריגה מן ההיתר, אלא בפלישה הנובעת מהתכנית המאושרת עצמה. בכך יש כדי לפגוע, לטעמי, בסיכויי התביעה, שכן חזקה על רשויות התכנון והבנייה שבחנו את היבטי הבעלות במקרקעין בטרם מתן ההיתר.

לעניין מאזן הנוחות – לכאורה, ניתן היה לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, שהרי עלול להיווצר "מעשה עשוי" אשר יקשה עד מאוד להשיבו לקדמותו. בפועל, לא כך הוא הדבר. ראשית, רשמתי לפניי את הצהרת מנהל קדמת עדן, שלפיה כל העבודות שאמורות היו להתבצע בחלק השנוי במחלוקת – הושלמו כבר. מכאן שככל שהיה קיים חשש לקיומו של מעשה עשוי – החשש התממש, ואין בכוונת המשיבים לבצע פעולות בחלק הקונקרטי האמור. מאידך גיסא, עצירת העבודות במיזם – או אף בחלקו – עלולות, ללא ספק, לגרום נזקים כבדים למשיבים, גם אם לא הוכח שהן עלולות להביא לדרישת הגורם המממן לפירעון מיידי של הלוואת המשכנתא (ויוער כי טענה זו נסתרת מלשונו של הסכם ההלוואה).

אך מעבר לכל אלה – הבקשה הוגשה בשיהוי כבד ומשמעותי ביותר, שיש בו, כשהוא לעצמו, כדי להצדיק דחיית הבקשה לסעד זמני. במסגרת רע"א 1864/13 מיטב אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ (2013) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט נעם סולברג:

"על פי ההלכה הפסוקה, על המבקש לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות, קרי – בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי [...]. לכן עשוי לעיתים השיהוי לבדו לשמש טעם מספיק לדחיית בקשת הסעד הזמני, וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב [...]"

בענייננו, התכניות להיתר הוגשו זה מכבר, והמבקשת לא זו בלבד שהייתה ערה לקיומן ולתוכנן, אלא שהיא אף הגישה התנגדויות לרשויות התכנון. בנסיבות אלה, הטענה שהמבקשת לא ידעה ולא אמורה הייתה לדעת על ה"פלישה" הנטענת לשטחה – אינה יכולה לעמוד. מאחר שהבנייה מבוצעת על פי ההיתר שניתן – המועד לזיהוי הפלישה הנטענת היה בעת הגשת התכניות לרשויות התכנון.

אולם גם אם נאמר שהמבקשת לא הייתה חייבת לעקוב אחר התכניות, בוודאי שכאשר החלו העבודות בפרויקט, יכלה המבקשת לגלות כי, לטענתה, יש חשש לפלישה לשטחה. המבקשת אינה מציינת בדיוק מתי החלו העבודות (אלא מציינת באופן לקוני כי "לאחרונה" נודע לה על העבודות (סעיף 3 לתצהיר התומך בבקשה לצו זמני). על פי תשובת המשיבים, שהנתון המופיע בה לא נסתר, החלו עבודות ההכנה (קרי – גידור החלקה וסימון גבולות הבניין) החלו עוד בחודש אוגוסט 2015 (!), כשנה וחצי לפני הגשת הבקשה דנן. ברי, שככל שכלשונו של ב"כ המבקשת גילתה המבקשת על דבר הפלישה הנטענת לאחר הריסת הגדר, הרי עובדה זו הייתה ידוע מזה שנה וחצי כמעט בטרם הזמנת חוות דעת המודד!