ת"א 45232-04-12 חאגג נ' והגנים הלאומיים ואח'

1.המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה, שימוש לרעה בהליכי בית משפט, חוסר ניקיון כפיים, חוסר סמכות עניינית והתיישנות. הבקשה כללה נימוק נוסף המתייחס להליך תלוי ועומד שנמחק, וטעם זה אינו עוד חלק מהבקשה. התביעה הוגשה ביום 30.4.12 לפיצוי התובע בסך של 2,500,000 ₪ בגין אבדן הכנסותיו בתקופה של 7 שנים טרם הגשת התביעה עקב הגבלת הגישה למסעדה אותה מפעיל בחוף הים הנמצא בגן הלאומי תל אשקלון. התביעה הוגשה כנגד המבקשת ,המפעילה את הגן מיום 1.1.2001 עת חזר הניהול לידיה לאחר שלפי הסכם היה בידי עיריית אשקלון (להלן: הנתבעת 1 או הרשות).

בקשה זו דומה במהותה ונימוקיה לבקשה לסילוק על הסף אשר הגישה הנתבעת 2, העירייה. ביום 14.2.15 קיבלתי את בקשת העירייה ומחקתי את התביעה כנגדה. לפיכך פסק דין זה חוזר על עניינים זהים מאחר ולא מצאתי כי יש מקום למסקנות שונות ביחס לשתי הנתבעות בגין אותן טענות.

2.רוב כתב התביעה עוסק בתיאור עובדתי של החזקת התובע את המסעדה, אשר לטענתו מוחזקת על ידו מזה כיובל. לתביעה צורף היתר בניה למבנה קיוסק בשטח 11.5 מ"ר אשר ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה באישור הנתבעת 1 בשנים 1968 – 1969. נטען כי בשנת 2001 קיבלה רשות הטבע והגנים את הגן לניהולה ובהדרגה החלה לפגוע בתובע בהגבלת הגישה למסעדה וחוף הרחצה. נטען כי המבקשת הכריזה על החוף כחוף רחצה והעבירה את ההפעלה לנתבעת 1.

בסעיפים 24 – 31 לכתב התביעה מפורטות טענות התובע כנגד המבקשת. נטען כי המבקשת פעלה באופן לא חוקי ולא סביר עת הגבילה את הגישה לחוף ולמסעדה של התובע. הטענות המשפטיות העמומות המפורטות בתביעה הן: פעולה בחוסר סבירות קיצונית בניגוד לכללי המינהל התקין, בשיקול דעת מוטעה, בחוסר תום לב ובניגוד לכל דין. נטען לפגיעה בקניינו של התובע ובחופש התנועה שלו. הסעד הכספי נובע מהטענה כי המבקשת הפעילה בשרירותיות סמכותה כדי לגרום לתובע נזק כלכלי.

3.על בסיס האמור בכתב התביעה הגישה המבקשת ביום 8.7.12 בקשה לסילוק על הסף. התיק עבר לטיפולי באוקטובר 2012 לערך מבלי שניתנו החלטות בקשות המקדמיות. לאחר קדם המשפט מיום 18.4.13 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור שכשל, וההליכים בתיק חודשו לאחרונה. לפיכך נדרש אני רק עתה להחלטה בבקשה לאחר שניתנו לצדדים ארכות להגשת תגובות לבקשה והוחלף ייצוגו של התובע.

בבקשה נטען להעדר עילה מאחר וכתב התביעה אינו מפרט מה העילה המשפטית לטענה כי זכאי לפיצוי בגין פעולות המבקשת לגידור והסדרת הפעילות בגן הלאומי. מעבר לטענה להעדר עילה נטען כי התובע עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט נוכח הליכים שניהל בניסיון למנוע את סגירת דרכי הגישה (בש"א 2948/05, ה"פ 52/09) אשר כולם נמחקו. עוד נטען להתיישנות מאחר ועילת התביעה מבוססת לכאורה על "הסכם" משנת 2001 שלא צורף לכתב התביעה וכן נטען להעדר סמכות עניינית מאחר והטענות הן כנגד הפעלת סמכות שלטונית של סגירת הגן הלאומי וגביית דמי כניסה. בתשובתה ציינה המבקשת כי מאחר וכנגד התובע ובנו נוהלו הליכים פליליים ונקבע כי הינם פורעי חוק, אין להכיר במעמדם ויש להורות על דחיית התביעה. עוד נסמכת המבקשת על סעיף 6 לפקודת הנזיקין בטענה כי מקנה לה הגנה בכך שפעלה לפי דין.

תגובת המשיב לבקשה נסמכת על פסק הדין כנגד העירייה והקביעות שם ביחס להתיישנות והעדר סמכות. ביחס לטענה המהותית כי התביעה אינה מגלה עילה טען הפנה המשיב לכתב התביעה ולפסק הדין כנגד העירייה שם נקבע ביחס לסמכות כי ניתן לבחון את פעולת הרשות במסגרת תביעה זו. עוד נטען בתגובה כי התובע אינו תוקף את החלטת המבקשת, אלא את הנזק שנובע מהחלטה זו. עוד הדגיש התובע, בניגוד לנטען בכתב התביעה, כי אינו טוען לעניין עצם סבירות ההחלטה השלטונית, כי אם כנגד הנזקים שנגרמו כתוצאה מההחלטה לתחום את הגן הלאומי ולהגביל את שעות הפעילות בו.

דיון והכרעה

4.לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשה ובתגובות, מצאתי כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד המבקשת, הנתבעת 1. מכתב התביעה עולה לכאורה כי הנתבעת 2 העניקה לתובע זכויות במבנה על חוף הים לניהול קיוסק. על פניו נראה כי המבנה במצבו היום גדל מעבר לזכות המקורית שניתנה והתובע לא הבהיר מכח איזו זכות הגדיל את המבנה ומנהל בו עסק, לכאורה ללא היתרים כדין. מעיון בטענות ההגנה של הנתבעת 1, והבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמה, עולה בשנת 1990 נחתם הסכם הרשאה מכוחו האצילה הרשות לעירייה את סמכויותיה לניהול הגן הלאומי. בשנת 2001 חזר הגן לניהול הרשות ומאז החלה לפעול לשיקום הגן וניהולו לרבות גביית דמי כניסה ואכיפה על שעות הפעילות בגן, מכח סמכויותיה בחוק.

עילת התביעה הינה לפגיעה בהכנסה השוטפת מהעסק ולא פיצוי בגין סילוק ידו של התובע. (תביעה לסילוק ידו תלויה ועומדת במקביל בת"א (שלום ב"ש) 11664-05-12 שם מבקשת הרשות סילוק ידו של התובע מכח היות המקום גן לאומי מוכרז מיום 7.4.65). אין די לטעון כי פעולה מסוימת של הרשות גרמה לנזק כדי להצביע על עילת תביעה. יש לפרט את הטענות המשפטיות המקימות עילת תביעה ומה העוולה בגינה מוגשת התביעה. בכתב התביעה נטען לפעולות שרירותיות אולם לא הובהר מדוע לא נעשו כדין. בתגובת התובע לבקשה סותר טיעוניו בכתב התביעה עת טוען הוא כי אינו טוען כנגד סבירות ההחלטה השלטונית. עולה כי כתב התביעה אינו כולל טענה לרשלנות ויתר פעולות המבקשת נעשו מכוח סמכויותיה בחוק ולכן מוגנות מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין.