מ' נ' שוישה ואח'

נתבעות 2-3

לפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע, עת רגלו נתקלה בבסיס שמשיה שהיה מקובע למדרכה בה הלך בקרית ים.

1.התובע יליד 8.1.49, ישב בבוקרו של יום 25.10.09 בבית קפה סמוך לבית הקפה של הנתבע 1 (להלן – "הנתבע").

כאשר ביקש ללכת מהמקום, תוך שהוא מחזיק בבקבוק וודקה אותו לטענתו ביקש להביא לאחר, נתקלה רגלו בבסיס של שמשיה, אותו קיבע הנתבע (או קודמו בעסק) למדרכה.

התובע נפל, ובקבוק הוודקה שהיה בידו התנפץ.

כתוצאה מהאירוע המתואר, נפגע התובע ביד ימין, בה החזיק בבקבוק, וכן ברגלו (סע' 2-4 לתצהיר התובע, וכן עדותו לפניי ביום 23.5.16 בעמ' 9 ש' 9-14).

2.ממקום התאונה, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי. התובע לא אושפז בעקבות התאונה.

מומחה מטעמו קבע כי נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סע' 29(6)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כאשר מומחה מטעמה של הנתבעת קבע כי לא נותרה לה כל נכות.

נוכח שיעורי הנכות הנטענים, הסכימו הצדדים להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 7.5% (הודעת הצדדים מיום 24.11.14 בבק' מס' 21).

3.בדיון שהתקיים ביום 11.2.15 הגיעו התובע והנתבע להסכמה בדבר גובה הנזק וכן בדבר חלקו של הנתבע. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין. באותו דיון הוצע אף לנתבעות 2-3 (להלן – "הנתבעות") הסדר דומה, אך ניתנה להן האפשרות להודיע, בתוך פרק זמן שנקצב, ככל שהן אינן מסכימות לכך.

בהודעתו מיום 25.2.15 מסר ב"כ הנתבעות, כי הנתבעת 2 (להלן – "העירייה") אינה מקבלת את ההצעה, ולפיכך נקבע התיק לשמיעה.