מ.ח. נ' עלי ואח'

בפני תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – החוק).

רקע:

1.התובעת, ילידת 1960, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 27.11.10.

2.לפי הנטען הפגיעה ארעה בנסיבות שלהלן; ביום האירוע ביקשה התובעת לנסוע ברכבה, מסוג ויטו, המבוטח על-ידי הנתבעת 3 (להלן – הפניקס). הרכב חנה בכביש פנימי בסמוך לביתה. היא פתחה את דלת הרכב על מנת להיכנס אליו. בשלב זה ובעת שהתובעת עומדת בצמוד לרכב, אך בטרם הספיקה להיכנס אליו, פגע בה רכבו של הנתבע 1 אשר נסע במהירות בכביש. רכבו של הנתבע 1 מבוטח על-די הנתבעת 2 (להלן – הראל).

3.במקור הוגשה התביעה נגד הראל בלבד. לאחר שהראל כפרה בחבותה לפצות את התובעת, בטענה כי היא נפגעה בעת שהיתה בגדר משתמשת ברכבה שלה, תוקנה התביעה על-ידי הוספת הפניקס כנתבעת נוספת.

4.עיקר המחלוקת שהתעוררה הינה ביחס לזהות המבטחת הנושאת בחובת הפיצוי כלפי התובעת.

העובדות ושאלת החבות:

5.שתי עדויות נשמעו בפני באשר לנסיבות הפגיעה. האחת – עדותה של התובעת. השניה – עדותו של הנתבע 1.

6.גרסתה של התובעת היתה כפי שצויין לעיל, דהינו, כי היא נפגעה עקב פגיעת רכבו של הנתבע 1 בגופה בעת שעמדה להיכנס לרכבה שלה. בתצהיר עדותה הראשית ציינה כי בעת הפגיעה עמדה ליד רכבה אליו התכוונה להיכנס, פתחה את הדלת אולם בטרם הספיקה להיכנס הגיח רכב הנתבע 1 במהירות ופגע בה. בחקירתה עמדה בפירוט על נסיבות הפגיעה, כדלקמן:

"ת. התכוונתי ללכת לקנות כמה דברים, אז שירדתי ובאתי לחנייה היכן שהרכב חנה, הייתי עם המפתחות ביד, פתחתי את הדלת ולא הספקתי לעלות, בא רכב ופגע בי.

...

ש. איפה את עמדת לפני שנגעת, באיזה מרחק מהרכב?