נונה ואח' נ' מזוז ואח'

   נגד

פסק דין

לפני תובענה לפיצויים שהוגשה בשל טענות בדבר הפרות הסכם שנחתם בין התובעים לנתבעים; כן עומדת לפני הודעה כנגד צדדי ג' אשר הוגשה על ידי הנתבעים בגין טענות הנתבעים להפרת הסכמים שנחתמו בינם לבין צדדי ג'.

א. רקע וטענות הצדדים

1. צד ג' 2, מר מוריס ג'וליאן (להלן: "ג'וליאן") ביחד עם אחיו, מר דוד ג'וליאן (להלן: "דוד"), הינם בעלי זכות החכירה במגרש 37 ברחוב המלך חסן בקרית עקרון, בשטח של כ-8.3 דונם, הידוע כגוש 3797, חלקה 246 (להלן: "המגרש"). ג'וליאן ודוד נמנים (עם אחרים) על בעלי המניות של צד ג'1, מ.ג.ד אופק השקעות בע"מ (להלן: "מגד"). יצוין, כי במועד רכישת המגרש על ידי ג'וליאן ודוד לא היה בנוי על המגרש דבר (ראו: נספחים 1א-1ב לתצהירו של ג'וליאן).

2. ביום 15.11.10 נחתם חוזה שכירות בין התובעת 4, אלגריה אירועים בע"מ (להלן: "אלגריה"), אשר באותה עת בעליה של חברת אלגריה היו מר ששי שפירא (להלן: "שפירא"), הנתבע 1, מר שמואל מזוז (להלן: מזוז") והנתבע 2, מר יהושע מצליח (להלן: "מצליח") (שני האחרונים יכונו להלן: "הנתבעים") (ההסכם נחתם על ידי אלגריה באמצעות מנהליה המוסמכים לחתום בשמה, מר שפירא ומר מזוז), לבין מגד (ההסכם נחתם ע"י מנהליה המוסמכים של מגד לחתום בשמה, ג'וליאן ודוד) (חוזה השכירות האמור יכונה להלן: "חוזה מגד") (חוזה מגד צורף כנספח 15 לכתב התביעה). בחוזה מגד הוסכם בין היתר, על כוונת הצדדים לבנות על המגרש שני אולמות ארועים על פי היתר בנייה כדין, אשר ישמשו כאולמות ארועים ו/או גן ארועים (להלן: "האולם"). עוד הוסכם, כי אלגריה תשכור ממגד את המגרש עליו בנוי האולם לתקופה של 8 שנים בצירוף שתי תקופות אופציה, אחת של 8 שנים והשנייה של 8 שנים ואחד עשר חודשים.

3. במועד חתימת חוזה מגד נחתם גם נספח בין מגד ואלגריה (להלן:"הנספח") ובו הוסכם כי אלגריה תשכור שטח של עד 3,000 מ"ר משטח מרתף הבניין (העתק הנספח צורף כנספח 3 לתצהירו של ג'וליאן).

4. ביום 16.1.11 חתמו מגד ואלגריה על הסכם מפורט בעניין מושא הנספח (להלן:"ההסכם הנוסף") (העתק ההסכם הנוסף צורף כנספח 4 לתצהירו של ג'וליאן).

5. ביום 26.6.12 נכרת בין הנתבעים (המוכרים) לבין אלגריה (החברה) לבין התובע 1, יהושע נונה (להלן: "נונה"), התובע 2, אורי גמילי (להלן: "גמילי") והתובע 3, דוד כהן (להלן: "כהן") (הרוכשים) (שלושתם יכונו להלן :"התובעים") הסכם שכותרתו "זיכרון דברים" (להלן: "זכרון הדברים") (זכרון הדברים צורף כנספח 1 לכתב התביעה), שהנתבעים והתובעים חתומים עליו, במסגרתו הוסכם על מכירת מניותיה של חברה אלגריה לפי ערך של 19,000,000 ₪ בניכוי התחייבויות החברה. במסגרת זכרון הדברים הוסכם, בין היתר, על התמורה ואופן תשלומה ובנוסף, הובהר כי כל תביעה וכל נזק בגין פעילות אלגריה עד ליום 30.6.12 תהייה באחריות הנתבעים, ולתובעים תהייה זכות קיזוז מהשיקים הדחויים שיימסרו. כן הוסכם, כי במידה ויהיו נזקים לאחר כל פירעון השיקים הדחויים, הנתבעים יהיו חייבים להעביר את הכסף מיידית. כן נרשמו בזכרון הדברים יתרות החובות ויתרות הזכות של אלגריה. בין יתר ההסכמות הנוספות שצוינו בזכרון הדברים הובהר, כי התובעים ימשיכו לקיים את ההתחייבות לעסקת קוקה קולה, התחייבות שנתנה אלגריה לקוקה קולה כנגד קבלת מקדמה כספית והחלפת ערבויות אישיות שניתנו על ידי הנתבעים, וכן כי הנתבעים מתחייבים לדאוג שצד ג' תקבל את כל ההיתרים הנדרשים לצורך טופס 4 ואת ההיתרים למגרשי חנייה לאולם הארועים. עוד הוסכם, כי במידה ומגד לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של הנתבעים, ימצאו הנתבעים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים.

6. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו הפרה בוטה של זכרון הדברים בחוסר תום לב, תוך מצגי שווא בדבר מצבה של אלגריה, אי גילוי מסמכים מהותיים, לרבות חוזים נסתרים (בעל פה ובכתב) ומידע מהותי ביותר בשלבי המשא ומתן לקראת חתימת זכרון הדברים והפרת התחייבויות מהותיות ביותר שניתנו (תוך הפרתן מייד עם החתימה על זכרון הדברים), תוך הסבת נזקים רבים לתובעים. זכרון הדברים קבע כי אלגריה תועבר לתובעים להפעלתם החל מיום 1.7.12. הנתבעים לקחו על עצמם התחייבויות ברורות ומפורשות ובין היתר לדאוג לקבלת כל ההיתרים הנדרשים לצורך קבלת טופס 4 למבנה האולם; וכן לדאוג להסדרת החניות הדרושות להפעלת אולם הארועים. במסגרת השיחות בין הצדדים הבטיחו הנתבעים לתובעים, כי התחייבויות אלו יוסדרו בתוך זמן קצר של לא יותר מחודש ימים, הואיל והטיפול בעניין טופס 4 קרוב לסיומו ואילו החניות כבר הוסדרו. הנתבעים אף התחייבו כי כבר שולמו על ידם לצד ג' דמי שכירות חודשיים בגין כ-10 חודשי שכירות של האולם, בסך של 196,000 ₪ בחודש וכי בהתאם לזכרון הדברים שהוצג לתובעים, אלגריה שוכרת בסכום כולל זה הן חניות עיליות במתחם והן חניות תת קרקעיות, ובכך תעמוד בדרישות המועצה המקומית.

לטענת התובעים, למרות שהם מילאו את התחייבויותיהם כלפי הנתבעים ושילמו את תשלומי התמורה כסדרם, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם בזכרון הדברים בצורה גסה ונהגו שלא בתום לב, הן לפני החתימה על זכרון הדברים והן בקיומו של זכרון הדברים. אף בהזדמנויות שניתנו להם כדי לתקן את ההפרות הרבות שלהם, הנתבעים המשיכו להתחמק מהתחייבויותיהם ולא לקחת אחריות על מעשיהם, ואף פגעו ביכולת התובעים להקטין נזקיהם.

התביעה היא בגין רכיבים כספיים שעניינם שכירת הגנרטור, הוצאות שונות הקשורות לתפעולו כגון סולר תוך קזוז עלויות חשמל הכרחיות, שמירה ובדיקות (עד חיבור האולם לחשמל באופן זמני ביום 16.12.12 תודות למאמצי התובעים), עלויות הליכים משפטיים עד השגת טופס 4, בטלות זמן ועוגמת נפש, עלויות פיתוח השצ"פ האחורי ודמי שכירות למועצה בגין חניות. סך הכל התביעה הכספית היא בסך של 4,073,160 ₪.

7. מנגד טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות בשל טענת שיהוי וכן מאחר שהיא אינה מצביעה על כל עילת תביעה של אלגריה כלפי הנתבעים (בין היתר בשל העדר יריבות) ומאחר ולתובעים אין כל זכות לפיצוי בגין עגמת נפש. לאחר שהתובעים מכרו את הפעילות באולם הארועים ברווחי עתק ורוקנו את אלגריה מנכסים, הם מנסים מזלם בהגשת תביעה חסרת בסיס מתוך תקווה להרוויח ללא הצדקה כספים נוספים.

התובעים הינם בעלי ידע וניסיון של שנים רבות בתחום הקמת אולמות הארועים וניהולם. בין התובעים לנתבעים התנהל במשך מספר שבועות לפני החתימה על זכרון הדברים משא ומתן למכירת האולם באמצעות מכירת מניות אלגריה לתובעים. במהלך המשא ומתן בדקו התובעים שהם כאמור מעורים ובקיאים בכל הקשור להקמת אולמות ארועים וניהולם, את כל הנדרש במועצה ואצל חברת מגד, ואצל בעל האולם ג'וליאן ואף קיימו עימו מספר פגישות, האחרונה ביחד עם הנתבעים. התובעים ידעו היטב באיזה מצב נמצא האולם, ואת הבעיות בנושא ההיתרים, והחניות, למדו מהנתבעים ומג'וליאן, וידעו על המחלוקות והסכסוך בין אלגריה (שהייתה אז בניהול הנתבעים) לבין מגד. המשא ומתן עם הנתבעים נמשך ונתקע בין היתר מאחר והתובעים ידעו היטב על המצב הקיים, היה ברור להם כי ייקח זמן רב לפתור את הבעיות. התובעים ידעו היטב כי הנתבעים אינם מוכנים להתחייב ללוחות זמנים לקבלת היתרים בשל הסיבות שפורטו לעיל. מאחר והן התובעים והן הנתבעים היו מעוניינים לבצע את העסקה באופן מיידי, נפגשו הצדדים ביום 26.6.12. לתובעים היה חשוב ביותר לקבל לידיהם את ניהול האולם בהקדם האפשרי. לפגישה הגיע מטעם התובעים צד ג' 3, עורך דין בועז מקחל (להלן: "עו"ד מקחל") והנתבעים לא היו מיוצגים באותה ישיבה על ידי עורך דין. עקב לחץ הזמנים הגיעו הצדדים להסכמות למכירת מניות אלגריה לתובעים. ההסכמות נוסחו על ידי עורך דין מקחל, אשר היה פעיל בהשגת ההסכמות. מאחר ופרטים רבים בהסכמת הצדדים לא נסגרו עד הסוף, סוכם בין הצדדים כי לאחר החתימה על זכרון הדברים ייחתם בניהם הסכם מפורט, שבו ייסגרו אותם נושאים. זכרון הדברים קבע מערכת חיובים בין הנתבעים לתובעים בלבד. אלגריה אינה חתומה על זכרון הדברים. התובעים היו מודעים היטב לסכסוך עם ג'וליאן ומגד ולכך שנכון לאותו מועד נוצר מבוי סתום בין אלגריה באמצעות הנתבעים לבין מגד וג'וליאן. מניסוח זכרון הדברים עולה כי מדובר בהליכים ארוכים, ובבעיות לא פשוטות אשר הסדרתן תימשך תקופה ארוכה. בזכרון הדברים צוין במפורש כי על הנתבעים למצוא פתרון לבעיית החנייה וההיתרים כפי שמופיע בחוזה מגד ובו בלבד להבדיל מההסכמים האחרים. עמדת הנתבעים, כי רק הסכם מגד חל לעניין אולם הארועים, ולא ההסכמים האחרים (שהתובעים ידעו עליהם היטב) הייתה מקובלת ומוסכמת על כולם. לתובעים לא הובטח כי מדובר בתקופה קצרה של לא יותר מחודש ימים, כאשר הצדדים ידעו היטב את הבעיות הכרוכות בהשגת ההיתרים והפתרונות. בפועל דובר על תקופה ארוכה- מעבר לשנה, אולם מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על המועדים לביצוע התחייבויות הנתבעים ועל הגדרתן המדויקת, הוחלט לכתוב נוסח מקוצר ולנסות להגיע להסכם על המועדים ועל הגדרת התחייבויות ותרומת כל צד, בהסכם מפורט שייחתם מאוחר יותר. הצדדים החליפו בניהם מספר טיוטות של הסכמים, אך בשל המחלוקות לא הצליחו להגיע לנוסח מוסכם. כך למשל במייל ששלח ב"כ התובעים עו"ד בוריס שמקר ביום 6.1.13 בעמ' 6 לטיוטה בסעיף 3.19 (נספח 2 לכתב התביעה) הוא השאיר את המועדים לביצוע ההתחייבויות הרלוונטיות ריקים – ללא מועד מילוי – בשל העדר הסכמה בין הצדדים. הנתבעים לא הסתירו מהתובעים הסכמים כלשהם עם מגד ולעניין זה סעיף 6.ג. לזכרון הדברים מציין את המילה "הסכמים".

לאחר החתימה על זכרון הדברים סרבו התובעים לשתף פעולה עם הנתבעים ו/או לנקוט הליכים כנגד מגד וג'וליאן ופעלו באופן עצמאי לפעול לקבל היתרים והסדרת החנייה בתיאום עם מגד וג'וליאן, ובדיעבד העמיסו הוצאות על אלגריה. הנתבעים מודרו מכל דרך לפעול לקבלת היתרים או הסדרת חנייה ולא ידעו בזמן אמת מה נעשה. הנתבעים עשו ככל יכולתם לקדם את פתרון הבעיות, אך ללא שיתוף הפעולה של התובעים ואלגריה לא ניתן היה לעשות זאת. לו היו התובעים מאפשרים לנתבעים לנקוט בהליכים כנגד מגד ו/או היו נוקטים בעצמם בהליכים אלה ו/או אפילו רק מתריעים בפניהם על הליכים כאלה, הייתה מגד מקיימת את התחייבויותיה וכל ההוצאות והנזקים הנטענים היו נמנעים או מוקטנים (סעיף 89 לכתב ההגנה).

8. ביום 14.9.17 הגישו הנתבעים הודעה לצדדי ג' כנגד צדדי ג' 2-1, מגד וג'וליאן וכן כנגד צד ג' 3, עו"ד מקחל. במסגרת ההודעה כאמור טענו הנתבעים, כי מגד הפרה הפרות יסודיות של חוזה מגד, כאשר הפרה את התחייבויותיה לעניין ההיתרים הנדרשים כמו גם לעניין החנייה. נטען כי אחריות הצדדים השלישיים 2-1, הינה מכח הפרת חבותם, הן מכוח דיני הנזיקין והן מכוח דיני החוזים, דיני החברות ולרבות בעניין הרמת מסך ו/או מכוח כל דין אחר. באשר לצד ג' 3, עו"ד מקחל, נטען בין היתר, כי לא פעל כפי שמצופה מעורך דין מיומן במצב כזה, לא פעל בסטנדרט הזהירות הנדרש מעורך דין מיומן וזהיר, כאשר מחדליו ורשלנותו גרמו למצב ולתביעה כנגד הנתבעים ולפיכך הוא אחראי לכל נזק שייגרם לנתבעים עקב התובענה. עוד נטען, כי עו"ד מקחל הפר את חובותיו כלפי הנתבעים בהתנהלותו הרשלנית כלפיהם.

9. צדדי ג' 2-1 הגישו כתב הגנה ובמסגרתו טענו בין היתר, כי חוזה מגד הוא הסכם שכירות שנחתם בשנת 2010 בין מגד דוד וג'וליאן לבין אלגריה בלבד. הנתבעים, אשר במועד חתימת חוזה מגד נמנו על בעלי המניות של אלגריה כלל אינם צד להסכם השכירות האמור. שעה שהעבירו הנתבעים את מניותיהם באלגריה לתובעים ביוני 2012 עוד בטרם ניתן היתר בנייה ובטרם הושלמו העבודות, בהעדר הוראה או הסכמה אחרים, המחו הנתבעים לתובעים את כל החובות והזכויות הנובעות מאחזקותיהם באלגריה ובתוך כך, העבירו גם את הזכות לקבל החלטה בדבר נקיטת הליכים בשם אלגריה, נגד מי שחתם עם אלגריה על הסכם עוד לפני מכירת המניות לתובעים. משכך, אין כל יריבות בין מי מהנתבעים באופן אישי לצדדי ג'. לגופו של עניין נטען כי אין כל בסיס לטענות בדבר הפרת חוזה מגד המיוחסת לצדדי ג', שעה שקיימו את כל ההתחייבויות ודווקא צדדי ג' הם שסבלו נזקים רבים מהתנהלותה של אלגריה בעת שהנתבעים היו מנהליה. צדדי ג' קיימו את כל התחייבויותיהם על פי חוזה מגד, במלואן ובמועדן, שילמו כספים משמעותיים ביתר, אך ורק בשל התנהלות אלגריה באותם ימים, וכדי לסייע בהאצת התהליך אשר התעכב והשתהה לאור התנהלותה של אלגריה. הנתבעים ככל הנראה נקלעו למשבר כלכלי ותזרימי ולא היה בידיהם להשלים את התחייבויות אלגריה על פי חוזה מגד להשלמת הבניה, לרבות תשלום לאנשי המקצוע והיועצים השונים אשר ההיתר היה תלוי באישורים של אותם יועצים. זו הסיבה בגינה ביוני 2012 חודש אחד בלבד לאחר שנפתח אולם האירועים עוד בטרם הושלמו העבודות ולפני שניתן היתר בניה, מכרו הנתבעים את מלוא הון מניותיהם באלגריה לתובעים. במכירת המניות התנערו הנתבעים ויצאו מכל התחייבות או זכות שצמחה מחוזה אלגריה וגלגלו את האחריות לתובעים אשר רכשו את מניותיהם באלגריה וכן קיבלו סכום לא מבוטל ממכירת המניות. ההודעה לצדדי ג' לא הייתה מגיעה לעולם אילולא הוגשה התובענה העיקרית נגד הנתבעים.

10. צד ג' 3, עו"ד מקחל, הגיש גם הוא כתב הגנה מטעמו, במסגרתו הכחיש את הטענות כנגדו.

ביום 27.10.22 ניתן תוקף של פסק דין להסדר אליו הגיעו הנתבעים ועו"ד מקחל ובמסגרתו נדחתה ההודעה נגדו.

11. עולה אפוא מכתבי הטענות, כי הצדדים חלוקים הן בסוגיית החבות והן בסוגיית הנזק.

בתיק התקיימו מספר מועדי הוכחות ובסיום שמיעת הראיות, הגישו הצדדים סיכומיהם וכעת הגיעה העת למתן פסק דין.

ב. העדים שהובאו

מטעם התובעים העיד כהן.

מטעם הנתבעים העידו המומחה לאדריכלות בר הנריך חיים (להלן: "חיים"); מצליח, מזוז ומר מנחם גרינשפן (להלן:"גרינשפן") .

מטעם צדדי ג' 2-1 העידו מר עמוס ענבר (להלן:"ענבר"); מר גבי בר (להלן:"בר");מר רביד גת (להלן:"גת"); מר איציק לוי (להלן:"לוי"); וג'וליאן.

טרם אתחיל בסקירת העדויות והנזקים, אציין כי נפלה טעות במספור עמודי הפרוטוקול, כך שקיימת חפיפה חלקית בין מספרי עמודי הפרוטוקולים מהימים 29.10.24 ו-5.2.25. לפיכך, בכל מקרה שבו אסקור את העדויות, אציין בהתחלה את מועד מתן העדות של כל אחד מהעדים.

ג. דיון והכרעה

מטעם התובעים הוגש תצהירו של כהן.

כהן הצהיר כי הוא אחד ממנהלי אלגריה. אלגריה הפעילה אולם ארועים באזור התעשייה בקריית עקרון. מבנה האולם שייך למגד, אשר השכירה אותו לאלגריה על פי ההסכם מיום 15.11.10. במועדים הרלוונטים לתובענה, הנתבעים היו הבעלים של אלגריה ומכרו אותה לתובעים כעסק פעיל, אשר כבר סגר מראש ארועים עתידיים מול לקוחות. התובעים 2-1 (נונה וגמילי) היו באותה עת בעלי אולמות ארועים, אם כי קטנים בהרבה מאלגריה. כהן הצהיר כי הוא קבלן עבודות בנייה במקצועו אשר הכיר את התובעים 2-1 במסגרת עבודות בנייה ושיפוץ שביצע עבורם וכך נכנס כשותף עם התובעים 2-1. טרם ההתקשרות עם הנתבעים הם ביקרו במקום והתרשמו מהאולם ובדקו צפי ארועים לפי רישומי ההזמנות. למעשה, האולם כבר החל לפעול טרם ההתקשרות בין הצדדים, עם מספר ארועים שקיימו הנתבעים בעצמם. למיטב זכרונו, המשא ומתן לרכישת האולם היה קצר, והחל כשבועיים לפני החתימה על זכרון הדברים. במסגרת השיחות בין הצדדים הועלו חלופות שונות, והם העדיפו לרכוש רק את פעילות העסק, אך הנתבעים טענו שהדבר יגרום להם לבעיית מיסוי והוחלט לרכוש את כל מניות הנתבעים בחברה. המשא ומתן הראשוני לא עלה יפה. כהן הצהיר כי התמורה (19 מליון ₪) סוכמה עם הנתבעים והם אף העבירו לנתבעים שיק בגין מקדמה בסך של 100,000 ₪ ובעקבותיו שיק נוסף על סך של 1,500,000 ₪, אולם לאחר מספר ימים הנתבעים חזרו בהם מההסכמות בתירוצים שונים. כהן הצהיר כי לתובעים נודע, כי בפועל הנתבעים ניסו למכור את החברה למישהו אחר (לתצהיר צורף סיכום על גבי נייר של חברת "סאלוט" מיום 15.6.12 כנספח 2 (להלן: סיכום סאלוט"); העתק שיק המקדמה שבוטל כנספח 3; ותדפיס חשבון שצורף כנספח 4 לתצהיר). בהמשך, העסקה החלופית של הנתבעים לא יצאה לפועל והם חזרו לתובעים והצדדים נפגשו שוב לקראת החתימה על זכרון הדברים (סעיפים 10-1).

כהן הצהיר כי ביום 26.6.12 חתמו התובעים על זכרון הדברים עם הנתבעים, לפיו נעשתה המכירה ומכוחו הועברה אלגריה לשליטת התובעים ביום 1.7.12. כהן הצהיר, כי פרט לזכרון הדברים, לא נכרת הסכם נוסף לאחר מכן, מאחר והנתבעים הפסיקו את המשא ומתן לגבי נוסח ההסכם, כאשר התובעים סרבו לניסיונות שלהם לערוך מקצה שיפורים ולהעביר אליהם את כל האחריות שהנתבעים לקחו על עצמם בזכרון הדברים, לכן הוא מתייחס אל זכרון הדברים כאל הסכם (סעיף 11). זכרון הדברים קובע עסקה פשוטה בין הצדדים לפיה התובעים רוכשים את מניות החברה תמורת שווי חברה של 19,000,000 ₪ ומתוך תמורה זו מקוזזות כל ההתחייבויות הכספיות של החברה, אשר נכון למועד חתימת ההסכם הועמדו על ידי הנתבעים על 6,000,000 ₪. הוסכם כי ככל שיתברר שהחובות בפועל יעלו על סכום זה, גם הם יקוזזו מהתמורה. מנגד הצהירו הנתבעים על מצגים והתחייבויות בנוגע לאלגריה, התחייבויותיה ויכולתה לנהל עסק של אולם ארועים (סעיף 12). כהן הצהיר, כי בין המצגים של הנתבעים כלפי התובעים היו שני עניינים חשובים מאד ויסודיים, אותם העלה התובע 2, גמילי, על סמך ניסיונו בהפעלת אולמות ארועים:

א. הדרישה כי יתקבלו כל ההיתרים הנדרשים לצורך קבלת טופס 4 למבנה האולם על ידי מגד כבעלים. כהן טען, כי הנתבעים הבטיחו לתובעים שהאולם קרוב מאד לקבלת טופס 4, בתוך זמן קצר של לא יותר מחודש ימים, הואיל והטיפול בעניין טופס 4 החל מזמן וקרוב מאד לסיומו. עובדה היא שהאולם פעיל ועובד, אין התנגדות מצד הרשויות ולכן כל מה שנשאר הוא רק לסיים את העניינים הבירוקרטיים.

ב. הדרישה כי לרשות האולם יעמדו כל החניות הדרושות להפעלתו כאולם על פי דין. הנתבעים ערכו להם סיור במושכר, הציגו לתובעים את החניון העילי ואת החניון התת קרקעי ואמרו להם שהחניות יעמדו לרשותם במסגרת חוזה מגד, ולא תהייה להם שום בעיה עם עמידה בתקן החניות. הנתבעים טענו, כי יש מספיק חניות גם למעלה וגם במרתף (סעיף 13)

כהן טען בתצהירו כי במהלך הפגישה שבה נחתם זכרון הדברים, התובע 2, גמילי לא הסתפק בהבטחות שקיבלו ודרש שתיכתב בזכרון הדברים התחייבות מפורשת של הנתבעים בנוגע לטופס 4 ולחניות כאמור. מדובר בהתחייבויות שנכתבו בסעיף 6(ג) לזכרון הדברים.

בנוסף הבהיר כהן בתצהירו כי בהתאם לסעיף 6(ט) לזכרון הדברים, לאור העובדה שהתובעים רכשו את האולם בפריסה של תשלומים, המניות של אלגריה לא עברו מייד על שמם, אלא הוחזקו בנאמנות בידי ב"כ הנתבעים, עו"ד לפק. הדבר יצר להם בעיות רבות, שכן עו"ד לפק לא שיתף עימם פעולה. המניות הועברו בסופו של דבר על שמם רק ביום 20.11.13 בעקבות הסכם פשרה שהושג עם הנתבעים בהליכים קודמים שהתנהלו (ראו: ה"פ 31035-01-13). (הודעת ב"כ הנתבעים יחד עם הודעת רשם החברות בדבר העברת המניות צורפה כנספח 6 לתצהיר). (סעיפים 15-14).

כהן טען כי הנתבעים הפרו התחייבויותיהם בצורה בוטה ובחוסר תום לב ולא נקפו אצבע, לא לשם השגת טופס 4 למבנה ולא לשם הסדרת החניות. מדובר במצגים והבטחות מפורשות שניתנו לתובעים טרם ההתקשרות, שנכתבו בזכרון הדברים והנתבעים לא רשאים היו להפר התחייבויותיהם (סעיפים 17-16).

הנתבעים לא פעלו להשגת טופס 4 וכאשר התובעים ראו כי לא נעשה דבר מצדם, נאלצו לפעול בעניין, כאשר פרקליטם עו"ד אפריאט פועל בשמם וגם בשם מגד, לשם השגת הטופס. רק בחלוף למעלה מ-13 חודשים מהחתימה על ההסכם, ביום 8.8.13 ניתן למבנה טופס 4 הודות למאמצי התובעים (טופס 4 סומן כנספח 7 לתצהיר). הנתבעים התחייבו לטפל בהשגת ההיתר ולא טיפלו בכך ולא התענייננו בהליכים והפרו חובתם. הנתבעים התחייבו כי העניין מצוי בשלב טיפול מתקדם, שהחל הרבה לפני ההתקשרות בין הצדדים ולכן צפוי להסתיים בתוך כחודש ותלוי בעניינים בירוקרטים בלבד. הם נטלו על עצמם התחייבות זו והתובעים סמכו עליהם. המסמכים מלמדים שהטיפול בקבלת ההיתר אכן החל הרבה לפני ההתקשרות עם התובעים (נספחים 9-8 לתצהיר). זכרון הדברים נחתם ביום 26.6.12 ופעילות התובעים באולם הייתה אמורה להתחיל ב-1.7.12, כך שציפיית התובעים להשלמת הסדרת טופס 4 בטווח זמן קצר ביותר הייתה לגיטימית והנתבעים אישרו שכך יהיה. הבסיס להתקשרות החוזית היה שהתובעים נכנסים מיד לעבוד ולא שהם מתחילים לטפל בענייני תכנון ובנייה. הנתבעים טענו כי התובעים שכרו שירותיו של מאעכר שהואשם בפלילים ולכן הם האחראים לעיכוב בקבלת טופס 4. אותו מאעכר הוא מר ניסן יוחאי. ההתקשרות של אלגריה עימו לטיפול בקבלת רישיון עסק החלה ביום 8.5.12 ונעשתה על ידי הנתבעים. הנתבעים הם שהנחו אותם שהוא זה שמטפל עבורם בקבלת רישיון העסק (הזמנת השירות של הנתבעים ממר ניסן יוחאי צורפה כנספח 10 לתצהיר). העדר טופס 4 למבנה מנע מהתובעים לקבל היתר לחיבור האולם לחשמל בחיבור של קבע, וזאת בשעה שכאמור, כבר הוזמנו ארועים רבים באולם. לכן הם פעלו להקטין את נזקיהם, ובעקבות משא ומתן קשה ואינטנסיבי מול חברת החשמל, השיגו הסכמה של חברת החשמל לחבר את האולם לחשמל באופן זמני לצורך הרצת מערכות החל מיום 16.12.12 (ההתכתבויות של באי כוח התובעים מול חברת החשמל וזמורה צורפו כנספחים 22-11) (סעיפים 23-18 לתצהיר).

במקביל, טען כהן כי התובעים פעלו רבות להתאמת האולם לדרישות הרשויות ולקבלת טופס 4, בהתאם לדרישה מיום 1.7.12 של מועצה מקומית קריית עקרון שפירטה תנאים לקבלת רישיון עסק וסומנה כנספח 23 (כן צורפו מסמכים בעניין כנספחים 32-24).

התובעים טענו כי במקביל ללחץ שבו נמצאו, ההוצאות הכבדות והאנרגיה הרבה שנדרשו להשקיע ניסו להגיע להידברות עם הנתבעים מאחר שהמשיכו לשלם להם את התמורה לפי ההסכם, 19 מיליון ₪ (מהם 13 מיליון ₪ לידי הנתבעים). כאשר הבינו התובעים שהנתבעים לא מתכוונים להתחשב בבעיותיהם או לעמוד בהתחייבויות החוזיות, פירטו להם ביום 13.1.13 את טענותיהם במכתב (נספח 72). הסתבר שבאותו היום הגישו נגדם הנתבעים המרצת פתיחה לביטול ההסכם (נספח 73) והתובעים הגישו תשובה להמרצת הפתיחה (נספח 74). ביום 9.6.13 הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין (נספח 75). התובעים המשיכו לשלם את מלוא התמורה עבור האולם, ואילו הנתבעים המשיכו לא לעשות דבר (סעיפים 51-46).

בכל הנוגע לפיתוח השטח הציבורי הפתוח (להלן:"שצ"פ"), טען כהן בתצהירו, כי טרם ההתקשרות הנתבעים גילו להם שהתחייבו כלפי מועצת קריית עקרון לפתח את השצ"פ הקדמי שנמצא לפני האולם בכיוון הכביש ולהתקין בו שלט "קריית עקרון" וקישוט דקורטיבי דמוי כוכב. נמסר להם שבתמורה לפיתוח השצ"פ הקדמי הסכימה המועצה לאפשר לאלגריה שימוש בשצ"פ הקדמי לצורכי קבלת הפנים לבאי האולם. רק לאחר ההתקשרות התברר לתובעים שהנתבעים התחייבו כלפי המועצה לפתח גם את השצ"פ האחורי שמאחורי האולם. הנתבעים לא גילו לתובעים אודות התחייבות זו. המועצה איימה על התובעים שאם לא יפתחו גם את השצ"פ האחורי תמנע המועצה מלתת לאלגריה היתרים המצויים בסמכותה ותנקוט נגדה בהליכים. האיומים נעשו בשיחות לא רשמיות בעל פה. בלית ברירה נאלצו התובעים לשלם גם עלויות פיתוח שצ"פ אחורי (סעיפים 54-52).

כהן טען בתצהירו כי על מנת להפעיל כדין עסק של אולם ארועים ולקבל רשיון עסק נדרש לייחד לרשות לקוחותיהם כמות חניות מספקת ולהציג אותן למועצה. במתחם המושכר של מגד, בו פעלה אלגריה, היו גם חניות עיליות על פני הקרקע וגם נבנה חניון תת קרקעי. כמות החניות העיליות לא הספיקה לצורך עמידה בדרישת המועצה לכמות החניות המינימאלית הדרושה להפעלת העסק של אולם ארועים בסדר הגודל של אלגריה. כהן הצהיר, כי טרם ההתקשרות בהסכם הנתבעים הציגו להם את חוזה מגד מיום 15.11.10, אותו חוזה בו התחייבה מגד להעמיד לרשותם חניות בכמות מספקת לצורך קבלת רשיון עסק והפעלת אולם הארועים. עוד טרם חתימת זכרון הדברים הם ערכו סיור במקום והובטח להם שלא תהייה בעיה עם החניות והם יקבלו אותן בהתאם לחוזה מגד. בעקבות דרישת התובעים טרם החתימה על זכרון הדברים, התחייבו הנתבעים בזכרון הדברים כי הם אחראים כלפי התובעים לכך שמגד תשיג את כל ההיתרים והאישורים הדרושים לתקן החנייה באולם הארועים על פי חוק (סעיף 6(ג) להסכם). הסעיף האמור מציין במפורש שקיימת בעיית חנייה ושהנתבעים הם שהתחייבו למצוא לה פתרון. הדבר היה עניין מהותי ויסודי להתקשרות מבחינת התובעים ופטר את התובעים מביצוע בדיקות כלשהן בעניין מאחר שהנתבעים לקחו על עצמם להשיג להם את התוצאה (סעיפים 62-57). בנוסף, הנתבעים התחייבו בסעיף 5(ו) לזכרון הדברים שעומדת לזכות התובעים יתרת זכות של דמי שכירות ל-10 חודשים ו-9 ימים בסכום המשקף דמי שכירות בסך של 196,000 ₪ לחודש. הובהר להם שדמי השכירות כוללים גם את התשלום עבור החניות. ברם, על אף האמור, לאחר חתימת ההסכם כהן טען כי התברר לתובעים שבין הנתבעים למגד נחתמו שני חוזים נוספים, אשר לא גולו להם (להלן:"החוזים הנוספים"), ולא יכלו לדעת עליהם ואשר פגעו בזכויותיהם. לטענתו, התברר להם שנחתם נספח מיום 15.11.10 בנוגע להשכרת חניות תת קרקעיות לנתבעים בשטח של 3,000 מ"ר, אותן תכננו הנתבעים להשכיר למשרד הבטחון (הנספח לחוזה מגד צורף כנספח 100 לתצהירו). הנספח נושא אף הוא את תאריך חוזה מגד מיום 15.11.10 אך אינו מוזכר בחוזה ולא ניתן ללמוד מהחוזה על קיומו. כמו כן טען כהן כי התברר להם בדיעבד שביום 16.1.11 נחתם חוזה שכירות נוסף, אשר אף עליו לא ידעו ולא יכלו לדעת, שנחתם ככל הנראה בהמשך לנספח הנ"ל (החוזה הנוסף צורף כנספח 101 לתצהירו). כהן טען בתצהירו, כי החוזים הנוספים לא גולו להם, ובכוונה לא גולו להם, כדי שלא ידעו שהם כלל לא מקבלים חניות בחניון במסגרת השכירות, כפי שהציגו להם הנתבעים. חמור מכך, הנתבעים אף שמרו לעצמם זכות שימוש בחניות אלה כדי להשכירן בשכירות משנה (סעיפים 68-63). כהן טען כי מגד דרשה מהם תשלום דמי שכירות נוספים בגין החניות התת קרקעיות, בסך של 40,000 ₪ ועוד מע"מ לחודש שהם תוספת של כ-20% לדמי השכירות שהנתבעים הציגו להם שעליהם לשלם למגד בגין המושכר כולל חניות. על פני תקופת שכירות של 24 שנים ו-11 חודשים (תקופת השכירות לפי חוזה מגד כולל האופציות) משמעות הדבר הייתה תוספת תשלום של 11,960,000 ₪ אילו היו נענים לדרישה האמורה. זה היה חיוב בלתי צפוי ששינה לחלוטין את העסקה מבחינת התובעים, והם לא יכלו לעמוד בו. בעקבות זאת מנעה מגד מהתובעים שימוש בחניות התת קרקעיות (סעיף 69). כהן טען בתצהירו כי כאשר הם פנו לנתבעים שיסבירו להם מדוע דורשים מהם דמי שכירות נוספים בניגוד להתחייבותם, ומאין צצו להם שני חוזים נוספים ומדוע לא גולו להם, טענו הנתבעים ששני החוזים הנוספים הם חסרי תוקף ושהתובעים זכאים לקבל חניות ממגד במסגרת דמי השכירות של החוזה שהוצג להם. אבל מגד לא קיבלה את הטענות של הנתבעים ולא אפשרה לתובעים להשתמש בחניות ואף שלחה מכתבי התראה לנתבעים ולתובעים (נספח 102) (סעיפים 72-71). כהן טען כי מגד איימה לתבוע את התובעים בגין הפרת החוזים הנוספים. בסופו של דבר מגד לא תבעה והתובעים לא שילמו לה דמי שכירות נוספים, אולם נמנע מהם השימוש במרתף לצורכי חנייה ומגד השכירה את הקומה התת קרקעית לצד שלישי. בהעדר חניות נחשפו התובעים להליכים פליליים מצד הרשויות והמועצה המקומית איימה להוציא צו הסגרה. בדיעבד התברר לתובעים ממכתב ב"כ מגד (נספח 102) כי הנתבעים שתכננו לקחת לעצמם את החניות התת קרקעיות של מגד ולהשכירן לאחרים, התחייבו כלפי המועצה, ללא ידיעת התובעים, שלאחר שיפותח השצ"פ האחורי, אלגריה תשלם למועצה דמי שכירות בגובה של 24,000 ₪ לחודש בגין שימוש בשצ"פ האחורי לצורכי חנייה. משמעותה של התחייבות זו הייתה 7,176,000 ₪ על פני תקופה של 24 שנים ו-11 חודשים, התחייבות שכלל לא גולתה לתובעים (סעיפים 75-73). מדובר בהתחייבות כפולה שהוסתרה מהתובעים על ידי הנתבעים ולכן לא הובאה בחשבון על ידי התובעים במסגרת ההתקשרות בזכרון הדברים. גם לפתח את השצ"פ וגם לשלם דמי שכירות בגין השימוש בו לצורכי חנייה, תוך שמתברר שהנתבעים מכרו לתובעים למעשה אולם ארועים ללא חניות. כהן הצהיר כי התובעים עימתו את הנתבעים עם גרסת המועצה והנתבעים הכחישו את ההסכמה בנוגע לשכירת השצ"פ. אבל לאחר מכן, הודו שסיכמו עם המועצה על תשלום דמי שכירות בסך של 15,000 ₪ בחודש, בהמשך התברר כי גם הטענה הזו הייתה טענת שווא והדברים היו כטענת המועצה. לתצהיר צורפה הודעת דוא"ל שהעבירו הנתבעים לתובעים ביום 2.12.12, בהמשך להודעת דוא"ל של מר מזוז למועצה מיום 14.11.12, אותה שלח למועצה במסגרת המגעים איתה (נספח 103) (סעיפים 76-77). הסדרת החניות בכמות מספקת הייתה עניין קריטי עבור התובעים ובלעדיו לא ניתן היה להפעיל את העסק והם היו עלולים לקבל צו סגירה, כפי שכתבה להם מגד במכתבה מיום 12.11.12 (נספח 102). המועצה החלה לממש את איומיה ולהפעיל לחץ על התובעים, במטרה שיתקשרו עמה בהסכם שכירות. ביום 20.2.13 התקבלה התראה מטעם המועצה בדבר "מפגע מסוכן" בדמות מכוניות חונות על המדרכות ואיום בהטלת קנסות ודוחות חנייה ללקוחות (נספח 104). המועצה אכן דאגה לחלק דוחות חנייה ללקוחות ובלית ברירה, ביום 9.9.13 חתמו התובעים עם המועצה על הסכם לפיו ישולמו לה דמי שכירות בגין שכירת השצ"פ בסך של 19,000 ₪ מידי חודש, רטרואקטיבית מיום 1.1.13. (ההסכם סומן כנספח 105). כן נמצאו בהליכי גילוי מסמכים טיוטות קודמות של ההסכם עם המועצה (נספחים 107-106). מאז שילמו התובעים את דמי השכירות החודשיים למועצה, עד אשר ביום 28.2.17 מכרו את הפעילות באולם הארועים לצד שלישי שהחל להפעיל את האולם מיום 1.3.17 (הסכם המכירה ללא הנספחים צורף כנספח 108). עד לסוף חודש פברואר שילמה אלגריה למועצה סך כולל של 950,000 ₪ (50 חודשים X 19,000 ₪) בגין דמי שכירות עד ליום מכירת הפעילות של האולם. צורפה כרטסת הנהלת חשבונות של אלגריה בה מודגשים התשלומים למועצה (נספח 109) ועמוד אחרון של ההסכם עם המועצה, אשר בו אישור גזבר המועצה על קבלת שיקים דחויים בגין שנת 2013 (נספח 110) וכן קבלות מטעם המועצה (נספח 111) (סעיפים 83-77). על הנתבעים לשפות את אלגריה בגין דמי השכירות אותם שילמה למועצה בתקופת השכירות ממגד וזאת כאמור עד לתאריך מכירת הפעילות למפעיל האולם החדש הואיל ומדובר בחיוב הנובע אך ורק ממצגי השווא של הנתבעים.

טענה אחרונה שהעלה כהן בתצהירו נוגעת לשאלת ייפוי הכוח.

כהן טען, כי אין לקבל טענת הנתבעים כי התובעים אחראים לכך שהנתבעים לא מילאו חובותיהם וכי כל הנזק היה נמנע לו היו התובעים חותמים להם על ייפוי כוח לתבוע בשם אלגריה את מגד. האחריות הישירה לקיום זכרון הדברים מוטלת על הנתבעים שלקחו אותה על עצמם, ללא תלות בקבלת ייפוי כוח. היה קושי רב לסמוך על הנתבעים בהגשה וניהול תביעה בשם התובעים נגד המשכיר של התובעים כאשר הנתבעים כבר לא נמצאים במושכר. התובעים ניסו לסכם עם הנתבעים כיצד לחלק את האחריות בין הצדדים במקרה של כישלון תביעה, אך הנתבעים לא שיתפו פעולה ורק עסקו בייצור פניות סתמיות לקבלת ייפוי כוח כדי לייצר מצג לפיו התובעים הם אלו שלא בסדר. המגעים בין הצדדים כללו שיחות רבות ופגישות שאינן מתועדות אך גם מתוך ההתכתבויות בין הצדדים ניתן ללמוד על כך שעניין יפוי הכוח היה רק תירוץ שהעלו הנתבעים למחדלם (נספחים 94-76).

כאשר ראו התובעים שהנתבעים אינם עושים דבר, החליטו להגיש בעצמם תביעה נגד הנתבעים. לאחר קבלת כתב התביעה של התובעים, ביום 28.8.17 שלחו להם הנתבעים דרישה נוספת לקבלת ייפוי כוח, תוך התחייבות לסלק כל דרישה או התחייבות שתיגרם כתוצאה מההליך שיגישו נגד מגד באמצעות ייפוי כוח (הדרישה סומנה כנספח 95 וראו גם נספח 96 לגבי פנייה מתוקנת עם סעיפים והתניות שונות וכן ייפוי כוח). ביום 17.9.17, העבירו הנתבעים ייפוי כוח חתום, עם הסתייגויות, אשר אושרו על ידי הנתבעים, שהתביעה תוגש בנפרד ולא תפגע בבירורה של התביעה של התובעים (הודאת הדוא"ל האלקטרוני צורפה כנספח 97). למרות שהנתבעים קיבלו ייפוי כוח, הם התמהמהו והשתהו והגישו תביעתם בת.א 30161-03-19 מכוח ייפוי הכוח רק ביום 18.3.19, שנה וחצי לאחר קבלת ייפוי הכוח (כתב התביעה צורף כנספח 98). התביעה האמורה הוגשה ללא כל תיאום עם התובעים או עם פרקליטם למרות שהוגשה בשם אלגריה מכוח ייפוי הכוח (סעיפים 93-85).

בישיבת 10.7.23 נחקר כהן על תצהירו. 

כהן העיד כי הוא קבלן עבודות גמר בתחום הבניה (עמ' 29, שו' 18-13). שני שותפיו הנוספים (התובעים 2-1) היו בתקופה הרלוונטית בעלי ומנהלי אולמות ארועים. היו להם ארבעה אולמות קטנים יותר מהאולם של אלגריה, אחד מהם בשם סאלוט (עמ' 30). הוא טען, כי הפנייה הראשונה לגבי רכישת אלגריה נעשתה מהנתבעים לתובעים 2-1 (עמ' 31) והאחרונים פנו אליו לצורך מימון העסקה ולאחר מספר שבועות נחתם בין הצדדים זכרון דברים ראשוני מיום 15.6.12 על נייר מכתבים של סאלוט שהתבטל.

כהן הפנה בחקירתו לסיכום סאלוט, שצורף כנספח 2 לנספחי התובעים אשר נכתב על נייר מכתבים של חברת "סאלוט" ביום 15.6.12 ובו צויין בכתב יד, כך:

"אלגריה 18,000,000 +2000

-3000 מזומן

כ 2000- עד 20 יום

- 1000 חיבור לחשמל

* שני מגרשים במצליח- - 1600 +400 א ₪-

היתרה- 40 תשלומים

* כל זיכוי בעתיד יזקף לזכות פרוטאץ

מקדמה בסך של 100,000 ₪ מאה אלף ₪

עבור קניית כל המניות של אלגריה

שולמה בצ'ק מס' 2126

מגי.אר.סאלוט אירועים לתאריך 18/6/12.

הוסכם בין הצדדים בתאריך 15/6/12

בין אורי גמילי

נונה יהושע לבין אולם השמחות ומפעיליו 'אלגריה בע"מ'

דוד כהן צומת בילו"

מדובר במסמך שקדם לזכרון הדברים. כהן אישר כי במסמך האמור דיברו הצדדים על סך של 20,000,000 ₪ אך בסופו של דבר העסקה הסתיימה בסך של 19,000,000 ₪ (עמ' 32). הוא העיד כי הוא כתב בכתב ידו על המסמך: 18,000,000 +2,000 והוא נכח והיה מעורה בעסקה מהיום הראשון (עמ' 33, שו' 6-2). לדבריו:

"...ושנפגשנו בפעם השנייה, פשוט מאוד הצלחנו להוריד כסף, הורדנו מיליון שקל. כי הם חזרו בהם מהעסקה הזאתי. החזירו לנו את הכסף, העברנו להם מיליון, אני העברתי, אם תסתכל במוצג, במוצג 4, תסתכל כתוב כהן דוד תקרות על החשבון, אני העברתי להם מיליון וחצי שקל. או, והם החזירו את הכסף בסופו של דבר, ומפה התקדמנו קדימה...

ואחר כך יש את העסקה השנייה, נסגרה ב-19, לא ב-20." (עמ' 33, שו' 20-13).

כהן נשאל האם יש סיבה בגינה הופחת מיליון ₪ בין סיכום סאלוט לזכרון הדברים והוא הסביר, כי המסמך הראשון נחתם כאמור ביום 15.6.12 כאשר הם הגיעו ביום 26.6.12 העסקה התבטלה. לאחר מכן כאשר הנתבעים חזרו אליהם עם העסקה, התובעים לא היו מוכנים למחיר והסכימו על סך של 19,000,000 ₪ (עמ' 33, שו' 35-28). הוא הסביר כי הסיבה לכך שמחיר העסקה ירד הייתה כי:

"ב-11 לחודש. שאנחנו הגענו ל-26 לחודש, הרי, זה התבטל. הם הלכו, לא יודע לאן הם הלכו. ואז העסקה עוד פעם באה לשוק, שהם חזרו אלינו, כבר לא היינו מוכנים למחיר. אמרנו 19 מיליון, אם אתם רוצים. ובזה נחתם העסקה." (עמק 33, שו' 35-32).

כהן טען כי הוא נכח ביום 15.6.22 כאשר ערכו את סיכום סאלוט (נספח 2 לתצהיר) שבוטל, וזה כתב היד שלו על גבי המסמך והוא גם היה בפגישה ביום 26.6.12. עוד העיד כי בפגישה בסאלוט ביום 15.6.22 הנתבעים עשו פגישת היכרות בין התובעים לג'וליאן (עמ' 36). בהמשך עדותו שינה גרסתו וטען שככל הנראה הייתה פגישה בין התובעים 2-1 לבין ג'וליאן בסמוך ליום 15.6.22, אך הוא עצמו לא נכח בפגישה האמורה. כהן אישר כי אינו יכול להעיד אודות הנאמר באותה פגישה עם ג'וליאן כאמור, שבה לא השתתף אולם טען שהוא והשותפים שלו (התובעים 1-2 שלא העידו- א.פ.) מסונכרנים (עמ' 37-38). הוא הוסיף שהוא מכיר את ג'וליאן עוד מלפני שחתמו על זכרון הדברים, מאחר שביצע עבודות שונות עבור האולם של אלגריה במסגרת עבודתו כקבלן (עמ' 37-36). כהן הופנה לסעיף 11 לתצהיר התשובות לשאלון עליו חתם במסגרת ההליך, שם ציין כי באחת הפגישות שהתקיימו בין הצדדים נכחו גם ששי שפירא ואיציק לוי. הוא השיב בהקשר זה כי אינו זוכר מה היה לפני עשר שנים ואינו יכול לאשר כעת את האמור. לא זכור לו שהנתבעים הציגו להם מסמכים בפגישות שהתקיימו ולטענתו, הבעיות התגלו רק לאחר החתימה על זכרון הדברים ביום 26.6.22 (עמ' 39-38).

נוכח תשובתו כאמור, כהן הופנה שוב לנספח 2, בעמוד 48 לתיק מוצגי הנתבעים, שם צורף מכתב שנשלח ביום 14.8.12 אל עו"ד לפק, ב"כ הנתבעים, מעו"ד יוסף ג'ברי, ושם בסעיף 6 (בעמ' 49 למוצגי הנתבעים) טען ב"כ התובעים דאז כי בעת המשא ומתן שלפני חתימת זכרון הדברים הציגו הנתבעים בפני התובעים מצג אשר התברר לכאורה כמצג שווא בכל הקשור למצב התכנוני והפיזי של אולם הארועים. נטען כאמור כי הנתבעים הציגו לתובעים שהם מתכוונים להשיג היתר להפעלת אולם הארועים וכן טופס, אך לאחר מכן החלו לנסות להשיג האישורים הנדרשים מכוח הדין או ההסכם לפי תכנית שונה. כהן השיב לכך, כי למרות הנאמר הוא טוען כעת כי לא הוצגו להם תכניות עובר לחתימה על זכרון הדברים. לדבריו, התובעים לא ראו שום תכנית (עמ' 42). התובעים ראו את האולם עובר לחתימה על זכרון הדברים אך לא נכנסו לבדיקת הניירת. הם ראו שיש 170 ארועים ביומן. הם לא ביקשו לראות הנהלת החשבונות, בשביל זה יש רואה חשבון ובמסגרת זו אף ערכו זכות קיזוז (עמ' 43). הוא אישר כי עובר לחתימה על זכרון הדברים ביום 26.6.12 התובעים ידעו שאין לאולם רישיון עסק ואין לאולם טופס 4 וראו את הגנרטורים. אך לטענתו לא ידעו שיש בעיה עם החניות ולא ראו את החוזה בין מגד לאלגריה ולא זכור לו שהתובעים ראו נייר כלשהו (עמ' 44-45). כהן נשאל כיצד התובעים 1-2, שהם בעלי ניסיון בניהול אולמות ארועים נכנסים לעסקה כאמור, כשהם רואים שיש בחוץ גנרטורים שמספקים חשמל, שאין היתר ויש בעיות במקום. תשובתו הייתה, כי הם הכירו את הנתבעים ולא מדובר היה באנשים זרים. מדובר בעסקה המבוססת על אמון. גם בעסקה הראשונה שבוטלה (סיכום סאלוט) מיום 15.6.12, הם לא בדקו שום דבר ולמחרת כבר העבירו מיליון וחצי ₪, בלי חתימה של עורך ובלי כלום וזאת בהסתמך על אמון בין הצדדים (עמ' 45). הוא טען כי לא זכור לו שהיה סכסוך או ויכוח בין הנתבעים לבין ג'וליאן ולא ידע מכך. מבחינת התובעים, אולם הארועים עבד, אבל מאחר שהתובע 2 נכווה בעבר בנושא של חניות, הם ציינו בזכרון הדברים את עניין החניות וכן ידעו שלא קיים טופס 4 ונאמר להם שזה יקרה תוך שבוע –שבועיים (עמ' 46, שו' 36-34, עמ' 47, שו' 3-1). הוא הופנה לאמור בסעיף 6ג לזכרון הדברים מיום 26.6.12 וטען כי כאשר נכתב שם כי במידה ומגד לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של הנתבעים, ימצאו האחרונים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים הכוונה הייתה כי גרסתם של המוכרים (הנתבעים) הייתה שהם התחייבו לתובעים שיקבלו חניות ולתובעים לא היה אכפת אילו חניות יקבלו, האם למעלה או למטה. לטענתו, לא נאמר לו כי קיים ויכוח עם ג'וליאן, אלא הכוונה כאמור הינה כי הנתבעים מחויבים לדאוג לחניות לא משנה היכן (עמ' 49, שו' 15-1). הוא שב וטען כי במועד החתימה על זכרון הדברים לא היה לתובעים מושג על סכסוכים או ויכוחים בין ג'וליאן לבין הנתבעים (עמ' 50, שו' 16-13). נוכח האמור הופנה כהן לכך שבתשובה להמרצת הפתיחה שהגישו הנתבעים (תיק מוצגי התובעים בעמ' 295), שם בסעיף 26 נכתב כך :"המשיבים לא יכחישו, כי במועד חתימת זכרון הדברים אכן ידעו, כי קיימים חילוקי דעות כלשהם בין בעל המקרקעין בהם מופעל אולם הארועים... לבין המבקשים." כהן נתבקש להסביר כיצד האמור עולה בקנה אחד עם תשובתו לפיה לא ידעו התובעים במועד החתימה על זכרון הדברים אודות שום סכסוך בין הנתבעים לבעל המקרקעין (עמ' 50) ולא נתן תשובה מספקת כשהשיב כך:

"בזיכרון הדברים אנחנו לא ידענו, בהמרצת פתיחה שכתבנו, יכול להיות שתוך כדי שלא היה זמן או משהו כזה, בהמרצת פתיחה שאתם כתבתם לנו והכנסתם אותנו לאיזה סחרור בעסק, שהבאתם אותנו כאילו שאתם רוצים לעשות את העסקה אחורה אחרי זה שכל הרגליים שלנו היו תבועות עד לפה, יכול להיות שרשמנו את זה שם או לא רשמנו את זה שם, אבל אנחנו לא היינו מדוקדקים אז בהמרצת פתיחה, זאתי התשובה שלי." (עמ' 51, שו' 9-3)."

הוא הופנה לכך שהמרצת הפתיחה נתמכה בתצהיר עליו חתם בעצמו, וכהן טען בהקשר זה, כי ברמה העקרונית הוא קורא ובודק אבל הוא לא זוכר כל דבר. בהמרצת הפתיחה "זה היה מעכשיו לעכשיו, אתם הבאתם אותנו למצב שאתם רוצים את העסקה אחורה, לא ידענו אפילו איך לצאת מזה, והוצאנו את המסמכים יום למחרת זה היה." (עמ' 51, שו' 28-13). לטענתו כאשר נושא החניות עלה, בזמן שישבו לחתימת זכרון הדברים הם עמדו על הסדרת העניין והתעקשו גם לקבל טופס 4 והובטח להם שהוא יושג בתוך כשבוע שבועיים (עמ' 52, שו' 29-21). עוד טען כי הנתבעים התחייבו כי התובעים יקבלו טופס 4 בתוך כשבוע שבועיים וגמילי, התובע 2 התעקש לרשום את עניין החניות (עמ' 54). לטענתו, גם אספקת החשמל מחברת החשמל הייתה אמורה להתחיל תוך יום יומיים אבל גם התאריך הזה לא כתוב בזכרון דברים כמו שלא כתבו בזכרון דברים כי תוך שבועיים יושג טופס 4 (עמ' 55). כהן השיב כך:

"כי לא כתבנו תוך שבועיים, כי לא ידענו. הם צריכים להציג את האישורים, יש להם עוד אישור, פחות אישור. אני לא יודע מה. מאיפה אני יודע? יש להם, אם היו אומרים לי ביום רביעי, אז הייתי רושם ביום רביעי, אבל הם לא רשמו." (עמ' 55,שו' 11-8). (ההדגשה שלי-א.פ).

כהן גם הופנה לכך שבסתירה לעדותו בסעיף 20.2 לתצהירו בהליך כאן הוא טען כי הנתבעים התחייבו להשגת ההיתר לטופס 4 וכי הוא צפוי להסתיים תוך כחודש ותלוי בעניינים בירוקרטיים בלבד והשיב כי אין חשיבות אם מדובר בשבוע, שבועיים או שלושה שבועות (עמ' 55, שו' 28). בהמשך הופנה לכך שגם בתשובה להמרצת הפתיחה (עמ' 295 למוצגי התובעים) נטען על ידי התובעים כאן כי מדובר בתקופה של כחודש – חודשיים. כהן טען כי לא שינה את גרסתו והבהיר כך: "אני יכול להגיד לך, בהמרצת פתיחה, שהיה לנו את ההמרצת פתיחה, עוד פעם, היינו בלחץ של זמנים, רשמנו את מה שרשמנו, עכשיו אני אומר לך את מה שהיה לנו בזיכרון דברים, זה מה שהיה בזיכרון דברים, לא היה משהו אחר." (עמ' 56).

כשנטען בפני כהן כי נושא הזמנים לגבי טופס 4 לא היה סגור בין הצדדים הוא השיב כך:

" אז אני רוצה להגיד לך בדיוק מה. שאנחנו באנו לעשות עסקה, אתה יודע, יש היום, אצל ... שהם עושים עסקה, הם כותבים בכתב עם דף. דף, וזאתי העסקה. לא צריך ללכת אחורה ולא צריך ללכת קדימה. העסקה הזאת הייתה אמורה מבחינתנו להיות פשוטה, למה? אני לא עשיתי עסקה עם בן אדם זר, עוד פעם אני מדגיש, עשיתי עם אנשים שאני מכיר, עם אנשים שעבדתי איתם, גם אני וגם השותפים שלנו. זה אותה ..., אנחנו כל הזמן מסתובבים ביחד, וזה לא אולם ראשון ולא אולם שני שעשינו ביחד. קודם כל. זה פעם אחד. פעם שנייה, בזיכרון הדברים, הוא ממצה. הוא היה סך הכול ראשי פרקים. מפה, אחרי זה, שהתחלנו לעבוד, לא הצלחנו להתקדם לשום דבר. הגענו לג'יברי, מג'יברי עברנו לג'יברי, מפה עברנו, לא הצלחנו להתקדם, למה? סגרו אותנו מכל הכיוונים, זה מה שהיה." (עמ' 58, שו' 35-26- עמ' 59, שו' 2-1).

במהלך חקירתו הנגדית נשאל כהן מדוע בסעיף 6ג לזכרון הדברים התייחסו הצדדים להסכמים ברבים ונאמר שם מה יקרה במידה ומגד לא תעמוד ב"הסכמים" ולא בהסכם. כהן השיב בהקשר זה כי הוא אינו משורר (עמ' 59).

כהן העיד שרואה חשבון מקחל שהוא רואה החשבון שלו, ושהוא גם עורך דין אבל לא יצג אותם כעורך דין, ישב איתם בישיבת 26.6.12 (עמ' 60, 61). בהקשר זה יצויין כי עדותו עומדת בסתירה לכאורה לאמור במכתב מיום 14.8.12 שנשלח מטעם עו"ד יוסף ג'יברי ממשרד עורכי דין מקחל בועז ושות' שברישא לו כתוב בשם מרשי (הם התובעים) (נספח 2 לכרך תצהירי נתבעים). כהן טען כי הוא היה זקוק לתקן חנייה ולא הצליח לקבל תקן כאמור (עמ' 69, שו' 34-29). כהן טען כי ששי שפירא, המנכ"ל הקודם של אלגריה, עת הייתה בבעלות הנתבעים, הוא שהתחייב בשמה מול המועצה המקומית קרית עקרון לפתח את השצ"פ, וזה נודע לתובעים רק לאחר שהתחילו לנסות ולפתור את הבעיות מול המועצה המקומית קרית עקרון (עמ' 74). לתיק הוגש גם השאלון והתשובה לשאלון של כהן והם סומנו נ/1 10.7.23.

כהן אישר כי לאורך כל הדרך הנתבעים ביקשו מהתובעים שיאפשרו להם לתבוע את ג'וליאן, אך לדבריו הבעיות שהיו לתובעים, היו מול הנתבעים ולא מול ג'וליאן. היו להם בעיות של חניות ובעיה של טופס 4 וסוכם כי הנתבעים דואגים לאמור. לתובעים לא היה כל עניין מול ג'וליאן ולכן לא חיפשו לתבוע אותו (עמ' 76).

כהן שב וטען כי התובעים היו אמורים לקבל חניות, לא משנה היה אם מדובר בחניות למטה או למעלה (עמ' 86, שו' 3-2).

בהמשך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ צד שלישי נשאל כהן מתי החלו עם המשא ומתן עם הנתבעים והוא השיב כי זה היה ביום 15.6.12 עת חתמו על זכרון הדברים. זה התאריך הרשמי (עמ' 87, שו' 34-25). יתכן כי יומיים-שלושה לפני הם החלו לדבר, אך הוא לא זכר לומר מועד מדוייק (עמ' 88, שו' 2). הוא העיד כי תחילה התובעים רצו לרכוש את הפעילות של אלגריה ולא את החברה, אך בסופו של דבר הנתבעים אמרו להם שיש להם מיסוי גבוה ולכן ביקשו שירכשו את החברה והוא פנה להתייעץ עם רואה החשבון שלו (עמ' 88, שו' 26-21). הוא טען כי הם הכירו את חברת אלגריה טרם הרכישה ולכן לא נזקקו לבדיקות אחרות. בנוסף:

"פעם שנייה, יש לנו אפשרות קיזוז, עכשיו, לצורך, הם אמרו חובות 6 מיליון, מה אני יודע לבדוק אם זה 6 או 7? לא יודע, תרשמו 6. סגרנו מספרים ואמרנו שאנחנו מקזזים. יש לנו 36 תשלומים, לא זוכר כמה שיש שמה, אנחנו מקזזים. אם זה 6 ובסוף, ובסוף אני לצורך העניין שיפצתי את המקום במיליון וחצי שהם היו צריכים לשלם אותם והם שילמו אותם, והם שילמו אותם, אז יש אפשרות קיזוז, אז אין לי בעיה, אז אני מוגן. אתה מבין מה אני אומר?" (עמ' 89, שו' 30-24).

כהן אישר כי בעצם יצר לעצמו הגנה באמצעות הקיזוז שנועד להחליף בדיקה דקדקנית של מספרים. כהן הסביר עוד כי: "..., אם יש להם כסף שמגיע להם אחורה, בשביל זה כתוב פה כל זיכוי לטובתם. זאת אומרת אם אחורה יש משהו, אז זה כסף שלהם, מה ששלהם עד התאריך הזה שלהם, מפה זה שלנו." (עמ' 89, שו' 36-31- עמ' 90, שו' 4-1).

המשא ומתן התנהל מול שני הנתבעים בלבד ועם ששי שפירא הוא לא דיבר בהקשר העסקה. כהן אישר כי הוא חושב שהסיבה שסכום העסקה ירד מ-20,000,000 ₪ ל-19,000,000 ₪ הייתה שהמוכרים, קרי התובעים, רצו למקסם את המכירה וניסו למכור את אלגריה במחיר גבוה יותר וכשהבינו שהם לא יכולים לעשות כן היו מאד לחוצים למכור את הפעילות ולכן הסכימו להפחית את הסכומים (עמ' 93, שו' 15-3). בהמשך הפנה כהן לנספח 54 לתצהירו (בעמ' 131-130)- טבלה המסכמת עבודות שבוצעו להכשרת האולם לצורך קבלת טופס 4 ורישיון עסק. לדבריו מדובר ברשימה של פעולות שהוא היה צריך לבצע בכדי לקבל טופס 4 (עמ' 94). הוא אישר כי מדובר היה בעבודות ביצוע ובנייה בפועל ולא בפעולות של התנהלות ברמת תכנון או רישוי מול המועצה, כאשר האחריות על פי ההסכם לבנייה הייתה של אלגריה. הוא טען כי הוא ביצע את עבודות הבניין והנתבעים שילמו עבור העבודות. "אני ביצעתי והם שילמו." (עמ' 95). הנתבעים שילמו עבור האמור מאחר שזו הייתה חובה שהוטלה עליהם בהסכם (עמ' 96, שו' 3-1).

כהן העיד בהמשך, כי התובעים מכרו את אלגריה בשנת 2017 תמורת סך של 14,500,000 ₪ וזה אחרי שהיה לאלגריה כבר טופס 4 ורישיון עסק. הוא נשאל אם עולה מכך כי הם מכרו אותה בהפסד וכי העסקה שעשו הנתבעים עם התובעים הייתה רווחית מאד עבור הנתבעים (עמ' 96), והוא השיב, כי הוא לא נכנס להם לכיס. הוא נכנס לעסקה לפי מחיר שוק (עמ' 97, שו' 8-2).

העד אישר כי אחרי חתימת זכרון הדברים, התובעים זכו לשיתוף פעולה של ג'וליאן (עמ' 104).

הוא שב וטען שלמרות שכתוב בזכרון הדברים "יימצאו המוכרים פתרון לבעיית החנייה", התובעים לא ידעו בעת החתימה על זכרון הדברים שישנה בעיית חנייה. לדבריו:

"אנחנו לא ידענו שיש בעיית חניה, אני מבחינתי ראיתי את המקום, למעלה ולמטה, זה מה שראיתי, אני לא יודע, אני מסביר לך, אנחנו רשמנו את זה בעקבות מה שהיה לי עם אורי, אורי אמר לי, תרשום תקן חניה, צריך להיות מופיע תקן, לא יודע לאן נעלם, אבל כתוב, המוכרים ימצאו פתרון לבעית החניה. אם לא מוריס, אין." (עמ' 108, שו' 36-32).

הוא טען כי התובעים לא ידעו שישנה בעיית חנייה בעת החתימה, אלא ידעו שהנתבעים צריכים לקבל תקן חנייה בתוך האולם, וזה מה שמגיע לו (עמ' 109, שו' 34-33). או שג'וליאן נותן חניות או שהנתבעים נותנים חניות, אחד משניהם (עמ' 110).

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של המומחה לאדריכלות, מר חיים בר, מיום 30.1.22  שהתבקש בחוות דעתו לבחון את ההליכים שננקטו לצורך קבלת היתר בנייה, שימוש חורג וטופס 4 למבנה בגוש 3797, חלקה 246, בכתובת חסן מלך מרוקו השני 10 קרית עקרון, מיקום אולם הארועים "אלגריה"; וכן נתבקש לבדוק אם בוצעו שינויים בבקשות שהוגשו לוועדה המקומית במהלך הטיפול בקבלת ההיתרים; ולבסוף נתבקש לבדוק מהו המצב בפועל ביחס לשימוש בחנייה בשטחי האולם לאור תקן החנייה.

בעדותו, מר חיים בר אישר כי לא הייתה לו כל נגיעה להליכי התכנון באולם בזמן אמת (עמ' 46).

מטעם הנתבעים הוגש גם תצהירו של הנתבע 2, מצליח.

מצליח טען בתצהירו אודות המשא ומתן שקדם לחתימה על זכרון הדברים. הוא הצהיר כי התובעים 2-1 הינם בעלי ידע וניסיון של שנים רבות בתחום הקמת אולמות ארועים וניהולם. בתחום המועצה האזורית קרית עקרון, בה נמצא האולם, הקימו התובעים 2-1 וניהלו זמן רב לפני החתימה על זכרון הדברים שלושה אולמות ארועים לפחות. במועד הרלוונטי הם ידעו היטב מהן דרישות המועצה בכל הקשור להקמה וניהול של אולמות ארועים ואת דרך התנהלותם בתחום זה. בכל הנוגע לאולמי סאלוט, כשנתיים לפני החתימה על זכרון הדברים, נתקלו התובעים 2-1 בקשיים בנושא היתרים לאולם בשל בעיות זהות לבעיות המאוזכרות בכתב התביעה, קרי סירוב המועצה לתת היתרים בשל בעיות חנייה וגם שם הופעל האולם במשך תקופה ארוכה באמצעות גנרטורים בשל בעיות אלה. התובעים 2-1 ניהלו תביעה נגד בעלי המבנה אותו שכרו על עניינים זהים של שימוש בגנרטורים וחנייה (סעיפים 9-7).

מצליח הצהיר כי במשך מספר שבועות לפני החתימה על זכרון הדברים, התנהל בין התובעים לנתבעים משא ומתן למכירת אלגריה, באמצעות מכירת מניות התובעת 4 שהיו בבעלות הנתבעים לתובעים. מצליח ציין כי בתקופה שקדמה לחתימה על זכרון הדברים הנתבעים היו מנהלים ובעלי מניות באלגריה (התובעת 4) יחד עם שפירא והם רכשו את מניותיו ביום 20.6.12. לטענתו, דווקא התובע 3, כהן, המצהיר היחיד מטעם התובעים, היה מנותק יחסית מהמשא ומתן מאחר והוא לא הגיע מהתחום ולא הבין בו וזו הסיבה כנראה כי תצהיר עדותו בנושא המשא ומתן והארועים שקדמו לחתימה על זכרון הדברים לקוני מאד (סעיפים 12-10).

בתצהירו של כהן אין התייחסות לפעולות שביצעו התובעים לפני החתימה על זכרון הדברים. המשא ומתן עם התובעים החל כשבועיים-שלושה לפני החתימה על סיכום הסאלוט הראשוני מיום 15.6.12. לעניין סיכום ראשוני זה היה על התובעים לשלם לנתבעים עבור מניות אלגריה סך של 20,000,000 ₪ (18,000,000+2,000,000) על דרך של העברת זכויות בקרקעות השייכות לשותפים של כהן. במידה והיה מדובר באולם פעיל עם היתרים ורשיונות מחירו היה גבוה בהרבה מ-20,000,000 ₪. לאחר החתימה על הסיכום הראשוני קיבלו הנתבעים 100,000 ₪ שהוחזרו בהמשך. כן טען מצליח כי לא קיבלו סך של 1,500,000 ₪ ואינו יודע מדוע כהן טוען כי העביר להם סכום כזה. לאחר החתימה על הסיכום הראשוני נכנסו התובעים 2-1 לעובי הקורה, למדו היטב את הבעיות שעמדו בפניהם, ניהלו משא ומתן וגרמו להפחתת מיליון ₪ ממחיר המניות בטענה כי צפויות להם בעיות והוצאות רבות בניהול האולם בשל בעיות חשמל וחנייה (סעיפים 18-13). במהלך המשא ומתן ובעיקר לאחר החתימה על סיכום הסאלוט, שהוא הסיכום הראשוני (נספח 2 לתצהיר כהן), בדקו התובעים (בעיקר התובעים 2-1), שהם כאמור מעורים ובקיאים בכל הקשור להקמת אולמות ארועים וניהולם את כל הנדרש הן במועצה והן אצל מגד בעלת האולם והמשכירה ומנהלה צד ג' 1, ג'וליאן ואף קיימו מספר פגישות. אין סיכוי כי אנשי עסקים מהתחום ירכשו עסק של אולם ארועים ב-19 מיליון ₪ כאשר הזכות הנמכרת היא זכות של שכירות באולם מבלי להיפגש עם המשכיר, בעל האולם ומבלי לבדוק ברשות המקומית. בנוסף, משרדיו של ג'וליאן שוכנים במרתף האולם והוא היה שם כמעט יום יום. באולם הותקנו גנרטורים שספקו חשמל לאולם עוד לפני חתימת זכרון הדברים והתובעים שביקרו במקום מספר פעמים ידעו וראו היטב למה הם משמשים ואת סיבת התקנתם. התובעים ידעו היטב באיזה מצב נמצא האולם, ידעו על הבעיות בנושא ההיתרים, החניות ושמעו מהנתבעים ומג'וליאן על המחלוקת והסכסוך בין אלגריה שנוהלה על ידי הנתבעים אז למגד. בנוסף, את התובעים ליווה מטעמם עו"ד מקחל (סעיפים 24-19). לטענת מצליח, עד למועד החתימה על זכרון הדברים ידעו התובעים היטב על הסכסוך עם ג'וליאן וכי אין סיכוי שניתן יהיה לקבל את ההיתרים בחודשים הקרובים ושייקח זמן רב והנתבעים אף הבהירו כי השגת ההיתרים תימשך שנה לפחות (סעיף 27). מצליח טען כי אין סיכוי שהיו מתחייבים להשגת היתרים תוך חודש, כי אז היו מפרים את ההסכם בוודאות. גם אין סיכוי שהתובעים היו מקבלים התחייבות כזו מהנתבעים מאחר והם ידעו שההליכים הללו נמשכים כשנה. מצליח הצהיר כי מאחר והצדדים היו מעוניינים לבצע את העסקה באופן מיידי נפגשו הנתבע 1 (מזוז) ומצליח עצמו עם התובעים ביום 26.6.12 במשרדי חברת פרוטאץ שהנתבעים הם בעליה, בפתח תקווה. באותה פגישה נחתם הזכרון דברים (נספח 5 לתצהיר כהן). בא כוח הנתבעים, עו"ד לפק, לא יכול היה להגיע לפגישה ובניגוד לנטען על ידי עו"ד מקחל, הנתבעים לא היו עימו בקשר טלפוני במהלך הפגישה והוא למד על קיום חתימת זכרון הדברים רק בדיעבד. בפגישה נכחו, מזוז, מצליח, התובעים ועו"ד מקחל. מאחר ופרטים רבים בהסכמות בין הצדדים לא נסגרו עד הסוף, כגון משך הזמן שייקח לדאוג לקבלת ההיתרים, סוכם כי לאחר החתימה על זכרון הדברים ייחתם הסכם מפורט בו ייסגרו אותם הנושאים. זכרון הדברים קבע מערכת חיובים בין הנתבעים לתובעים בלבד. אלגריה אינה חתומה על זכרון הדברים ואין לה כל זכות לפיו. התובע 2, גמילי כמי שנכווה בעבר, היה מודע היטב לבעיות בנושא ההיתרים והחניות על השלכותיהן (שימוש בגנרטורים, תשלום עלויות גנרטורים לטווח ארוך וכו') לרבות המחלוקת עם ג'וליאן (בגין אותן בעיות הופחת סך של מיליון ₪ מהתמורה). התובעים לרבות גמילי שהיה הדומיננטי באותה פגישה ועו"ד מקחל התייחסו לאותן בעיות בזכרון הדברים. ההתייחסות מקורה בגמילי שהיה מאד ער לבעיות האלה. גם מלשון סעיף 6ג לזכרון הדברים עולה כי התובעים ידעו היטב על המחלוקות עם ג'וליאן לגבי החניות וכי יש בעיה עם החניות וההיתרים. בשל אותן בעיות נכתב כי :"במידה וחברת מגד אופק השקעות לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של המוכרים ימצאו המוכרים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים כי שמופיע בהסכם השכירות". מניסוח הסעיף עולה בבירור כי התובעים היו ערים לבעיות עם ג'וליאן, אחרת לא היו כותבים סעיף זה. יש סיבה שהסעיף נכתב כך ובמיוחד כאשר נוסח על ידי עו"ד מקחל ולכן ברור כי הטענה בסעיף 6.2 כתב התביעה כי עוד לפני החתימה על זכרון הדברים הובטח לתובעים כי החניות כבר הוסדרו היא מגוחכת. בסעיף 13 לתצהירו כהן טען טענה אחרת וחדשה לפיה הנתבעים הציגו בפניהם את החניון העילי והתת קרקעי והצהירו כי הם יעמדו בעתיד לשירותם. אם זה היה נכון סעיף 6ג לא היה מנוסח כפי שנוסח (סעיפים 40-28). ללא הסדרת נושא החניות (תקן חנייה) אין אפשרות לקבלת היתר לשימוש חורג ו/או טופס 4, למעשה מדובר באותה התחייבות. בנוסף היו חסרים דברים לצורך קבלת טופס 4 והתובעים ידעו זאת היטב (סעיף 42).

בכל הנוגע למהות ההתחייבות והמועד לביצועה לפי סעיף 6ג לזכרון הדברים ציין מצליח כי ביום 15.11.10 נחתם הסכם השכירות בין המשכירים לאלגריה (נספח 1 לתצהיר כהן). המשכירים בהתאם לחוזה מגד הינם מגד, ג'וליאן ודוד. התובעים היו מודעים היטב לסכסוך עם ג'וליאן ומנגד מניסוח הסעיף עולה בבירור כי מדובר בהליכים ארוכים. ראשית היה על הנתבעים לדאוג שמגד תמלא התחייבויותיה על פי גרסת הנתבעים ורק אם יתברר כי לא תעמוד בכך הם התחייבו למצוא פתרון לחנייה ולהיתרים. מניסוח הסעיף עצמו עולה כי מדובר בבעיות לא פשוטות שהסדרתן תימשך תקופה ארוכה. בסופו של יום ניתנו כל ההיתרים ולכן הוראות הסעיף קיומו. מצליח הדגיש בתצהירו, כי בסעיף 6ג נכתב במפורש כי על הנתבעים לדאוג כי חברת מגד המשכירה תקבל את כל ההיתרים הנדרשים לטופס 4 ואת ההיתרים למגרשי החנייה כפי שמופיע בהסכם השכירות (הכוונה הייתה לחוזה מגד). מצליח הבהיר כי כל נושא טופס 4 לבניין בו ממוקם אולם ארועים הדורש שימוש חורג ולאולם ארועים דרוש היתר לחניות הינו למעשה נושא אחד או התחייבות אחת, שכן תנאי לטופס 4 ושימוש חורג לאולם ארועים הינו קיום תקן חנייה, מקומות חנייה מוסדרים עבור אולם הארועים בתחום המגרש. הנתבעים התחייבו כי בתוך פרק זמן (שלא נסגר) ייגרמו לכך שיימצא פתרון לטופס 4 הכולל מטבע הדברים תקן חנייה, כלומר, מקומות חנייה בהתאם לתקן החנייה. הנתבעים התחייבו כי אותו פתרון שיימצא יהיה על פי חוזה מגד, כלומר בתוך המגרש, שכן כך נקבע בחוזה מגד (סעיפים 48-43). כהן טען בתצהירו בסעיף 61 כי נכתב בהסכם שהנתבעים אחראים כלפי התובעים לכך שמגד ישיגו את ההיתרים והאישורים הדרושים לתקן חנייה באולם הארועים לפי חוק. הוא ציין עוד כי הדבר נעשה לדרישת התובעים. כלומר, טענת התובעים כי בעל פה הובטח להם שמדובר בתקופה קצרה של לא יותר מחודש ימים היא טענה הזויה ושקרית. אם הצדדים היו מסכימים על חודש, חזקה על התובעים או על עורך דינם, עו"ד מקחל, כי היה מעלה זאת על הכתב. בפועל דובר על תקופה ארוכה מעבר לשנה. אולם מאחר שלא הגיעו להסכמה על מועדים לביצוע ההתחייבויות של הנתבעים והגדרתם המדוייקת, הוחלט לכתוב נוסח מקוצר ולנסות להגיע להסכם על המועדים ועל הגדרת ההתחייבויות ותרומת כל צד, בהסכם מפורט שייחתם מאוחר יותר. התחייבויות הנתבעים על פי סעיף 6 לזכרון הדברים לא הופרו. האולם חובר לחשמל ביום 16.12.12, פחות משישה חודשים לאחר החתימה על זכרון הדברים. ביום 8.3.13 ניתן טופס 4 לאולם. טופס 4 כולל בתוכו תקן חנייה. לפי תקן החנייה, החנייה לאולם הינה בתחום המגרש בהתאם להתחייבות הצדדים השלישיים על פי חוזה מגד, והתחייבויות הנתבעים מולאו (סעיפים 54-49).

מצליח הוסיף כי הצדדים החליפו בניהם טיוטות של הסכמים, תחילה באמצעות משרד עו"ד מקחל ואחר כך באמצעות משרד עו"ד אפריאט, אך בשל המחלוקות לא הגיעו לנוסח מוסכם. כך ביום 6.1.13 שלח ב"כ התובעים עו"ד בוריס שמקר מייל עם הערות לטיוטת הסכם שהועבר אליו מב"כ הנתבעים. בעמוד 6 לטיוטה השאיר ב"כ התובעים את המועדים לביצוע ההתחייבויות הרלוונטיות (הסדרת חניות וטופס 4) ריקים ללא מועד למילוי, מועדים אלו לא מולאו בשל העדר הסכמה (נספח 1 לתצהיר) (סעיפים 57-55). מצליח טען בתצהירו כי התובעים היו ערים למצב באולם, לרבות בנושא ההיתרים והחניות והיה להם ברור כי נושאים אלו יטופלו, אך הטיפול עלול להמשיך תקופה ארוכה (למעלה משנה). הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי פרק הזמן המדויק שבמסגרתו עליהם לפתור את הבעיות. אכן הוסכם כי הנתבעים יטפלו בהשגת טופס 4 והיתרים לחנייה בתחום המגרש, אך היה ברור כי הפתרון ייקח זמן רב וכי במהלך עד למציאת הפתרון יישאו התובעים בהוצאות כפי שהנתבעים נשאו בהוצאות (לרבות הוצאות בגין הפעלת גנרטורים שהיו כבר במקום). זו גם הייתה הסיבה להפחתת מחיר המניות במיליון ₪. לעניין החניות התחייבו הנתבעים כי יהיה תקן חנייה לאולם כנדרש, בתוך שטח המגרש (סעיפים 60-58).

באשר לארועים לאחר החתימה על זכרון הדברים הצהיר מצליח, כי לאחר החתימה על זכרון הדברים הועבר הניהול באולם לתובעים ביום 1.7.12 כאשר התובעים 2-1 החלו לנהל את האולם. התובעים 2-1 הודיעו לנתבעים כי מאחר והם בקיאים בתחום והם צמודים לג'וליאן הם יקדמו את נושא ההיתרים בלעדי הנתבעים. כהן טיפל בהנהלת החשבונות בפועל והנתבעים הפסיקו לנהל את האולם ואת אלגריה. כל ההתנהלות מול ג'וליאן נעשתה על ידי התובעים 2-1. מזוז ניסה לסייע להם בנושא ההיתרים והיה בקשר עם ג'וליאן (סעיפים 66-62). בסעיף 2 לזכרון הדברים נקבעו סכומי ומועדי התשלום עבור המניות. סעיפים 2.1 ו-2.2. בוצעו על ידי התובעים ואילו סעיף 2.3 לזכרון הדברים הקובע כי התובעים ישלמו לנתבעים סך של שני מיליון ₪ הופר על ידי התובעים (סעיפים 67-70). התובעים העבירו את הסך האמור לחשבון הנתבעים, אך ההעברה הייתה חסרת ערך מאחר וחשבון אלגריה היה ביתרת חובה בסכום זהה וחשבון הנתבעים שועבד לחשבון החברה. מאחר והחשבון בבנק מזרחי היה אז ביתרת חובה של 2 מיליון ₪, התחייבו התובעים בסעיף 6ה לזכרון הדברים לתת לבנק מזרחי ערבות בגובה של 2 מיליון ₪ עד ליום 31.8.12 כך שהנתבעים יוכלו להוציא את הסכום שישולם. התובעים הפרו התחייבותם זו ולא החליפו את הערבויות כפי שהבטיחו. הכסף נותר בבנק כבטוחה ולא הועבר לנתבעים. ביום 14.08.12 פחות מחודשיים לאחר החתימה על זכרון הדברים, שלח משרד ב"כ התובעים דאז, עו"ד מקחל, צד שלישי 3, מכתב לבא כוח הנתבעים ובו הודיע כי בכוונת התובעים להפר את זכרון הדברים ולהפסיק לשלם את תמורת המניות עד אשר ייחתם הסכם ממצה מגבש ומבהיר כוונות חובות וזכויות הצדדים. לאור התנהלות זו נקטו הנתבעים במספר הליכים כנגד התובעים (סעיפים 78-71).

בכל הנוגע לסיבה לבעיות בהשגת תקן החנייה וטופס 4 הבהיר מצליח בתצהירו, כי בין אלגריה בניהולם לבין ג'וליאן ומגד פרץ סכסוך עקב הפרות ג'וליאן ומגד את חוזה מגד. התובעים היו ערים לאותם סכסוכים ולעמדת ג'וליאן כאשר רכשו את המניות. ביום 1.7.12 לקחו התובעים על עצמם את הניהול בהתאם למוסכם. בנושא ניהול האולם כאולם ארועים וההיתרים עסקו התובעים 2-1. מאחר וניהול האולם עבר לתובעים ומאחר ועל פי חוזה מגד, השוכרת הייתה אלגריה בלבד, נוצר מצב שמבחינה משפטית לא הייתה לנתבעים יריבות או מעמד מול ג'וליאן ומגד. נושא זה עלה לאחר העברת ניהול האולם. בניסיון לפתור את הבעיה דובר על כך שמגד תשכור מהמועצה את השצ"פ האחורי לצורך חנייה ומזוז ניסה לעזור בכך אך העניין נסחב (סעיפים 85-80). הנתבעים פנו לתובעים ודרשו כי אלגריה תנקוט הליכים כנגד המשכירים לפי חוזה מגד (סעיף 86). עמדת התובעים הייתה כי הם אינם מוכנים להכנס להרפתקאות משפטיות ואינם מוכנים להסתכסך עם המשכיר שלהם ולעמוד על זכויות אלגריה על פי חוזה מגד, וכי הם יטפלו בעניין. נושא נקיטת ההליכים כנגד המשכירים רלוונטי לתיק זה עד ליום 16.12.12 מועד בו האולם חובר לחשמל ובוודאי שלא היה רלוונטי לאחר קבלת טופס 4 ביום 8.8.13. כל ההתכתבות והמגעים לאחר מכן למעשה אינם רלוונטים לעניין שיעור הנזק הנתבע, כי הנזקים הנטענים כבר נתגבשו (סעיפים 89-87).

מצליח טען, כי במישור יחסי מגד אלגריה הפרת חוזה מגד על ידי המשכירים גרמה לנזקים לאלגריה וגם למצליח ומזוז באופן אישי. במישור התביעה כנגד הנתבעים, מערכת היחסים היא אחרת. בין התובעים לנתבעים חלות הוראות זכרון הדברים שאינן זהות להתחייבויות המשכירים בחוזה מגד. זכרון הדברים נחתם במועד בו הפרו מגד וג'וליאן את חוזה מגד, הסכסוך הנ"ל היה ידוע לתובעים וניתן לו ביטוי בהפחתת מחיר המניות והן מבחינת התחייבויות הנתבעים (סעיפים 97-96). לטענת מצליח, בהתאם להוראות סעיף 6 לזכרון הדברים, ניתן לנתבעים פרק זמן מסוים שעל אורכו קיימת מחלוקת עם התובעים, אך בפועל דובר על תקופה של למעלה משנה לגרום לכך שאלגריה תקבל טופס 4 הכולל כמובן תקן חניה. לטענתו, אין מחלוקת כי במשך אותה תקופה שניתנה לנתבעים כדי לגרום לג'וליאן לקבל היתר, אין לנתבעים כל אחריות על ההפסדים והנזקים שנגרמו, אם נגרמו, לאלגריה או לתובעים. ההתחייבות של הנתבעים היתה כי במידה ומגד לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של הנתבעים, ימצאו הנתבעים פתרון לבעיית החניה וההיתרים כפי שמופיע בהסכם השכירות. כלומר, המחלוקת עם מגד וג'וליאן היתה ידועה לכולם. עמדת הנתבעים היתה והינה כי על המשכירים (מגד) היה לדאוג לחניה בתוך שטח האולם הן בהתאם לאמור בחוזה מגד והן במועד החתימה על זכרון הדברים. בסופו של יום כך אכן בוצע. במסגרת הטיפול בטופס 4 ניתן תקן חנייה בתוך שטח המגרש, ותקן החניה ניתן בהתאם למתבקש על ידי ג'וליאן בשם המשכירים ובתיאום עם התובעים אשר בא כוחם עו"ד אפריאט טיפל בכל הנדרש.

הטענה לפיה העובדה שהנתבעים הגישו תביעה בשם אלגריה משמעה שהודו בטענות התובעים או בנזקים הנטענים אינה נכונה. זכויות אלגריה כלפי המשכירים שונות מזכויות התובעים כלפי הנתבעים על פי זכרון הדברים (סעיף 101).

באשר לטענות כהן בנוגע לשצ"פ הקדמי והאחורי טען מצליח בתצהירו, כי הנתבעים מעולם לא התחייבו למועצה לפתח שצ"פ אחורי ויש להיצמד להוראות הסכם מגד כפי שנכתב בזיכרון הדברים. הנתבעים מעולם לא הסכימו שאלגריה תשלם דמי שכירות עבור שצ"פ אחורי ומעולם לא הודו בכך. מצליח הצהיר כי גם לאחר החתימה על זכרון הדברים והמשך המבוי הסתום שנוצר ניסה לעזור לפתור את הבעיה לצורך כך הלך עם ג'וליאן לפגישות במועצה, בניסיון לדחוף לכך שג'וליאן ישכור את השצ"פ האחורי ויעשה כל שנדרש לפיתוח השצ"פ האחורי. לשם כך ניהל ג'וליאן בעזרתו משא ומתן עם המועצה (סעיפים 108-105). נספח 103 לתצהיר כהן – מייל ששלח בחודש דצמבר 2012 מזוז אל עו"ד אפריאט (זמן רב לאחר פרוץ הסכסוך) ממנו עולה כי הפניה למועצה הייתה בשם מגד (בעלת המקרקעין) שהייתה אמורה לשכור את השצ"פ האחורי.

הנתבעים התחייבו למועצה לפתח את השצ"פ קדמי והדבר היה ידוע לתובעים לפני החתימה על זכרון הדברים. הנתבעים מעולם לא התחייבו לשפץ שצ"פ אחורי ולא לשכור אותו (סעיפים 113-112). ג'וליאן הבהיר לתובעים בפגישות שהיו לו איתם עוד לפני חתימת הזכ"ד, כי אין בכוונתו להקצות מקומות חניה נדרשים לתקן החניה באולם או במרתף והיה ער לכך שהוא מפר את חוזה מגד וגורם לעיכובים בהסדרת טופס 4 ורישיון עסק לאולם. מצד שני ג'וליאן היה ער לבעיית החניה שנוצרה בגללו והציג בהתחלה מצג שחברת מגד תשכור את השצ"פ האחורי לצורך חניה ובכך תפתור את הבעיה ואף העביר לנו טיוטת הסכם שכירות בינו לבין המועצה הכוללת התחייבות מגד ביחס לשצ"פ (נספח 3 לתצהירו מחודש מאי 2012). לו היה התובעים נוקטים בזמן אמת בהליכים כנגד המשכירים הייתה מגד פותרת את בעיית החניה.

התובעים פחדו להסתכסך עם ג'וליאן, נכנעו לדרישותיו ולדרישות המועצה, ביצעו עבודות פיתוח ושכרו באמצעות אלגריה את השצ"פ האחורי (סעיף 126). התובעים אינם מציינים שבאמצעות שכירת השצ"פ האחורי הם שיפרו את מצבה של אלגריה שכן עמדו לרשות האולם 228 חניות במקום 143 חניות לפי תקן החניה. לטענתו, הנתבעים התחייבו כלפי התובעים ל- 143 מקומות חניה על פי התקן שלא היה מספיק לתובעים שבכל מקרה היו חייבים לשכור שטח נוסף לצורך חניה (128).

מצליח הצהיר, כי הנתבעים מעולם לא הסתירו מהתובעים את קיום הסכמי השכירות הנוספים במרתף (סעיף 130). התובעים ידעו על החוזים הנוספים הן מהנתבעים והן ממוריס בכל הפגישות טרם החתימה על זכרון הדברים (סעיף 131).

מצליח שב והבהיר בתצהירו כי:

"...לא היה ניתן לקבל היתר לאולם אירועים ללא שטחי חנייה בתחום המגרש. מה שהמשכירים ניסו לעשות וביצעו בפועל, מצד אחד להציג לצורך ההיתר את שטחי החנייה במרתף המגרש, לרבות שטחים שהוצגו כחנייה ושימשו את מחסנים של 'ג'וליאן מתנות', כשטחי חנייה לצורך ההיתר לאולם, ומצד שני, כדי שבפועל יהיו לאולם שטחי חנייה לאורחי האולם, גרמו לכך כי אלגריה תשכור מהמועצה האזורית עקרון את אותו שטח ציבורי פתוח (שצ"פ אחורי) אשר נמצא בגב האולם." (סעיף 206).

עוד ציין מצליח, כי החניות בשטח השצ"פ לא היו חניות שהוצגו עבור תקן החנייה אלא כחניות נוספות שישמשו לנוחות הלקוחות ובתוספת לתקן החנייה. שכן, בעל ההיתר חייב להציג חניות בתחום המגרש (סעיף 207). עוד טען מצליח בתצהירו, כי טופס 4 ניתן בשל המצג כי כל החניות הנדרשות על פי החוק והיתר הבנייה (תקן החנייה) הינן בתחום המגרש בו נמצא האולם (סעיף 238). בפועל, ג'וליאן ומגד בשיתוף פעולה של התובעים רימו את הוועדה המקומית וקיבלו טופס 4 תוך הצגת מצג שווא שקרי. החניות הנמצאות באולם על פי מצג ג'וליאן ומגד הינן בפועל בשטחי אחסון בהם משתמש ג'וליאן לצורך גו'ליאן מתנות או לכל צורך אחר (סעיף 239).

באשר לעו"ד מקחל, טען מצליח בתצהירו, בין היתר, כי בעת החתימה על זכרון הדברים מאחר שעו"ד לפק לא יכול היה להשתתף בפגישה, סוכם כי יעזרו כולם בעו"ד מקחל לצורך ניסוח זכרון הדברים. מצליח עצמו היה "הפקיד" שהקליד את נוסח זכרון הדברים שסוכם במחשב הנייד שלו, אך הנוסח נקבע ברובו על ידי עו"ד מקחל (סעיפים 282-281).

בישיבת 17.7.23 נחקר מצליח על תצהירו. מצליח העיד שהשצ"פים הם חלק מהבקשה של ג'וליאן להיתר שהוא מוכן להשקיע בהם (עמ' 76, שו' 27). הוא טען כי התובעים ידעו על כל הסיפור של השצ"פ הקדמי והאחורי מההתחלה (עמ' 78, שו' 35-32). התובעים הכירו את ההסכמים, הם ישבו עם הנתבעים ועם ג'וליאן שעות במשרד שלו ודנו בנושאים הללו. הם ידעו שיש חניות שצריך לתת לנו במרתף והם לא רצו להשתמש במרתף. הם העדיפו את השצ"פ וג'וליאן התחייב להשכיר את השצ"פ. הכל היה ברור והיה על השולחן. לפני שנחתם זכרון הדברים היו שני מפגשים במשרדים של ג'וליאן והתובעים 2-1 נכחו בהם. הם ראו שהאולם עובד ושהאורחים חונים בחלק מהשצ"פ. הם היו מעורבים בויכוח בין הנתבעים לג'וליאן בנושא המרתף, וכן היו מודעים לטענת הנתבעים, כי ג'וליאן השתלט עם העסק שלו על חלק משטחי המרתף וכל הסכסוך בין הנתבעים למגד היה ידוע לתובעים. התובעים ידעו שיש הסכם שכירות בין הנתבעים למגד וכי מגד התחייבה לתת להם חנייה במרתף (עמ' 79). מצליח טען כי התובעים גם ידעו על הסכם נוסף בין הנתבעים לג'וליאן בו התחייבה מגד לתת להם עוד שטחים, שטחי אחסנה שלא ניתנו להם מאחר שג'וליאן הכניס לשם את העסק שלו (עמ' 80, שו' 2-1). מצליח טען, כי הנתבעים ביקשו את השצ"פ הקדמי כחלק מהחזות של האולם, כחלק מהיופי שלו. הם הציעו זאת לעירייה שהסכימה לכך. השצ"פ האחורי זה היה עניין של כסף. מישהו שרוצה לשכור את המקום ושינה את זה לטובתו האישית (עמ' 80, שו' 35-33- עמ' 81, שו' 2-1). האירוע הראשון היה ביום 20.5.12. ההפחתה של סכום המכירה במיליון ₪ מ – 20 מיליון ₪ ל – 19 מיליון ₪ נבעה מהפגישות עם ג'וליאן, המו"מ והויכוחים בקשר לבעיות לכאורה בחניה, נושא הטיפול בהיתרים והצורך בהפעלת הגנרטור (עמ' 85). בכל הנוגע לגנרטורים, טען מצליח, כי הגנרטורים עמדו בחוץ ואנשים כמו התובעים מכירים את זה ויודעים כמה זה עולה. הם ידעו שאין חשמל וידעו שהם הולכים לעבוד על גנרטורים (עמ' 86, שו' 7-4). מצליח נשאל מה מנע מהנתבעים לקבל טופס 4 והוא השיב כי זה לא היה בתחום טיפולו (עמ' 93, שו' 31-30). מצליח טען כי הצדדים דיברו על מועדים אך לא ידעו כמה זמן זה ייקח. "אף אחד לא דיבר על שבועיים, חודש חודשיים...היה ברור שזו תקופה ארוכה, אז אני לא יודע להגיד לך. תבין אני לא, לא יודע להגיד לך, אבל זה היה לפחות שנה..."(עמ' 97, שו' 36-35- עמ' 98, שו' 3-1).

בהמשך הוסיף וטען כך:

"אם זה היה שבועיים והייתי צריך להוציא עוד 200,000 ₪ על סולר בשבועיים, שזה בערך חצי ממה שהלך לחוד. חודש עלה בערך 350,000 ₪, ש-175,000 ₪ לא הייתי מוכר להם את המקום הזה ב-5 מיליון ₪ פחות. עמדו לי על הראש 2 דברים; 1. אחד ההסכם עם ששי שאתה עשית אותו ואם אתה ידעת...תוך שבוע למכור את המקום הזה. ו-2. לא היה לי זמן בכלל. ניהלתי איתם משא ומתן ורציתי למכור את הנכס כמה שיותר מהר. עכשיו אם זה היה שבועיים והייתי יודע שזה שבועיים, ניראה לך הייתי מוכר את זה במחיר הזה?" (עמ' 98, שו' 18-11).

לטענתו, התובעים לקחו ריזיקה מסויימת, ולמרות שידעו שיש בעיה של גנרטור, שהם הכירו ממקומות אחרים הם רכשו את הנכס והורידו מיליון ₪. הפתרון השני הוא שהם ידעו שהנתבעים צריכים לתבוע את ג'וליאן, והתובעים לא אפשרו זאת (עמ' 100, שו' 17-9). הוא ומזוז לא יכלו לתבוע את מגד, כי ההסכם היה בין מגד לאלגריה (עמ' 101). מצליח אישר כי במועד בו חתמו על זכרון הדברים, הנושאים שעמדו על השולחן היו חיבור ההחשמל ההיתרים והחניות (עמ' 102, שו' 14-12). לדבריו, מי שהיה צריך לטפל בטופס 4 היה בעל המבנה. התובעים נכנסו לנעלי הנתבעים מול בעל המבנה. כדי להקטין נזקים היה צריך להתאים את המבנה לטופס 4 בהתאם להיתר (עמ' 105, שו' 36-35- עמ' 106, שו' 2-1). מצליח טען כי בסעיף 4ט לזכרון הדברים ישנה התייחסות לטופס 4 בהקשר של כל הספקים שהייתה להם יתרת חובה בספרים של אלגריה, שהיה צריך לשלם להם כסף או ספקים שצריכים לעשות השלמות בנייה וצריך להמשיך לשלם להם לצורך קבלת טופס 4. סעיף 6ג' מתייחס להיתרים שצריך לקבל האולם עבור טופס 4 (עמ' 106, שו' 25-21). מצליח טען כי הנתבעים היו כל הזמן בקשר עם ג'וליאן וביררו אם יש כבר היתרים ומה התקדם ואם צריך לעזור במשהו (עמ' 107, שו' 11-2). מצליח טען כי הוא היה שם עד ה-20 ביולי. הוא דאג למשכורות לעובדים שלו ולתשלומי המיסים והמע"מ, הוא עזר והעביר את השרביט בצורה מסודרת לתובעים עד שביקשו ממנו לזוז (עמ' 107, שו' 16-13). לטענתו הוא התחייב לשלם כספים אבל לא יכול היה לטפל בטופס 4 (עמ' 108, שו' 16). לטענתו מי שהכתיב את סעיף ג' האמור בזכרון הדברים היה עו"ד מקחל והוא הקליד את הדברים. לא הייתה טיוטה קודמת לזכרון הדברים (עמ' 109, שו' 8-3). הנתבעים לא התייעצו עם עו"ד לפק טרם החתימה על זכרון הדברים ורק לאחר שנחתם זכרון הדברים הם עדכנו אותו, והוא מאד כעס עליהם (עמ' 110, שו' 35-33). הוא העיד כי אינו מכיר את סיכום הפגישה מיום 29.11.11 (נספח 18 לתצהיר ג'וליאן) שג'וליאן חתום עליו כי חברת מגד תעשה הסכם עם המועצה לגבי מקומות חניה בחלק השצ"פ עבור חברת אלגריה שתישא בהוצאות הפיתוח. בהקשר זה אעיר כי המסמך קובע שאלגריה תישא בהוצאות הפיתוח להבדיל מהוצאות השכירות (עמ' 114). כשנשאל לגבי סעיף 6 למכתב מיום 14.8.12 ששלח משרד עו"ד מקחל בשם התובעים אל עו"ד לפק, ב"כ הנתבעים, בין היתר, לגבי נזקי התובעים עקב העיכוב בקבלת ההיתר וטופס 4 ואי החיבור לחשמל כתוצאה מכך, הוא השיב שהוא לא יכל לעשות דבר כי התובעים לא נתנו לו לטפל בדבר וגם לא זכר אם הנתבעים השיבו למכתב (עמ' 116). עוד הופנה למכתב מיום 15.7.12 ששלח עו"ד קסטנבאום בשם מגד אל הנתבעים ואלגריה בו, בין היתר, בסעיף 13, קיימת התייחסות לפיתוח של אותן חלקות לצורך חנייה על חשבון אלגריה לרבות תשלום דמי שכירות על ידי אלגריה והשיב כי אינו זוכר אם הנתבעים ענו למכתב זה (נספח 25 לתצהיר ג'וליאן, עמ' 119). עוד הופנה למכתב מיום 23.12.12 ששלח עו"ד קסטנבאום בשם מגד אל אלגריה ולא זכר מה היה שם, כדבריו (עמ' 120). לטענתו, מגד וג'וליאן התחייבו תמורת סך חודשי של 196,000 ₪ היתר לאולם אירועים הכולל שטחי חניה. ג'וליאן היה צריך לטפל בקבלת טופס 4 ולא הנתבעים.

מצליח נשאל אם כל ההסכם והמשא ומתן נחתם בצורה כזו בלי הסכם מפורט בשל האמון שהיה בין הצדדים, והוא השיב שעם כהן מעולם לא עשה עסקים. את התובעים 2-1 הוא מכיר 5-4 שנים לפני הפרוייקט (עמ' 123, שו' 34-27). מצליח הסביר כי הנתבעים מאד רצו למכור את האולם ולא להשאר כשותפים של שפירא, זאת מאחר שסברו שהוא אינו יודע לנהל את האולם והיו הרבה בעיות. הם נדרשו בתוך שבוע לסיים את העסקה עם התובעים. ברור שהוא היה מעדיף לחתום על עסקה כאמור בצורה מסודרת במשרד עורך דינו אבל הדבר לא קרה (עמ' 124, שו' 25-18).

בחקירתו לב"כ צד ג' בישיבת 12.2.24, נשאל מצליח מדוע הוא סבור כי ג'וליאן צריך לשפות אותו בגין כספים שהוציאו התובעים שלשיטתם נסמכו על מצגים שהוא ויתר הנתבעים הציגו להם. מצליח השיב כי ג'וליאן צריך לעמוד בהסכמים עליהם חתם עם אלגריה (עמ' 130,שו' 33-30). לטענתו, לאחר החתימה על זכרון הדברים לקח לג'וליאן זמן רב להשיג היתר בשל דרישות שונות שהוא ביקש מהמועצה שחלקן קשורות לאולם הארועים וחלקן אינן קשורות (עמ' 132, שו' 15-13). ג'וליאן פעל כל הזמן לקבל היתר ובסופו של דבר השיג את ההיתר (עמ' 132, שו' 26-19). הוא שב וחידד כי הסיבה שהם רצו למכור את אלגריה הייתה גם יכולות הניהול של שפירא ממנו רצו להיפרד, כאשר שפירא מעבר לניהול האולם היו לו בעיות נוספות של חשמל, אבטחה, בעיות של משטרה, העדר טופס 4 והעדר היתר. היו המון בעיות שהוא היה צריך להתמודד איתן. מצליח הגיע לסייע ובסוף לא יכול היה להיות שם כל היום ולכן רצו למכור את המקום (עמ' 134, שו' 5-1). לפי ההסכם עם מגד, היא הייתה צריכה לשלם את ההפרשים בין עלות הפעלת הגנרטור לעלות החשמל מחברת חשמל ובנוסף, הנתבעים לא ידעו מתי יהיה להם טופס 4 (עמ' 135). באשר למזוז, מצליח העיד כי הוא לא היה מעורב בהנהלת חשבונות ולא היה מעורב בניהול היומיומי של אלגריה ולא היה מעורב בהליכי הרישוי וההיתר, באיזשהו שלב לאחר חתימת הזכ"ד מזוז עזר לג'וליאן (עמ' 136). במהלך הדיון נשאל על חלקו במשא ומתן לקראת חתימת חוזה מגד (ביום 15.11.10) ולקראת החתימה על הסכם השכירות הנוסף (16.1.11) תשובתו הייתה כי מי שניהל את המשא ומתן היה מזוז וכי הוא לא היה מעורב אבל היה בחתימות (עמ' 141). הוא אישר כי כל נושא ההיתרים וטופס 4 לא היו בתחום טיפולו, לא בתחום עיסוקו ולא בשום דרך (עמ' 143, שו' 10-6). הוא אישר כי אף פעם לא הופיע במועצה המקומית ולא פגש את מהנדס הוועדה ולא היה קשור בשום דבר לפגישה או ישיבה שקשורה לנושאים של היתר הרישוי וכיוצ"ב (עמ' 143, שו' 23-11). מי שהיה אמור לטפל בכל הנושאים הללו היה ג'וליאן, והוא ציין כי אינו יודע אם שפירא התלווה לג'וליאן במועצה (עמ' 144, שו' 17-16). לדבריו, היה אינטרס של מגד שרצו היתר לאולם הארועים והיה אינטרס של אלגריה שרצתה לעבוד תחת היתר ולקבל טופס 4, היו אינטרסים משותפים. עם זאת, האחריות בהסכמים הייתה של מגד וג'וליאן היה האחראי על כך, וגם אם שפירא הצטרף אליו וניסה לסייע, אין לכך משמעות (עמ' 145, שו' 19-15). לגבי השצ"פ הקדמי טען מצליח בחקירתו, כי עוד כאשר תכננו את גן הארועים בתחילת הדרך, תכננו מזרקות מקדימה וביקשו מהעירייה את השצ"פ הקדמי, ללא קשר לחניון האחורי ולבקשות לגבי השצ"פ האחורי שהוגשו לעירייה מאוחר יותר כחלק מהבקשות של ג'וליאן (עמ' 146, שו' 36-29). בעדותו הוא הופנה לכך שבסעיף 108 לתצהירו הוא טען כי הלך עם ג'וליאן לפגישות במועצה, אך בחקירתו הנגדית חזר בו מהאמור והשיב כי מזוז הוא שהלך לאותן פגישות ולא הוא, כאשר התצהירים שלהם זהים (עמ' 150, שו' 23-14). מצליח אישר כי במועד החתימה על זכרון הדברים, הם היו לחוצים למכור את המניות של אלגריה וגם היו מוגבלים בזמנים (עמ' 155, שו' 8). הוא אישר כי אם היה לו את כל הזמן שבעולם הוא היה מגיע להסכם טוב יותר (עמ' 155, שו' 9-12). מצליח אישר עוד, כי מעבר לנושא תקן החנייה היו לא מעט אלמנטים נוספים שקשורים להליכי ההיתר והרישוי של העסק של אלגריה שעדיין לא הוסדרו ביוני 2012 (עמ' 155, שו' 36-33- עמ' 156, שו' 1). הוא העיד כי הנתבעים עבדו מול היועצים השונים ושלמו להם ואלה גם הגישו תוכניות וכי ששי שפירא ישב עם האדריכל, והאדריכל ישב עם היועצים וגם הוא ישב איתם בחלק מהמקרים כמו עם יועץ הפיתוח (עמ' 156, 157). במהלך עדותו הוגש החוזה למכירת מניות אלגריה משפירא למצליח מיום 20.6.12 (ג'2 12.2.24). בהקשר זה אישר מצליח כי רכש את המניות בסכום של 5,000,000 ₪ אותם העביר לשפירא והם נותרו להתמודד עם כל שאר הדברים שקשורים באלגריה (עמ' 158). מצליח טען כי השטח בו עשו שימוש לצרכי פיתוח, בחלק הקדמי של המזרקות לא בא על חשבון מקומות חנייה. לדבריו בחוזה מגד נכתב במפורש שהם בונים שני אולמות ארועים, כולל גן ארועים קדמי. כלומר הגן הקדמי האמור היה ידוע עליו מראש עוד לפני שנחתם חוזה מגד. הפיתוח שביצעו לא בא על חשבון החנייה (עמ' 165). בהסכם הראשון סוכם שיקבלו היתר לאולם אירועים שכולל גם תקן חניה, וזה מצוין בהסכם הראשון חניה עילית וחניה תחתית (עמ' 190).

עד נוסף מטעם הנתבעים שהוגש מטעמו תצהיר הינו מזוז.

מאחר שתצהירו דומה מאד לתצהירו של מצליח אותו סקרתי באריכות, אתייחס כעת לדברים שעלו מחקירתו בהמשך לתצהירו.

בישיבת 12.2.24 העיד מזוז לגבי חלוקת התפקידים עם שפירא, כי הוא ומצליח הכתיבו את הניהול ושפירא ביצע בפועל. שפירא לא טיפל בהליכים מול הרשויות. הוא טען כי יתכן שהוא ומצליח סייעו מידי פעם והגיעו עם ג'וליאן לרשויות כדי לסייע לו עם כישורי המשא ומתן של מזוז אך לא מעבר לכך. כן אישר כי הגיע פעם לרשות בנושא ההסכמים על השצ"פ ומעבר לכך הוא לא היה מעורב בהליכים מול הרשות. לטענתו מי שטיפל בכל הקשור בבנייה ובאישורים מול הרשויות במערכת היחסים עם מגד, זו הייתה מגד. מגד פעלה על בסיס התחייבותה בחוזה מגד לדאוג לכל האישורים ולכל ההיתרים לקבלת טופס 4 (עמ' 194-193). לדבריו:

"ההסכם היה על בסיס זיכרון שאנחנו נרים אולם אירועים על בסיס אמירה שהוא קיבל ברשות שייתנו לו היתרים לאולם אירועים הוא יספק את השטח ישקיע 4 מיליון שקלים אנחנו נשקיע את כל השאר וחשוב להבין שאנחנו מדברים את כל השאר אני מעריך שהעלות שם עברה את ה-20 25 מיליון שקל וזה היה הכל על בסיס שכירות מאוד גבוהה של כמעט 200,000 שקל בחודש וזה בעיקר בגלל ההיתרים שהוא היה אמור להביא לנו. הרי התשלום של השכירות הוא היה תשלום מופרז פר מטראז אלא אם כן זה מוצר או נדל"ן שיש לו אישורים לפעילות מסחרית שיכולה לייצר כספים וחשוב אני חשוב לי להגיד את זה הנושא של ההיתרים זה היה הסיפור המרכזי לו הוא התחייב ועל הבסיס שלו שילמנו המון כסף לחודש. (עמ' 194, שו' 15-6). (ההדגשה שלי-א.פ).

מדובר בעסקה "...ל-25 שנה עם 8 שנים עם אופציה לעוד פעמיים בסך הכל 24 שנה." כאשר הנתבעים משקיעים כל סכום מעבר ל-4,000,000 ₪ (עמ' 194, שו' 19-17). מגד התחייבה כלפי הנתבעים שהנתבעים ישלמו את מחירי חברת החשמל אך לא את מחירי הסולר. כן התחייבה להשלים את ההפרש בין מחיר הסולר למחירי חברת החשמל, זה היה "א' ב' של ההסכם..." (עמ' 195, שו' 10-5). לטענתו, הנתבעים הכירו את המצב מאולמות אחרים שבהם הייתה בעיה עם החשמל ועבדו עם גנרטורים ולכן נקבע כי מגד אחראית לקבלת ההיתרים ולטופס 4 שמאפשר חיבור לחשמל, ואם תהא תקלה בעניין האמור, הם רצו למנוע מצב של הוצאה מיותרת על גנרטורים (עמ' 195). לטענתו, במרתף היו אמורות להיות חניות וגם שטח נוסף שהושכר לנתבעים עבור משרד הפנים, לא הייתה שום אמירה או דיון על הזזה של חניות למטה (עמ' 197, שו' 3-1). מזוז טען כי בשנת 2010 נושא ההיתרים היה הסיפור המרכזי. הנתבעים לא קנו נכס אלא קנו היתרים ושילמו על כך הרבה כסף. זו הייתה ההתחייבות המרכזית של ג'וליאן וכמובן שהם נכנסו באופן פרטני לסוג של ההיתרים ודאגו שהתחייבויותיה של מגד יהיו מעבר להיתר. לא יינתן היתר בלי חניות ולכן הנתבעים הקפידו לציין את נושא החניות ואיפה הן יהיו (עמ' 197, שו' 36-30). מזוז טען בעדותו, כי מצליח נכח באולם אלגריה כל הזמן, וגם הוא עצמו הגיע לשם מידי פעם. הוא היה פעיל בהכנת זכרון הדברים ואחרי שנחתם והתקדם, מצליח הוא שהיה שם וטיפל בעניינים (עמ' 200, שו' 8-3). באשר לחוזה מגד מיום 15.11.10, הפנה מזוז לכך שנכתב שם כי מועד מסירת החזקה ומועד תחילת השכירות יהיו מיום קבלת טופס 4 (עמ' 200, שו' 34-28). הצדדים לא קבעו מועד בעניין ובפועל החזקה נמסרה לנתבעים עוד לפני טופס 4 על בסיס האמירה שכאשר יתחילו לעבוד שם, כבר יהיה טופס 4 (עמ' 201, שו' 2-1). מזוז טען כי ביום 14.10.10 הוגשה בקשה למועצה מטעם מגד עוד בטרם נחתם בין הצדדים הסכם מגד, לנייד שטחים מלמעלה למטה ובתמורה ג'וליאן התחייב לפתח את השצ"פ האחורי והקדמי (נספח 6 לתצהיר מגד). המועצה אישרה לו ואמרה שתנייד את השטחים אם הוא ישקיע בשצ"פים. ג'וליאן קיבל את התמורה שרצה בדמות שטחים מהמועצה ומנגד "הפיל" על הנתבעים סיפור שגרם להם לשלם עבור ההשקעה בשצ"פ הקדמי (עמ' 203, שו' 29-19). לטענתו, ג'וליאן ביקש להשקיע בשצ"פ קדמי ובאחורי ובתמורה לקבל ניוד שטחים (עמ' 206, שו' 36-35). מדובר בבקשה מלפני שנחתם ההסכם עם הנתבעים (עמ' 207, שו' 11). לטענתו, הנתבעים הם שטיפלו בסוף בשצ"פ הקדמי אך זה נעשה ברמאות, כי הם לא היו מטפלים בזה לו ידעו שזו הייתה ההשקעה של ג'וליאן (עמ' 208, שו' 16-15). ההיתר של טופס 4 היה ניתן גם בלי השצ"פ האחורי (עמ' 208, שו' 26). במסגרת המשא ומתן עם התובעים, הנתבעים לא דיברו על השצ"פ האחורי כי הוא לא היה רלוונטי ולא היה תנאי להיתר (עמ' 209, שו' 6-3). תקן החנייה כולו היה בתוך המגרש, אך ג'וליאן החליט לבנות את העסקים שלו על החניות (עמ' 209, שו' 10-7). הוא הופנה לאמור בסעיף 37 לתצהירו שם טען כי התובעים ידעו היטב על המחלוקת עם ג'וליאן לגבי החניות וכי יש בעיה עם החניות וההיתרים ולכן נכתב בסעיף 6ג לזכרון הדברים כי במידה וחברת מגד לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של המוכרים ימצאו המוכרים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים כפי שמופיע בהסכם השכירות. מזוז טען כי הבעיה המרכזית הייתה שכאשר ג'וליאן העביר את העסקים שלו לחניות הוא פשוט נעל את הכניסה לחניה עם שער ברזל. מדובר בבעיה שאפשר היה להתמודד מול ג'וליאן ולטעון כי הם משלמים שכירות על השטח (עמ' 210). מזוז טען כי ג'וליאן סגר את החניה עם שער ברזל ולדבריו התובעים טיילו בפרוייקט ובדקו את המקום וכן ישבו מספר פעמים עם ג'וליאן. הוא אינו יודע מה ג'וליאן אמר להם אבל הם היו צריכים לדעת (עמ' 211, שו' 32-25).

מזוז טען בהקשר של החשמל כי עלות הסולר לא הייתה קיימת מבחינתו מאחר שג'וליאן היה צריך לשלם עבורה (עמ' 215, שו' 31-29). מזוז הפנה לסעיף הרלוונטי לעניין זה בהסכם מגד מיום 15.11.10 סעיף 6.א. שם נקבע כי במועד המסירה לשוכרת (אלגריה) המושכר יחובר לכל הפחות בחיבור חשמל זמני שיאפשר הרצת המערכות במושכר תוך הדגשה כי תשלום השוכרת (אלגריה) יהיה בכל מקרה לפי תעריפי חברת חשמל (נספח 2 לתצהיר ג'וליאן, עמ' 215-217).

בהמשך חקירתו, למזוז הוצגו שני מכתבים ממשרד עו"ד לפק שנשלחו לעו"ד שמקר מיום 3.1.13 ומיום 5.7.12 (תובעים 1 12.2.24) והוא טען כי מצבה של אלגריה פיננסית היה מצויין. מדובר באולם שהיה עם צפי הארועים הכי גדול שהיה אז בארץ והייתה לו הצלחה מאד גדולה. בנוסף הכחיש מזוז כי לאלגריה היו חובות לספקים. לדבריו, אם אכן מצבה של אלגריה לא היה טוב לא היו התובעים רוכשים אותה (עמ' 220-219).

באשר למשא ומתן שהתנהל טרם זכרון הדברים, טען מזוז, כי הצדדים התחילו את המשא ומתן בסכום של 20,000,000 ₪ ואחרי כמה ימים התובעים ישבו עם מזוז והעלו את הבעיות שיש, בעיקר הסיפור על החניות, החנייה שסגורה בשער ברזל וג'וליאן מספר להם סיפורים וכנראה התובעים הבינו או שהחליטו שהם יכולים להוריד עוד כמיליון ₪. לדבריו, הכל היה על השולחן בצורה ברורה וגם נכתב בזכרון הדברים (עמ' 227).

מזוז טען כי מגד רימו את הועדה כשתקן החניה שהוצג היה למעשה למראית עין, וטען שהנתבעים היו צריכים לעשות פעולה מול ג'וליאן בעניין הזה שהוא יפנה את המרתף והוא רצה שהתובעים יעשו את זה או יתנו לנתבעים יפוי כוח לעשות זאת, אבל זה לא עזר. לאור טענתו זו נשאל, מדוע אם ככה בסופו של דבר כשהם הובילו לקבלת טופס 4, מדוע לא עשו זאת כבר בחודש יולי. מזוז השיב, כי הבקשה של ג'וליאן הייתה כבר משנת 2010 והוא ביקש לנייד שטחים למטה למרתף למרות שמכר את זה לנתבעים כחניות (עמ' 231).

בהמשך חקירתו הוא הופנה לסעיף 237 לתצהירו שם טען כי בפועל ג'וליאן ומגד בשיתוף פעולה של התובעים רימו את הועדה המקומית וקיבלו טופס 4 תוך הצגת מצג שווא שקרי. החניות הנמצאות באולם על פי מצג ג'וליאן ומגד הינן בפועל שטחי אחסון בהן משתמש ג'וליאן. מזוז השיב, כי בשנת 2010 כאשר ג'וליאן הגיש את הבקשה לפני שחתם על חוזה מגד לגבי האולם, הוא ביקש את ניוד השטחים למטה והתייחס לשצ"פים בשני הצדדים והמועצה אכן חזרה אליו ואמרה לו שהיא מאשרת לו את האמור, ובתנאי שיממש את ההתחייבות לשצ"פים. בהמשך אישר שהתובעים לא קשורים לבקשה של ג'וליאן משנת 2010. באשר לגנרטור, לטענתו הם אמרו לתובעים טרם החתימה על זכרון הדברים שהם משלמים בנתיים עבור הגנרטור סכום לא מבוטל. התובעים ידעו בדיוק מה עלות הסולר. הם החזיקו גנרטור באולם אחר שלהם וידעו בדיוק כמה עולה סולר (עמ' 233-232). לטענתו הנתבעים היו הכי שקופים בעולם ולא הסתירו דבר, להפך (עמ' 234, שו' 5-4).

בחקירתו הנגדית של מזוז על ידי ב"כ הצד השלישי בישיבת 10.7.24 מזוז אישר את עדותו של מצליח שהוא עצמו לא היה מעורב בהנהלת חשבונות, בהליכי הבניה, בניהול השוטף וגם לא בהליכי הרישוי וההיתר. מזוז נשאל מדוע הצהיר כי הם מעולם לא התחייבו לשצ"פ אחורי אם הוא עצמו לא היה מעורב בהליכי הבנייה. תשובתו הייתה, כי הוראות חוזה מגד משנת 2010 הן המחייבות ואין שם התייחסות לשצ"פים. הנתבעים לא התחייבו בהסכם לפתח שצ"פים (עמ' 240-239). הוא טען כי למרות שלא היה מעורב בהליכי בנייה, אם היה שינוי אחרי ההסכם הוא היה נדרש לחתום עליו ולא הגיע שום שינוי כאמור והוא לא חתם על שום שינוי, ולכן אין שינויים מעבר לחוזה מגד (עמ' 241, שו' 16-12). לדבריו, בחוזה מגד נכתב בין היתר, כי ככל שיש שינוי הוא נדרש להיות בכתב אך בפועל לא היה מהלך בכתב ולכן לטענתו של מזוז לא חל כל שינוי (עמ' 242, שו' 4-2). אלגריה התחייבה בהסכם מגד לשלם לחלק מהיועצים כמו האדריכל לוי ולא על פעולות תכנוניות אם כי יש לאלגריה יד בתכנון בעיקר ברמה העיצובית (עמ' 243-244). מזוז טען בחקירתו, כי שפירא לא היה הפרונט של הפרוייקט מבחינת אלגריה מול ג'וליאן, לטענתו בעניינים מהותיים של זכרון הדברים מי שעמד מול ג'וליאן היו מזוז ומצליח (עמ' 258, שו' 24-15). מזוז אישר, כי עוד קודם לחתימת חוזה מגד, הנתבעים ידעו כי ג'וליאן מתכנן להעביר חלק מעסקיו למבנה אבל היה ברור להם שיכנס לשטחים פנויים אחרים ולא לשטח של הנתבעים (עמ' 277, שו' 15-10). למזוז הוצג מסמך מיום 29.11.11 שחתום עליו ג'וליאן ונשלח אל אלגריה על פי הכתוב עליו ושהנדון בו אלגריה התקדמות בניה ושבתחילתו רשום בהמשך לפגישה שהתקיימה אמש (הוגש וסומן צד ג' 1 10/7/24) ושבו כותב ג'וליאן, בין היתר, כי במהלך החודשיים האחרונים אלגריה פעלה במתן פתרונות תכנון/פיתוח/ שצ"פ הקדמי והאחורי למתן פתרונות תכנון מעשיים ועמידה בתקנים ודרישות המועצה כולל התחייבויות המופיעות בתוכנית ההגשה בהתאם לסיכומים מול אלגריה ואשר על פיהן פעלה מגד וכי בפגישה התגלו חילוקי דעות בנוגע לגוף המשלם עבור הוצאות הפיתוח עבור תקני החניה ו/או דרישות העיריה לצורכי החניה עבור באי אולם האירועים לענין פיתוח השצ"פ האחורי והקדמי וכי התשלום בגין אלה (מעבר לתשלום 4 מיליון בתוספת מע"מ על פי חוזה מגד שחל על מגד) יחול על אלגריה וכל דרישה או שינוי מעבר לכך תחשב כהפרת חוזה מצד בעלי האולם אלגריה והוא מצידו העיד שמדובר במסמך מזוייף שלא הוצג בזמן אמת (עמ' 290). נוכח האמור מזוז נשאל לגבי מכתב מיום 8.12.11 ששלח מר מצליח שותפו אל ג'וליאן שמתחיל במילים "בתשובה למכתבך מיום 29.11.11 ..." (הוגש וסומן צד ג' 2 10/7/24) והשיב שמצליח צעק במכתבו זיוף בשפה עדינה וכי ממכתבו של מצליח עולה כי הוא רואה את הדברים כמו מזוז (עמ' 291). לטענתו הוא לא זוכר תאריכים אבל לא התקיימה כל פגישה שהנושא שלה היה המכתב הזה (292). בעית החניה נוצרה כי ג'וליאן החליט שהוא סוגר את החניה ובנה עליה (293). נכון למועד חתימת הזכ"ד מול התובעים, בעית החניה נבעה מחילוקי הדעות עם ג'וליאן לגבי החובה שלו לתת לנתבעים חניות פיזיות, לא מדובר על התייחסות לחניות מול הרשות (294) שכן, ג'וליאן סגר להם את החניות במרתף בשער ברזל (עמ' 295). לטענתו, מצד אחד ג'וליאן מכר לנתבעים את החניות וקיבל על כך תשלום ומנגד, הוא סגר עם מחסום את החניות. היו בפועל שתי בעיות. בעיה אחת הייתה שג'וליאן סגר להם את החנייה והבעיה השנייה הייתה שהוא בנה על החניות את המשרדים שלו ואת המחסנים שלו. מצד אחד סימנו חניות ומצד שני בנו על החניות אחרי שקיבלו את ההיתר (עמ' 295, שו' 23-14). לדבריו:

"תראה, בוא נעשה הפרדה בין הצורכי חניה לטובת ההיתר וצורכי חניה לטובת נוחות, בסדר? יש פה שתי פוזיציות. אנחנו מבחינתנו לא התחייבנו לשפר הנוחות, אלא התחייבנו להיתרים במסגרת התקנים, בעניין הזה לא היינו צריכים להוסיף שום דבר, אני טוען את זה יותר מפעם אחת, שהיה אפשר לקבל, כאילו, הנושא של ההיתר לא קשור לשצ"פים, החניות לא מסומנות שם בכדי לקבל את ההיתר, היה אפשר לקבל את ההיתר וקיבלנו את ההיתר בלי קשר לשצ"פים, תשים לב שבהיתר בסך הכל בעל ההיתר מתבקש להשקיע את הכסף בשצ"פים כפי שהתחייב, זה לא קשור להיתר, חניות לא מסומנות בשצ"פים האלה, ככה שבגדול אם הם רוצים שיהיה להם יותר נוח הם יכולים להשכיר שטח, אבל הם לא חייבים להשכיר שטח, אני לא מכרתי להם את הסיפור הזה, אני מכרתי להם (לתובעים – א.פ.) את מה שיש עם ההיתרים שקיימים והייתה להם אופציה להרחיב אם רצו נוחות יותר ללקוחות, היו יכולים להשכיר שטח נוסף לנוחות הלקוחות שלהם, אבל זה לא במסגרת מה שמכרתי, זה לא הייתה מחויבות שלי, לשפר את הנושא של החניות, רק להביא תקן חניה, תקן החנייה לא היה קשור בכלל לשצ"פים האחוריים." (עמ' 296, שו' 34-21). (ההדגשות שלי-א.פ).

מטעם הנתבעים הוגש גם תצהירו של גרינשפן. 

גרנישפן הצהיר כי הוא בעל מניות ביחד עם מצליח בחברת פוליקרט טכנולוגיות בע"מ, חברה העוסקת באספקת ציוד למחסני פינוי סיוע חללים של משרד הפנים. הוא הצהיר כי בינו לבין מצליח מטעם אלגריה סוכם כי אלגריה תשכור חלק מהמרתף (כ-3,000 מ"ר) לשם השכרה למשרד הפנים. פוליקורט תטפל בכל הקשור ללקוח, בהגשת המכרז למשרד הפנים, ותתוגמל ב-50% מההפרש שבין מחיר השכירות שהיא אמורה לשלם למגד לבין מחיר השכירות שייגבה ממשרד הפנים. מאחר והוא ראה פוטנציאל רווח מביצוע העסקה, הוא דאג שאדם ממשרד הפנים יגיע לאתר הבנייה של מגד (היכן שנבנה האולם של אלגריה) ויראה אם הנכס מתאים לצרכי משרד הפנים. כל מטרת הסכם השכירות של 3,000 מ"ר מרתף הייתה לצורך השכרה למשרד הפנים בלבד. הוא הצהיר כי ביקש ממצליח להכניס להסכם השכירות של המרתף בין אלגריה למגד את הסעיפים הנדרשים לצורך ההתקשרות של מדינת ישראל עם משכירי הנכס, בהתאם להנחיות שקיבל מנציג משרד הפנים, כגון שהמציע במכרז צריך להיות רק בעל הנכס, שאת תקבול השכירות יקבל בעל הנכס. בסמוך להוצאת המכרז הוא קיים פגישה עם מצליח וג'וליאן בבית האופרה ברחוב הירקון בתל אביב. בפגישה ג'וליאן הבהיר שלא יוכל לקיים את הסכם השכירות של המרתף, וזאת למרות שהיה קשור בהסכם עם אלגריה, מאחר והוא משתמש בשטחים שייעד עבור אלגריה על פי הסכם שכירות המרתף לאחסנה עבור עסק שלו ואת שאר השטחים הוא מיעד לחנייה ולכן הוא לא יוכל להקצות למשרד הפנים את השטח הנדרש. הוא הצהיר כי התאכזב מאד מהפגישה מאחר שבמידה ובעלי המרתף היו ניגשים למכרז וזוכים בו הייתה פוליקורט מרוויחה סכומים נכבדים. עוד טען כי הפסידו תאורטית הרבה מאד כסף שהיו יכולים להרוויח אם היו משכירים את המבנה בהתאם להצעה שעמדו להציע.

צדדי ג' הגישו מטעמם את חוות דעתו של ענבר מיום 16.8.22 בנושא שינויים בתכנון החניה.

ענבר, מהנדס ויועץ תנועה ותחבורה, ציין כי תקופת התכנון של מתחם הארועים אלגריה החלה מתחילת שנת 2011 ועד לחודש מרץ 2012. שירותיו המקצועיים נשכרו על ידי חברת אלגריה בסוף שנת 2010, באמצעות שפירא והאדריכל של האולם, איציק לוי, במטרה להכין תכנית הסדרי תנועה וחניה לפרויקט בניית אולם הארועים.

לסיכום חוות דעתו טען ענבר, כי מתחילת התכנון ועד סופו חלו מספר שינויים בשטחים הבנויים העיקריים, שטחי האולמות והמשרדים גדלו ושטחי האחסנה קטנו. כמו כן גדלו שטחי הפיתוח והגינון בקומת הקרקע ושטח החניה הוקטן בהתאם. שפירא וחברת אלגריה גרמו לעיכוב בהתקדמות התכנון ובהגשת תכנית הסדרי התנועה והחניה לאדריכל ובהמשך לועדה המרחבית זמורה.

בישיבת 10.7.24 נחקר ענבר על האמור בחוות דעתו. (יש לציין שהחל מעמוד 323 לפרוטוקול צויין בטעות בפרוטוקול מר ענבר כמר גרינשפן, שחקירתו הסתיימה כבר בעמוד 314).

ענבר העיד כי ג'וליאן שכר אותו על מנת לתכנן את התכניות עבור סופרמרקט בשטח האמור ושפירא שכר אותו על מנת לטפל בתכניות של האולם (עמ' 317, שו' 23-20). הוא טען כי שפירא היה היזם של אולם הארועים והוא שכר את שירותיו מאחר שהייתה לו היסטוריה במקום, הוא כבר תכנן שם את המבנה המסחרי עבור ג'וליאן והוא העיד כי הוא כלל אינו מכיר את מצליח ומזוז (עמ' 318, שו' 24-12). הוא טען כי הייתה לו הזמנת עבודה בכתב משפירא רק שנוכח חלוף הזמן לא מצא אותה ולכן לא הציג אותה, אך העובדה היא שהוא קיבל ממנו חלק מהכסף וחלק קיבל מג'וליאן (עמ' 319, שו' 14-6). ענבר טען כי את כל ההוראות המקצועיות קיבל משפירא באמצעות האדריכל לוי (עמ' 323, שו' 11-18). הוא קיבל מהאדריכל לוי את כל האלמנטים המקצועיים, ובהתאם בנה את התכנית שלו, אבל הוא משער כי שפירא הוא שהנחה אותו. הוא עצמו קיבל הנחיותיו מלוי, במיילים ובשיחות טלפון (עמ' 324). הוא נשאל האם ביקשו ממנו בהתחלה לסדר את החניות במרתף והשיב כי מותר היה לו לסדר את החניות בשטח המגרש ובמרתף לפי הערכתו המקצועית (עמ' 332, שו' 33-25). מספר הרכבים הוכתב לו על ידי הועדה ועל ידי התקן הארצי הקיים והוא קיבל שטחים מהאדריכל וקבע את מספר המכוניות בהתאם. לטענתו העדיפו שיהיו פחות חניות במרתף על מנת להשאיר יותר שטח אחסנה ושכמה שיותר חניות יהיו במסגרת הפיתוח שהיה מוגדל פי שתיים במצב החדש (עמ' 333). הוא אישר כי לאורך כל התקופה שתיכנן עבור אלגריה הוא היה גם בקשר עם ג'וליאן. ג'וליאן לא נתן לו הוראות ואמר לו לעשות כל מה שהועדה אומרת ומה שהאדריכל אומר והשאיר לשיקול דעתו המקצועי. הוא טען כי בהתאם להיגיון ברור שג'וליאן העדיף שיהיו כמה שיותר חניות למעלה, כי זה יחסוך לו שטחי אחסנה במרתף (עמ' 334, שו' 12-1).

בעדותו הבהיר, כי הגדלת מספר מקומות החנייה התעוררה בעקבות החלטת הועדה:

"הגדלת המספר (של מקומות החניה – א.פ.) גם בעקבות החלטת ועדה של אחד ל-10 במקום אחד ל-20, זה היה בעיקר בגלל זה, הגדילו את מקומות החניה פי 2 באולמות האירועים, תחשוב, קודם לכן היה נניח 1,600 מטר, כן? בערך, על אחד ל-20, תכפיל את זה פי 2." (עמ' 334, שו' 36-34).

בהמשך חקירתו הוא תיקן את האמור בסעיף 1 לחוות דעתו, ואישר כי החלטת הועדה המרחבית זמורה על שינוי התקן ניתנה ביום 14.10.11 ולא ביום 14.10.10 כפי שכתב בחוות הדעת, והתכנית הראשונה שהוא הגיש לוועדה הייתה לגבי 94 מקומות חנייה (עמ' 338). עוד הבהיר, כי תקנות התכנון והבנייה קובעות שיש אפשרות לעשות אחוז קטן של מקומות חנייה, להשלים אותו בשצ"פ (עמ' 340, שו' 11-8). במקרה הנדון, מרבית החניות במרתף, 112 חניות ועוד 46 חניות בקומת קרקע בתחום המגרש ובנוסף 7 חניות לא נמצאות בתחום המגרש (עמ' 341, שו' 3-2). הוא טען כי הוסיף 7 חניות בשצ"פ כי יש אפשרות כזו בתקנות התכנון והבנייה והוא יזם את הרעיון הזה בעצמו לפני מרץ 2012 (עמ' 342). היה צריך לקבל היתר עבור החניות בשצ"פ מהועדה המקומית או המרחבית. צריך להגיש תכנית מדידה של מודד מוסמך ואפשר להגישה לועדה לאישור. איציק לוי האדריכל אישר להעביר את התכנית באופן האמור. ג'וליאן לא היה מעורב בכך, המחויבות של ג'וליאן הייתה לתת שטחי חנייה לפי התקן (עמ' 343).

מטעם צדדי ג' הוגש גם תצהירו של בר. 

בר הצהיר כי הוא הבעלים ומנכ"ל חברת טלעדן ייבוא ושיווק בע"מ. מתמחים בהתקנת מערכות כיבוי אש ועבודות תשתית בעלות רמת מורכבות גבוהה. הוא טען בתצהירו כי ההסכם של טלעדן עם שפירא כלל תוספות של כיבוי אש במנדפים, ספרינקלרים, גילוי עשן, אזעקות, כריזה, התקנת מצלמות במתחם האולמות, מטבח ומשרדים של אולם הארועים אלגריה. מגד עמדה בכל התשלומים שהתחייבה לשאת בהסכם לאורך הדרך. ביום 10.5.12 בפתיחת אולם הארועים, לא הושלמו העבודות ולכן לא התקבלו האישורים הנדרשים וזאת בעקבות חוב של שפירא אל טלעדן שלא שולם מזה תקופה ושהוסדר, בסופו של יום, רק מול הבעלים החדש של אולם הארועים (כהן, גמילי ונונה). לאחר שהוסדר התשלום, התקבלו כל האישורים שהאחרון בהם התקבל באוגוסט 2012 ועל תקינות מערכת הספרינקלרים ממכון התקנים. אילו עמדו בתשלומים היה בידי שפירא לקבל את האישורים במועד מוקדם יותר.

עוד הצהיר בר, כי בשנת 2017 פנה אליו ג'וליאן ואמר לו שהוגשה תביעה בעניין אולם הארועים וביקש ממנו למסור את השתלשלות מול שפירא בכל הנוגע למערכות הגילוי וכיבוי האש באולם הארועים וביום 14.10.17 העביר לג'וליאן מכתב מפורט (נספח 1).

בישיבת 10.7.24 העיד בר שהיה לו הסכם עם מגד לבצע במתחם מערכות כיבוי אש. בנוסף, היה לו הסכם עם שפירא והוא עשה עבורו את כל מערכות הספרינקלרים, גילוי אש, גילוי עשן, כריזה ותוך כדי העבודות שם גם עשו הסכם על החופות, שתי חופות עם מסלעה, מזרקות מים, בריכות שחייה. הוא נתבקש להראות את הדרישה לתשלום שטען בתצהיר כי לא קיבל משפירא והשיב שאין לו הוכחות לכך זה היה מזמן. הוא טען כי היה בקשר עם שפירא ועם תמיר, המפקח של הבנייה (עמ' 348). עבור מגד הוא עשה את כל עבודות כיבוי האש וההתקנה של הספרינקלרים, גילוי עשן, מים, עמדות כיבוי אש והוא קיבל תשלום מדוד כהן. לגבי ג'וליאן הוא טען שג'וליאן שילם לו את כל מה שהיה חייב לו (עמ' 349).

עד נוסף שהגיש תצהיר מטעם צדדי ג', הוא מר רביד גת.

גת הצהיר כי הוא הבעלים של חברת רביד תכנון והנדסה בע"מ ומהנדס בהשכלתו. בשלהי שנת 2010 חברת אלגריה באמצעות שפירא שכרה את שירותיו לצורך תכנון מערכת אינסטלציה סניטרית וספרינקלרים בהקמת אולם ארועים במגרש. התכנון המקורי של מערכות אינסטלציה שביצעה שונה מספר פעמים (לכל הפחות ארבע פעמים) בכל הנוגע לתוואי צנרת הביוב והניקוז החיצונית וזאת בעקבות שינויים שנעשו בתכניות הפיתוח של המגרש. השינויים בתכניות שערך נעשו לבקשת שפירא מטעם חברת אלגריה שהוא היחיד מטעם אלגריה שעבד מולו. על אף שהתכניות היו מוכנות משנת 2011, לאור עיכובים בתשלום שכר הטרחה של רביד הנדסה, הוא סרב להעביר את התכניות לידי שפירא עד אשר יסדיר את נושא השכר. לאחר מספר שיחות עם שפירא בהן הבין כי הוא אינו מתכוון לשלם הוא הצהיר כי פנה לג'וליאן והסביר שרק אם ג'וליאן יתחייב באופן אישי לתשלום שכרו הוא ימסור את התכניות. גו'ליאן התחייב והתכניות הועברו. במועד פתיחת האולם ועל אף שלטענתו התרה בפני שפירא להמנע מכך, נפתח האולם ללא שהיה אישור בטיחות ספרינקלרים. התשלום הסופי בגין הכנת תכניות האינסטלציה והספרינקלרים שולם לו כשלושה חודשים לאחר פתיחת אולם הארועים. ביולי 2012 פנה אליו ג'וליאן בבקשה להעלות על הכתב את ההשתלשלות האמורה והוא שלח לו מכתב ביום 9.7.12 (נספח 1).

בישיבת 9.9.24 העיד גת, כי ג'וליאן פנה אליו וסיפר לו כי לשפירא ישנם שותפים שמכרו את האולם ויש השתלשלות של תביעות עקב איחור במועד קבלת אישור קבלת טופס 4 (עמ' 353). הוא עצמו לא עובד עם ג'וליאן בשנים האחרונות. הוא טען כי היה בקשר עם שפירא והוא החתים אותו על הסכם. כשהתבקש להציג את ההסכם השיב כי אין לו את ההסכם. הוא טען כי ביצע לפחות ארבעה שינויים לבקשת שפירא. פעם אחת שפירא התקשר אליו, פעם שנייה לבקשת האדריכל והוא אינו זוכר אם בפעם השלישית זה היה שפירא או האדריכל, אבל היו ארבעה שינויים במסגרת התכנון של קומת הקרקע (עמ' 355). הוא נשאל מדוע לא הביא את התוכניות שבהן לטענתו רואים את כל השינויים למרות שאישר כי הן בידיו והוא השיב כי לא ביקשו ממנו (עמ' 357, שו' 15-9). הוא טען כי פנה לשפירא בעל פה לבקש שכר נוסף בגין השינויים וכן טען כי יש חשבוניות עסקה על שמו של שפירא אך לא הביא אותן כי לא נתבקש. גרסתו הייתה כי בסופו של יום שפירא הוא ששילם לו (עמ' 357). הוא אישר כי לא ניתן לקבל היתר בלי תכנית סניטרית חתומה מראש.

עד נוסף שהוזמן להעיד מטעם צדדי ג' הוא האדריכל לוי שמטעמו לא הוגש תצהיר. 

לוי העיד בישיבה ביום 29.10.24 כי הגיע להיות אדריכל הפרוייקט לאחר ששפירא פנה אליו לתכנון מתחם הארועים. הוא התייעץ עימו עוד בטרם נעשתה העסקה (עמ' 354, שו' 18-16). הוא ערך עבור שפירא בדיקות של האופציה לקחת את אולם הארועים עוד לפני ששפירא/אלגריה התקשרה בהסכם עם מגד (עמ' 354, 355). במסגרת עדותו הוגשה הבקשה להיתר בניה משנת 2008 למבנה תעשיה (אריזת צלחות, תעשיית מזון וקייטרינג) (צד ג' 1 29.10.24) וההיתר ניתן בשנת 2010 (עמ' 355). הוא העיד כי באותה תכנית ביקשו בקומת הקרקע סופרמרקט ולמעשה מטבח יצרן קייטרינג ובקומות התת קרקע ביקשו מחסן ומפעל, אחסנה ואריזה של כלי הבית והתוצרת. באותו שלב שהוגשה התכנית של הסופרמרקט וקומת המרתף, היא הייתה מיועדת לג'וליאן, מדובר בבקשה להיתר משנת 2008 שהוגשה על ידי אדריכל בשם אלדורי שקדם לאדריכל לוי (עמ' 356). הוא אישר כי כמעט כל החניות הציבוריות באותו היתר היו בקומת הקרקע, כ-90 חניות (עמ' 357, שו' 5-1). כן אישר כי בתכנית של הסופרמרקט האמורה לא היה אזכור לשצ"פים (עמ' 357, שו' 21-20). בהמשך חקירתו הוגשה החלטת ערר מספר 19/09 של ועדת ערר מחוזית מיום 5.1.10 לגבי האפשרות לקבל שימוש חורג לבניית אולם אירועים (צד ג'/2 29.10.24). לוי נשאל עם מי הוא הגיע לוועדה והשיב כי ברוב הפגישות שפירא היה איתו ובחלק מהפגישות ג'וליאן. מצליח לא נכח בפגישות האמורות וגם לא מזוז. לדבריו, הוא נתן שירותים לשפירא. ההסכם שלו היה מול שפירא, ובשלב יותר מתקדם גם ג'וליאן. באותו שלב לא ידע שיש לשפירא שותפים (עמ' 358). הוא העיד כי ראה את מזוז ומצליח במקום ומבחינתו הם עסקו בתאורה ובהגברה (עמ' 359, שו' 8-2). הוא הסביר כי הייתה הסכמה עם הוועדה שהם יקבלו היתר בנייה על יסוד התכנית המקורית שהוגשה לסופרמרקט והם יגישו בהמשך תכנית לשימוש חורג, ובעצם היה להם אור ירוק להתחיל בעבודות של אולם הארועים. לדבריו, שפירא לא היה נכנס לתמונה לולא הייתה ההסכמה האמורה (עמ' 359, שו' 36-35- עמ' 360, שו' 8-1). הוא הגיש את הבקשה לתוכנית שינויים במאי 2011. מדובר בהיתר שהתקבל לתוכנית שינויים שהוגשה לגבי אולם הארועים (התכנית סומנה צד ג'3 29.10.24) (עמ' 360).

לוי טען כי מדובר היה בתהליך ארוך, היו המון תוכניות ושינויים עד שהגיעו להיתר עצמו. לדבריו:

"הרי בזמנו אנחנו הגשנו את זה פעם ראשונה את התוכנית הגשנו אותה ב-2000, ובמאי 2-11 הוגשה תוכנית ראשונה. בתוכנית הראשונה הוגש פיתוח מתוקן בחזית שהוצאנו את כל החניות מהחזית, והוגש כל החניות היו למעשה, למעשה בקומת קרקע ובפאה אם אני זוכר נכון השמאלית של, הצפונית של המרתף. והיה חלק מהחניות היו בשצ"פ האחורי שם יצרנו את תקן החניה למעשה לכל המתחם הזה, המתחם המתוקן. תוך כדי התהליך של ההגשה התוכניות, הבדיקה מול הוועדה שזה טווח של בערך 6 חודשים בתוך כל התהליך הזה היה הרבה שינויים. היה פינג פונג שהלכנו וחזרנו בוועדה להרבה דברים, לדוגמה נושא החניה השלב הזה הראשון זה היה נושא החניה. בזמנו הוצאנו חלק מתקן החניה החוצה מהמגרש לשצ"פ, כי היה לנו הסכם כביכול דובר כל הזמן שיהיה הסכם שצ"פ שהשצ"פ יהיה כחלק מהפרויקט. תקן החניה יוכל לצאת גם לשצ"פ, באה הוועדה בתוך כדי התהליך אמרה לא, לא מקבלים את זה. הגיעה גם מהנדס החדשה בזמנו, הביאו את המהנדסת היא אמרה אני לא מקבלת, אני רוצה את כל תקן החניה לא קשור שהשצ"פ יהיה או לא יהיה. יהיה את השצ"פ אבל תקן החניה ייכנס כולו לתוך המגרש ואז למעשה לקחנו את ה, במרתף הוספנו אזור חניות ברצועה המזרחית למעשה." (עמ' 363, שו' 28-12).

בהמשך הסביר עוד כך:

"אזור C וגם קצת חניות על חשבון אזור A התווספו, שזה למעשה הכנסנו את תקן החניה לתוך המגרש כי לא הסכימו לקבל את כל נושא השצ"פ כאילו כחניה עודפת לתוך המתחם. הוא הפך להיות חניה עודפת למתחם, לאחר מכן היה כמובן את כל השינוי בקומת הקרקע באולמות לעומת הסופר, אז היה שינוי כי זה שתי אולמות ומשרדים באמצע וקומת משרדים עברו למרכז. המשרדים לפני כן היו בצדדים והמטבחי היצרן היו בשתי הצדדים של המתחם הם הפכו להיות בגב, בחלק האחורי עם החלק הקדמי. היה הרבה שינויים מבניים כאלה ואחרים, היה עניין גובה המבנה והצורה של חזית המבנה. אז הצגנו איזה פתרון מסוים בהתחלה ואז אני זוכר שהייתה איזה תקלה עם הגובה, לא הסכימו לגובה, כן הסכימו לגובה שינינו, החזרנו, שינינו החזרנו. זה היה כזה תהליך של ממש חצי שנה ארוכה אפילו טיפה יותר בתוך התהליך הזה, לאחר מכן גם נכנס נושא, היה בסוף של התהליך גם היה איזה נושא עם משרד הבריאות. היה איזה קטע עם, פתאום משרד הבריאות נזכר שיש שם מאגר מים מי קידוח באיזה מרחק כלשהו ונתנו לזה התנגדות שצריך למצוא רדיוס מגן מהאזור קידוח בתוך המבנה. אז גם יצר כל מיני שינויים בתוך המטבח, איפה יהיה יצרני, לא יצרני והיה צריך לתת פתרונות לכל הנושא הזה. גם היה איזה נושא עם השצ"פ הקדמי שבהתחלה הוא הוצג כשצ"פ והיה איזה סוג של גידור ולאחר מכן הוועדה לא קיבלה את הגידור, ביקשה לבטל את הגידור, להשאיר את זה פתוח. כן פתוח, לא פתוח ביקשו לציין את ה, בתוך התוכניות האלה כבר שנכניס את כל נושא חלק מההסכם שצ"פים היה לעשות איזה שילוט לקריית עקרון בכניסה למתחם שהופיע שם השלט של קריית עקרון. ואיפה הוא ימוקם, ואיך הוא ימוקם וכל התהליך. זאת אומרת היה תהליך ארוך גם היועצים פה, היה עם היועץ תנועה עוד הפעם ועוד הפעם והיה מהנדס והוחלף מהנדס וחזר מהנדס," (עמ' 364, שו' 25-2).

הוא נשאל לבקשת מי נעשו כל השינויים בפיתוח והשיב כי זה היה לבקשת שפירא וזה לא היה קשור לג'וליאן. בכל הפגישות הללו הוא ישב יחד עם שפירא ואשתו של שפירא, ענת שהייתה מעורבת גם היא בתכנון, מאחר שהייתה מעצבת ארועים (עמ' 366, שו' 22-4). הוא העיד שהם העבירו זכויות בניה מתחת לקרקע כדי להגדיל את יכולות השימוש במרתף לפי רצונם של שפירא וג'וליאן כשהוא היד המבצעת (367). לטענתו, הם גרעו שטחי אחסנה בגלל השימוש בחניה והדברים היו קשורים להקטנת העסק של ג'וליאן ובהמשך העיד שכשגרע את C מהשטח הוא הקטין לג'וליאן את שטחי האיחסון שלו, ועם זאת הוא הוסיף ששטח C היה מיועד למחסני מדינה ששפירא היה אמור לעשות שם עם שותפים (369). מחקירתו עלה גם כי הם החליפו את מהנדס התנועה מאחר שלא הגיעו עימו להבנה באשר לפתרונות שהציע בחניות (עמ' 371). הוא העיד כי היו שינויים בתחומי המטבח, קונסטרוקציה, חניות ועוד וכי כל שינוי/דבר הוא בגדר תוכנית חדשה. הוא נשאל כיצד השינויים הללו משפיעים מבחינת לוחות הזמנים והבהיר כי מדובר בזמנים של ימים, שבועות ולפעמים חודשים (עמ' 372, שו' 11-7). באשר לשצ"פ הקדמי הסביר לוי כי היה רצון שהדברים יראו מהכביש, לגנן את השטח ולהפוך אותו ליפה עם כניסה למתחם, היה צריך למצוא פתרון שהשטח יישאר פתוח לציבור וגם דרשו מהם לייצר שלט כניסה ליישוב וההסכמות נעשו בינו לבין שפירא והוועדה. (עמ' 375). התוכנית הוגשה בחודש מאי 2011 והאישור ניתן ביום 20.12.11. באשר לשצ"פ האחורי הייתה סוגיה שלמה, כיצד הוא יישאר פתוח ואם הוא יישאר פתוח. הרעיון היה שכולו יהיה מיועד לחנייה עודפת פתוחה לציבור (עמ' 376, שו' 29-24). לגבי השצ"פ האחורי לוי טען כי מלכתחילה הוסכם כי שפירא ואלגריה עושים את כל עבודות הפיתוח וכי אלגריה הייתה צריכה לשלם את השכירות (עמ' 377, שו' 16-7). הוא טען כי מי שניהל איתו את כל התהליך מול הוועדה היה שפירא אך בתשובה לשאלות נוספות הוא לא ידע להגיד מי התחייב לשלם את דמי השכירות עבור השצ"פ האחורי (עמ' 377-378) . שכרו שולם בחלקו על ידי ג'וליאן עבור התכנון האדריכלי ובחלקו על ידי שפירא עבור תכונון אולם האירועים. הוא העיד שהיו עיכובים בתשלומים לבעלי מקצוע ליועצים ולספקים מהצד של שפירא והדבר הוביל לעיכוב (עמ' 383, שו' 7-1). הוא אישר כי כנראה שמזוז ומצליח היו שותפים של שפירא מהיום הראשון אך שפירא הוא שניהל את הכל מקדימה ובשלב מסויים הסבירו לו שהיו בעיות כספיות וחובות (עמ' 385, שו' 27-21). לטענתו הוא יודע על החובות של שפירא ואלגריה לספקים מהספקים עצמם (עמ' 386, שו' 25-21).

לוי טען כי הוא הציג את התובעים לג'וליאן לאחר החתימה על זכרון הדברים. הוא לא זכר את התאריך שבו נחתם זכרון הדברים אך טען כי זה היה באולם בסאלוט. הוא נכח במועד החתימה ונכחו גם "אני חושב דוד, אורי ושוקי והיה אני חושב שהיה שמוליק היה אני חושב." בנוסף הוא טען כי הוא חושב שגם מזוז וגם מצליח נכחו במועד החתימה. יום למחרת נערכה פגישה עם ג'וליאן והציגו לו את הבעלים החדשים של אלגריה:

"הרוכשים של הזכויות ואז הם דיברו ביניהם, הוא (ג'וליאן- א.פ) הציג להם את החוזים. הם דיברו היה שם איזה שיח על חוזה ראשון, חוזה שני היה שם איזה סאגה בינהם לגבי הנושא של החוזים וכאלה, זהו. ואז אמר אני חושב שאז נסגר שיעשו עוד פגישה עם," (עמ' 388). (ההדגשה שלי-א.פ).

בישיבת 5.2.25 המשיכה חקירתו הנגדית של לוי.

לוי אישר כי נכון למועד עדותו הוא עובד עם ג'וליאן על מבנה באופקים וגם מטפל ברישיון העסק של המבנה של אלגריה (עמ' 373). הוא אישר כי מבחינה מעשית כאשר הוא הגיש תכניות הן הוגשו בשמו של ג'וליאן כבעל המבנה שגם חתם עליהן. על אף האמור טען לוי, כי הוא לא היה מעדכן את ג'וליאן בכל מה שהוא עושה במגרש שלו והוא לא עודכן על כל בקשה. בהמשך הסביר כי ג'וליאן כן ידע מה קורה והיה מעורב, אבל לא ברמה שהוא עודכן כל יום במצב. הוא ושפירא תכננו את האולם והכינו תכנית (תהליכים שנמשכו חודשים) ורק אז הגיעו להציג לג'וליאן את התכנית. ככל שהיה צריך איזה שינוי, ג'וליאן לא עודכן (עמ' 375). הוא טען כי נתן לג'וליאן שירות כעורך הבקשה, הגיש תכניות לועדה וניהל את כל ההתנהלות מול הועדה כנציג מגד. עם זאת, את כל התכנון ואת כל התהליך הוא ביצע מול שפירא, לרבות עיצוב האולם והתאמות אדריכליות. שפירא הוא שהתווה את התכנון. מדובר בשני הסכמים על "עבודה אחת פחות או יותר". (עמ' 376, שו' 9-3). הערר שהתקבל ביום 5.1.10 נתן לשפירא את התשובה שאפשר לבנות במקום אולם אירועים ולהתחיל לערוך את הבקשה לשינויים שהוגשה לראשונה בחודש מאי 2011 (378, 377). הוא טען כי הגורמים שפעלו מול הוועדה היו שפירא והוא (עמ' 378, שו' 12-11). שפירא בקש שינויים לאורך כל התהליך ואת השינויים העיקריים אחרי חודש מאי 2011. ג'וליאן שילם לו שכר טרחה עבור היתר הבניה ושפירא שילם עבור העיצוב (עמ' 381, שו' 13-12). הוא אישר כי העיכוב בקבלת ההיתר בגלל הבאר היה קשור לוועדה ולא לשפירא וכך גם אישור חברת החשמל בהתייחס לעמוד חשמל מיום 14.10.12 שגם הוא נדרש לקבלת ההיתר שאכן התקבל בחודש אוקטובר 2012 לא קשור לשפירא (עמ' 382-386). הוא אישר שתקן חניה הוא תנאי לקבלת היתר בניה ולזכרונו היה צריך לקבלת היתר 150 חניות. כבר בבקשה הראשונה להיתר מחודש מאי 2011 השצ"פ יועד ל – 85 חניות (עמ' 388, 389). ענבר טיפל בנושא החניות בהמשך לפגישות וסיכומים שלו עם שפירא בעניין. שפירא ידע שהשינויים גרמו לעיכובים והיה מעורב מאוד בפרוייקט (עמ' 391-392). בסיום התהליך של ההיתר בסביבות יוני 2012 הגיעה לוועדה מהנדסת חדשה שלא קבלה את החלפת החניה וטרפדה העניין. מההתחלה העסק של המתנות של ג'וליאן היה בקומת המרתף. בהתחלה רק בחלק הפנימי מצד שמאל ולאט לאט זה גדל והפך אולי לכמעט כל המרתף (עמ' 396). הוא אישר כי ניוד השטחים העיקריים מהקומות העליונות לקומות המרתף מטרתו הייתה להגדיל את השימושים של המרתף לאחסנה בשביל ג'וליאן (עמ' 400, שו' 14-8). הוא טען כי טרם העסקה בין התובעים לנתבעים היו להם שתי פגישות משותפות, דיברו על זה באופן כללי וזה היה מהיר. היה דיבור על הרכישה אך הוא לא זכר מה בדיוק עלה בהן, עם זאת הוא אישר כי דובר שם על החניות ועל החשמל ועל הבעיות שיש והוא סיפק אינפורמציה (עמ' 404).

הוא טען כי נכחו בפגישה "שוקי, אורי, דוד, לדעתי שמוליק... אולי שוקי גם. לא יודע, לא זוכר" (עמ' 405, שו' 16-10). שלב ראשון מוציאים היתר ושלב שני מקבלים טופס 4. הוא טען כי מי שהיה צריך לשלם את כל התשלומים עבור הספרינקלרים והאישורים וכו' זה אלגריה. התובעים סייעו לו להשלים את ההיתר והם היו מאד פעילים בשטח. הוא נשאל אם גם מצליח ומזוז סייעו בלקדם הוצאת ההיתר והשיב כי "כולם עבדו בזה."(עמ' 411).

בהמשך עדותו הוא נתבקש להתייחס לאותה פגישה בין התובעים לג'וליאן. הוא טען, כי משם החל הוויכוח. התובעים גילו להפתעתם שיש עוד חוזים ויש את עניין החנייה שהם לא ידעו עליו, שהוציאו חניות מהמרתף. בסופו של דבר הוא חושב שהתובעים שילמו עבור החנייה בחוץ והם ביצעו את החניה בשצ"פ (עמ' 413).

צד ג' ג'וליאן הגיש גם הוא תצהיר במסגרת ההליך.

ג'וליאן הצהיר כי הוא ואחיו, דוד הם בעלי זכויות החכירה במגרש והם בעלי הזכויות במגד. ביום 15.11.10 נחתם חוזה מגד בין ג'וליאן, דוד ומגד לבין אלגריה (נספח 2 לתצהיר). לפני ובמועד חתימת חוזה מגד, בעלי המניות והדירקטורים של אלגריה היו הנתבעים ושפירא, אשר החזיק לבדו במחצית מהון המניות של אלגריה. על הסכם השכירות חתמו מטעם אלגריה, שפירא ומזוז. מאחר שמזוז ומצליח הם בעלי חברת ציוד והגברה וסאונד (חברת פרו טאץ'), הוא נתבקש על ידם לפני ואחרי חתימת חוזה מגד, להצניע את דבר בעלותם באלגריה, ולהציג את שפירא בקדמת הבמה כבעל מניות. הטעם לכך היה בין היתר ששפירא הוא בעל הניסיון בתחום הארועים. בנוסף, מטרתם הייתה לחייב כל זכיין שיקבל את הפעלת מערכת הסאונד וההגברה באולם לרכוש או לשכור ציוד מפרו טאץ', כפי שנעשה בשנת 2011 כאשר הזכיין שזכה להפעיל את מערכות ההגברה התקשר עם פרו טאץ'. החל ממועד חתימת ההסכם, שפירא הוא שהיה מעורב בכל ופקד את המקום מידי יום, כאשר שותפיו מעורבים משמעותית פחות וכמעט לא מבקרים. כל זה השתנה בתחילת שנת 2012 אז החלו מזוז ומצליח להיות יותר מעורבים. בדיעבד, לאור רצונו של שפירא למכור את חלקו באלגריה, זאת על רקע מחלוקות הנוגעות למימון בניית האולם שנטלה אלגריה באמצעות הנתבעים ושפירא במסגרת חוזה מגד, זאת מאחר שמרבית המימון לא נעשה באמצעות הון עצמי של השותפים (סעיפים 5-1). שפירא הוא שהיה מעורב מטעם אלגריה בכל הליכי התכנון, לקח חלק בישיבות ועדות התכנון, בישיבות עם היועצים השונים במשא ומתן מול המועצה המקומית, בין היתר בנוגע לשצ"פ האחורי והקדמי. חוזה מגד מסדיר את הקמת המבנה (המושכר) שביקשו הצדדים לבנות בקומת הקרקע שנפרשה על פני שטח של כ-8,250 ש"ר מעל קומת המרתף במגרש אשר נפרשה על פני כ-6,000 מ"ר ובעת חתימת הסכם השכירות הייתה בשלב השלד. מהותו ומטרתו של חוזה מגד הייתה הסדרת האחריות והתפקידים בין מגד לאלגריה לצורך בניית אולם הארועים בשטח של כ-2,800 מ"ר והוא אינו קובע כי מגד היא שתבנה את אולם הארועים במגרש בשטח של 1,250 מ"ר. המבנה שעתיד היה לקום, צריך היה לשמש את אלגריה להפעלת שני אולמות ארועים. מפנה לכך שהגדרת ה"מושכר" בסעיף 7 בחוזה מגד כללה, בין היתר, שטח החניה העילית וכן 150 מ"ר משטח המרתף אשר ישמשו לממ"ד וכן לאחסון מקררים ומחסן. מאחר שבתצהירי הנתבעים נעשה ניסיון להטעות, כאשר נטען כי ג'וליאן השתמש בחלק משטח המרתף עבור חברה בבעלותו, ג'וליאן מתנות בע"מ, הבהיר ג'וליאן בתצהירו כי ג'וליאן מתנות עשתה שימוש בחלק מהמרתף שבמגרש כבר בשנת 2011 בשטח של כ-3,052 מ"ר שכולל בתוכו שטח של 630 מ"ר גלריה, כלומר שטח רצפה של 2,420 מ"ר. שטח המרתף שבו ג'וליאן מתנות עשתה שימוש כבר בשנת 2011 אינו ולעולם לא היה חלק משטח המושכר והוא אינו ולא היה קשור מעולם למושכר או לאולם הארועים (סעיפים 11-6). העובדה כי ג'וליאן מתנות פעלה מתוך המרתף אינה קשורה לתקן החניה אותו היה על אלגריה להשיג במסגרת השטחים ששכרה לצורך אולם הארועים בלבד, קרי בשטח המושכר. כלומר אלגריה שכרה שטח מסויים במגרש בקומת הקרקע ובקומת המרתף, ובתוך השטח ששכרה, הייתה צריכה לעמוד בתקן החניה הנדרש עבור קבלת היתר בניה לאולם הארועים (סעיף 12). במבוא להסכם השכירות הצהירה אלגריה כי היא בקיאה בעסקה ובתחומה וכי לפני לפני חתימת ההסכם, ערכה את כל הבדיקות הדרושות לצורך בחינת התאמת המגרש למטרת השכירות- הפעלת גן אירועים לרבות האפשרויות לקבלת היתרים ורישיונות ומצאה את המגרש, והמושכר בפרט, מתאים לצרכיה. בסעיף ההגדרות של חוזה מגד הסכימו הצדדים כי מועד מסירת החזקה או מועד תחילת השכירות הוא יום קבלת טופס 4 (אכלוס) מהמועצה המקומית קרית עקרון. במועד החתימה על חוזה מגד, התכניות שחלו על המגרש אשרו הקמת סופרמרקט שעה שהשימוש המותר היה למטרת תעשייה (85%) ולמסחר (15%). לצורך הקמת והפעלת גן ארועים, היה על הצדדים לפעול לקבלת היתר שימוש חורג או שינוי תב"ע, לפי העניין. נושא זה קיבל ביטוי מפורש בהסכם (בסעיף 3). מגד עמדה בהתחייבויותיה והתנאי המתלה להסכם התקיים שעה שכבר בדצמבר 2011 ניתן אישור לשימוש חורג. סעיף 5 להסכם השכירות מסדיר את בניית אולם הארועים על ידי מגד ועל ידי אלגריה ביחד. כלומר, הליך בניית האולם הוא הליך משותף בין מגד ואלגריה ואין זה משנה כי מגד היא מטעם הבעלים של המגרש. העובדה כי מגד היא מטעם הבעלים של המגרש, אין בה כדי לצייר את התמונה המעוותת שניסו הנתבעים לצייר, לפיה חובתה של אלגריה הייתה מצומצמת לכדי מימון בלבד של ההוצאות שנקבעו בחוזה מגד. לא זו בלבד שאת חובה זו הפרה אלגריה תחת שרביטם של הנתבעים ושפירא כאשר לא עמדה בתשלומים, איחרה במועדי התשלום ליועצים, נקלעה למשבר תזרימי ועוד. אלא שאלגריה בניצוחו של שפירא הייתה למעשה זו שניהלה את ההצגה בכל הנוגע להליכי התכנון מול היועצים השונים שעה שהוא אינו מעורב בכלל בתכנון ועיצוב אולם הארועים. אלגריה באמצעות שפירא הייתה מעורבת ובעלת הדעה בכל הגשות התכניות, בביצוע שינויים רבים באספקטים שונים, הכל על פי הצרכים שהתעוררו תוך כדי תנועה (סעיפים 22-13). ג'וליאן טען בתצהירו, כי לא בכדי בחרו הנתבעים להחביא את שפירא, מי שהיה השותף העיקרי והפעיל ביותר ומי שעמד כל העת בקדמת הבמה בהליכי התכנון והרישוי מולו, מול היועצים ומול הרשויות (סעיף 24). בסעיפי הסכם מגד, לאלגריה היו התחייבויות הקשורות בבניית אולם האירועים לגבי בחירת בעלי המקצוע ומימון עלויות בנית האולם וגם תשלום חלק מההוצאות הכרוכות בקבלת היתר הבניה. בסעיף 6 להסכם מגד הוסכם כי עבודות הבניה יסתיימו בתוך 12 חודשים ממועד קבלת היתר הבניה. היתר הבניה התקבל ביום 15.10.12, שלושה וחצי חודשים לאחר שמכרו הנתבעים את חלקם באלגריה לתובעים (נספח 19 לתצהיר ג'וליאן).

במועד חתימת חוזה מגד נחתם גם נספח בין מגד, ג'וליאן דוד ואלגריה בלבד (הנספח) ובו הוסכם כי אלגריה תשכור עד 3,000 מ"ר מתוך כלל שטח המרתף אשר מתפרש על פני כ-6,000 מ"ר. (העתק הנספח צורף כנספח 3 לתצהירו)(סעיף 32). ביום 16.1.11 הצדדים חתמו על הסכם מפורט בעניין מושא הנספח כאשר ההסכם הוא בין מגד לאלגריה בלבד (ההסכם הנוסף), כאשר מטעם אלגריה פעל שפירא לבדו והוא זה שחתם על ההסכם הנוסף ועל נספחיו (העתק ההסכם הנוסף צורף כנספח 4 לתצהיר). ג'וליאן הצהיר, כי הנתבעים הביעו בפניו את רצונם להשכיר בשכירות משנה את החלק במרתף מושא הנספח למשרד ממשלתי. ג'וליאן טען, כי מדובר במערכת הסכמית אחת, חוזה מגד וההסכם הנוסף, וכך גם הנספח הוא חלק מהסכם שכירות כולל. ההסכם הנוסף הוא הסכם מחייב שנחתם על ידי אלגריה ומגד והופר על ידי אלגריה תחת שרביטם של הנתבעים ושפירא (סעיפים 36-35). ג'וליאן הצהיר כי בתכנון המקורי של אולם הארועים, תוכננו מרבית החניות בשטח הציבורי הפתוח הקדמי בקומת הקרקע של אולם הארועים בגבולות המגרש על מנת לעמוד בתקן החניה הנדרש להפעלת אולם הארועים. אולם, שפירא ביקש לבצע שינויים רבים שאף בוצעו בפועל לבקשתו, בכל נושא הגינון והפיתוח ובגודל האולמות ושטחי המשרדים, כל זאת על חשבון השטחים בקומת הקרקע שיועדו כאמור בתכנית המקורית למרבית החניה לצורך עמידה בתקן החניה. בנסיבות אלו, נאלץ יועץ התנועה לשנות את הסדרי התנועה של המגרש ואת תכנון החניות, על מנת שהמגרש יעמוד בתקן החניה הנדרש לצורך הפעלת אולם ארועים. יועץ התנועה נאלץ לתכנן מקומות חניה בקומת המרתף על חשבון הייעוד והשימוש המקורי שתוכנן לו (אחסנה). בשל כך, החלק במרתף מושא ההסכם הנוסף שיועד לאחסנה וחניה ולהשכרה בשכירות משנה, הוקצה לצורכי חניה לצורך עמידה בתקן החניה עבור אולם הארועים. בנוסף, שפירא הגיע להסכמות עם הרשות המקומית, לאחר פגישה בשלהי נובמבר 2011, בה נכחו ג'וליאן, שפירא, האדריכל, מהנדס הועדה, מר בועז גמליאל וראש המועצה אריק חדד. בפגישה ביקש שפירא לשכור את השטח הציבורי הפתוח האחורי והקדמי שסמוך למגרש כדי לפתור את בעיית החנייה ולהסדיר את השימוש בשצ"פ האחורי ולהסדיר את הפיתוח בשצ"פ הקדמי. הסכמה עקרונית ניתנה בכפוף להסדר שילוט וביצוע עבודות פיתוח בשצ"פ האחורי. הסכמה זו יושמה בפועל לאור הבניה והפיתוח שביצעה אלגריה בשצ"פ הקדמי (סעיפים 44-42).

ג'וליאן טען כי השינויים בשטחי האולמות והמשרדים וההגדלה המשמעותית של שטחי הפיתוח והגינון בקומת הקרקע דרשו שינויים בתכנון החניה לאולם הארועים וכן הובילו לצורך בשטח חניה גדול יותר. בנסיבות אלה, נאלץ יועץ התנועה לשנות את תכנית הסדר התנועה והחניות של אולם הארועים באופן שהתכנון כלל חניות בקומת המרתף על חשבון שטחי האחסנה שבו לרבות בשטח הציבורי הפתוח האחורי במגרש (שצ"פ אחורי) שהיה פתרון לבעיית תקן החניה שהתעוררה כאמור (סעיף 70). התנהלות אלגריה והשינויים שעשתה בתוכניות שהוגשו הם שהביאו לעיכוב בקבלת ההיתר וכפועל יוצא בקבלת טופס 4 (סעיף 112).

ג'וליאן טען בתצהירו כי אם אלגריה לא הייתה משנה את תוכניותיה ולא הייתה משקיעה בפיתוח ובניית מזרקות וגינון בשטחים הפתוחים שהיו מיועדים לחניה, ברי כי נושא מקומות החניה כלל לא היה מתעורר. שכן, על פי התכנון המקורי של אולם הארועים והמשרדים, בקומת הקרקע של המגרש תוכננו למעלה מ-100 חניות בהתאם לתקן הנדרש ורק נוכח השינויים בגודל האולמות והמשרדים שנבנו לצד הפיתוח והגינון בשטחים הפתוחים על חשבון מקומות חנייה, הייתה, מחד, דרישה למספר גדול יותר של מקומות חניה, ומנגד, מחסור במקומות חניה. כפי שהסבירו היועצים השונים, השינויים התכופים בתכנון והדרישות לפיתוח ולגינון בשטחים הפתוחים נעשו על פי בקשות ודרישות של אלגריה בלבד והם אלו בלבד שיצרו את בעיית החנייה של אולם הארועים (סעיף 124). משהתעוררה בעיה זו של תקן החניה, חובה היה למצוא פתרון למקומות החניה, מעבר להקצאת מקומות חניה בקומת המרתף על חשבון שטחי אחסנה, על מנת לעמוד בתקן החנייה. הפתרון אותו ביקש שפירא מטעם אלגריה בפגישה איתו ועם האדריכל ומהנדס הועדה וראש המועצה היה לעשות שימוש בשצ"פ האחורי שאינו שייך למגרש לטובת חניה. הסכמה לכך ניתנה וג'וליאן הצהיר כי הוא הגיש את הבקשה בהיותו הבעלים של המגרש ואלגריה היא שחתמה על השכירות (סעיף 125). הנתבעים, מצליח ומזוז, ידעו שניהם כי אלגריה נטלה על עצמה התחייבות מפורשת לפתח ולשכור את השצ"פ האחורי ואת השצ"פ הקדמי. אלגריה נמנעה בכוונת מכוון לאשר או לגלות זאת מטעמים ברורים במשא ומתן שלהם מול התובעים. אולם, אין בכך כדי לסייע להם, שכן נושא השצ"פים קיבל ביטוי מפורש כבר בהיתר לשימוש חורג מדצמבר 2011 שהתקבל לאחר הפגישה שתיאר אותה בה נכח שפירא בלבד מטעם אלגריה כאשר עבודות הבנייה בשצ"פ הקדמי החלו ב-2011, מיד לאחר הפגישה (סעיף 127). ג'וליאן ציין כי המועצה ביקשה שהוא יחתום על הסכם שכירות לגבי השצ"פ האחורי בהיותו מגיש הבקשה והבעלים, ובפרט לאור התנהלות בעלי המניות של אלגריה. הוא סרב לכך, מאחר שמדובר בהתחייבות שאלגריה נטלה על עצמה, לבקשתה, כאשר החלופה היחידה שעמדה בפניו, היא השבת הפיתוח והשטחים לקדמותם על פי התכנית המקורית. מאחר שזה לא היה ראלי או אפשרי, ידעה אלגריה כי הברירה היחידה היא לחתום על הסכם שכירות מול המועצה, כפי שנעשה בסופו של יום (סעיף 128).

בישיבת יום 19.2.25, נחקר ג'וליאן על האמור בתצהירו.

ג'וליאן העיד כי היו אמורים לקבל היתר בנייה לפני תחילת הבנייה. היתר הבנייה היה אמור לכלול תקן חנייה כאשר במקור לא דובר על השצ"פים, רוב החניות היו אמורות להיות בקומה אפס והשאר בחלק של המרתף ששכרה אלגריה (עמ' 373). לגבי הוצאת היתר בניה, ג'וליאן טען כי הוא התחייב לקבל מאלגריה תכניות שהאדריכל לוי יביא, להציג אותן לועדה ולבקש אישור שימוש חורג, כלומר להפוך את השטחים האמורים מתעשייה לגן ארועים והוא אכן הצליח להשלים זאת עד 2012 (עמ' 378, שו' 35-32). ג'וליאן אישר כי בחוזה מגד כתוב שהיתר בנייה נמצא באחריותו, עם זאת, לטענתו הוא היה צריך לקבל תכניות מאושרות על ידי כל מיני גורמים כדי שהאמור יקרה (עמ' 379, שו' 4-3). הוא שב וטען כי הוא היה צריך לקבל מכל היועצים, לרבות איציק לוי האדריכל תוכניות אשר תואמות את דרישת הועדה על מנת להוציא היתר. ללא תכניות כאמור לא ניתן היה להוציא היתר (עמ' 379, שו' 36-34- עמ' 380, שו' 2-1). ג'וליאן טען כי השינויים בתכניות לא הגיעו ממנו, אלא הגיעו לבקשת הוועדה לצורך גן הארועים. לדבריו:

...השינויים זה לא ממני. אני לא קובע תקן חניה, אני לא קובע משרד הבריאות, אני לא קובע איכות הסביבה, זה לא אני. אני התפקיד שלי בהיתר הזה, בגלל שהמגרש הזה היה לו תב"ע של תעשייה, לגרום לזה שהוועדה תאשר את זה שיהיה גן אירועים וישלם את שימוש חורג שזה. וזה אף על פי שהיה המון שינויים, הצלחתי לעשות את זה בעוד 2012 וגם שילמתי. וגם שילמתי את כל, וגם שילמתי את כל מה שהיה צריך לשלם." (עמ' 380, שו' 23-18).

ג'וליאן הוסיף, כי אמנם השטח נמצא בבעלותו, ברם, צריך לפעול על פי התכניות של האדריכל איציק לוי. הוא לא קבע את גודל הבניין, לא קבע את שטחי הפיתוח ולא קבע את מיקום החניות, אלא אלגריה בניצוחו של שפירא (עמ' 380, שו' 36-32). ג'וליאן טען כי הוא לא קבע לפי חוזה מגד את גודל הבניין, עיצוב הבניין ושטחי הפיתוח. הוא רק היה צריך לקבל תכניות מאושרות על ידי כל גורמי התכנון והבנייה ולהפוך את השטח מתעשייה לגן ארועים ולשלם את ההוצאות הכרוכות בכך (עמ' 381 שו' 21-18). הוא היה מעורב בעניין התשלומים לספקים, עד 4,000,000 ₪ הוא מימן בעצמו ולכן היה מעורב לראות על מה הוא משלם (עמ' 381, שו' 36-35). הוא אישר כי היה מעורב בהליך פחות או יותר וקיבל עדכון לגבי תקן החנייה המשתנה (עמ' 382, שו' 7-1). הוא הכיר את האדריכל איציק לוי דרך שפירא ואלגריה. ג'וליאן אישר כי ידע שעקב שינויים שרוצה שפירא לבצע נגרם עיכוב גדול בהתקדמות. הוא נשאל מדוע לא פנה למצליח ומזוז בעניין והלין על העיכוב והוא השיב כי מזוז ומצליח הם שותפים של שפירא ולא שותפים שלו (עמ' 389). לדבריו, שפירא הוא שהיה בשטח והיה בעל 50% מהמניות באלגריה ולדעתו כל מה שעשה שפירא היה מתואם עם הנתבעים (עמ' 390, שו' 34-31). הוא הופנה לנספח 8 לתצהירו, מכתב של אדריכל נוף מיום 9.7.12 למגד, שם נאמר בין היתר, כי משרדו ביצע עבודות תכנון נוף עבור אלגריה בבעלות שפירא וכי לאחר תחילת העבודה נדרשו לשינויים רבים כגון: תכנון שצ"פ, תכנון חניות ותכנון מזרקות, וכי התכנון הסופי נמשך עד ליום 14.2.12 בו הוגשה התכנית האחרונה. ג'וליאן הבהיר כי ביקש מאדריכל הנוף לכתוב את ההשתלשלות האמורה לאחר שראה שהנתבעים מוכרים את המקום ומאשימים אותו בכשלונותיהם ולכן ביקש את המסמך האמור (עמ' 393). הוא הופנה לנספח 7 לתצהירו, מכתב של האדריכל איציק לוי מיום 25.4.12 לבנק דיסקונט, שם צויין בין היתר כי תוכניות הבניה השתנו עקב החלפת קונסטרוקטור באמצע בניית הפרוייקט וכי מבנה האולם נאלץ להשתנות מספר פעמים תוך בנייתו וכתוצאה מכך השתנו תכניות הבנייה מספר פעמים ולשם כך נאלץ לוי להגיש מספר תכניות שונות לאישור הועדה. עוד נאמר שם כי לפני כחודש אושרו התכניות של יועץ התנועה על ידי הועדה המקומית וכן אישור יועץ נגישות התקבל לפני כשבוע. אישור כיבוי אש התקבל לפני כשבועיים וכל השינויים נעשו לבקשת חברת אלגריה, כאשר לוי הוסיף במכתב האמור, כי הוא מעריך שהם לקראת קבלת היתר סופי תוך שבוע ימים. ג'וליאן נשאל מדוע כתב האדריכל לוי לבנק כי כל השינויים נעשו לבקשת אלגריה, וגו'ליאן השיב כי את הבנק מעניין מדוע הפרוייקט לא הסתיים (עמ' 396). בכל הנוגע לעמוד החשמל שהיה בתחומי המגרש, טען ג'וליאן שהעמוד היה מחוץ לקווי הבניין. למר ג'וליאן הוצג פסק הדין שניתן ביום 21.2.12 בעתירה מנהלית שהגישה מגד נגד הוועדה המקומית עוד בחודש יוני 2011 (נספח 6 למוצגי הנתבעים) ממנו עולה כי כבר ביום 13.5.11 פנתה מגד לחברת החשמל לגבי עמוד החשמל וטענה כי הוא בעייתי מאוד ומגביל את כל עבודות הבניה. ג'וליאן טען מנגד כי ההיתר לחניה התקבל עוד בשנת 2011 כשעמוד החשמל היה בפנים (עמ' 401). כשג'וליאן הופנה לאישור הוועדה המקומית מיום 27.12.11 (נספח 6 למוצגיו) שם נכתב, בין היתר, כי אישור חברת החשמל כולל התייחסות לעמוד החשמל שבבקשה ניתן רק ביום 14.10.12, הוא טען כי קיבל היתר בחודש דצמבר 2011 כולל עמוד החשמל בפנים, וכי האמור לגבי אישור חברת חשמל ביום 14.10.12 לטענתו לא שייך לעמוד החשמל הזה (עמ' 402).

בהמשך עדותו, ג'וליאן טען כי במרתף השערים היו פתוחים. מהנדסת הועדה ביקשה לצלם שהשערים פתוחים וזה היה פתוח (עמ' 409, שו' 3-1). לטענתו, ברגע שבנו על השצ"פ הקדמי את המזרקות והכניסה לאולם, מדובר במקשה אחת עם השצ"פ האחורי. אם הם לא רצו לחתום על הסכם לגבי השצ"פ האחורי הם היו צריכים לפרק את השצ"פ הקדמי, להחזיר אותו לקדמותו. השצ"פ הקדמי והאחורי הם מקשה אחת ולא ניתן היה להפעיל את גן הארועים אם אלגריה לא הייתה חותמת על כך (עמ' 418). לטענתו, הוא היה חלק מההליך על מנת להוציא היתרים, אבל אלגריה היא שהייתה צריכה לטפל בעניין השצ"פ. הוא גם העיד שאלגריה שלמו למגד דמי שכירות מופחתים בשנה הראשונה (עמ' 419).

בכל הנוגע לפגישה עם התובעים, העיד ג'וליאן כי הם הגיעו למשרדו כנראה לאחר שחתמו על הזכרון דברים. השתתפו באותה פגישה: כהן, גמילי ואיציק לוי האדריכל. התובעים אמרו לו שמגיע להם תמורת דמי השכירות בסך של 196,000 ₪ מרתף חינם ושצ"פ חינם והוא אמר להם על מה אתם מדברים והראה להם את ההסכמים והחוזה של המרתף ו"שניהם נהיו קרח" וטענו שלא אמרו להם בכלל שיש הסכם אחר. הם טענו שהראו להם רק את חוזה מגד מיום 15.11.10 (נספח 2 לתצהירו) ולא הראו להם את הנספח וההסכם הנוסף משנת 2011. לא סיפרו להם שיש דין ודברים בנוגע לשצ"פ והם נדהמו כאשר שמעו זאת (עמ' 421, 422). על אף האמור, בהמשך עדותו, כאשר נאמר לו שזכרון הדברים נחתם ביום 26.6.12, העיד ג'וליאן כי הפגישה עליה דיבר הייתה לפני המועד האמור (עמ' 424).

לדבריו באותה פגישה לפני החתימה על זכרון הדברים:

"הם שאלו אותי, מה המצב של ההיתר. אמרתי להם אנחנו מחכים לאישור הסופי. זה היה לפני שהתפוצץ הפרשה של... הם מחכים למשרד הבריאות, והם שאלו אותי איך המצב הפרויקט. אמרתי המצב של הפרויקט לפי דעתי זה לקראת הסוף. רק לאחר שהם נכנסו לתוך הפרויקט, הבנו שהם צריכים להשקיע עוד 1,650,000 שקל כדי לסיים את הבנייה." (ההדגשה שלי-א.פ) (עמ' 425, שו' 13-9).

באותה פגישה כאמור שאלו אותו התובעים לגבי מצב ההיתר והוא אמר להם שהכל מוכן להיתר למעט הנושא של משרד הבריאות והמים בגלל באר המים. הוא גם הראה לתובעים (הקונים) שיש עוד הסכמים וכן סיפר להם על השצ"פ (עמ' 425).

בין לבין נשאל ג'וליאן מתי שפירא סכם עקרונית עם המועצה לגבי השצ"פים ואישר שזה היה בפגישה בחודש נובמבר 2011 (עמ' 422).

בחקירתו הנגדית לב"כ התובעים נשאל ג'וליאן שוב, האם התכוון שאותה פגישה עליה דיבר נערכה בין החתימה על זכרון הדברים לבין הסכם שעדיין לא נחתם והוא השיב בחיוב. הוא ציין כי היה להם להבנתו באותו שלב זכרון דברים (עמ' 426, שו' 35-27). כלומר, כוונתו הייתה שבאותו מועד עדיין לא נחתם ההסכם הסופי בין התובעים לנתבעים עליו היו אמורים לחתום (עמ' 427, שו' 3-1). שפירא ואלגריה התחייבו לפתח שצ"פים קדמי ואחורי שהיו מקשה אחת ובפועל מי שפיתח את השצ"פ האחורי היה התובע דוד כהן שגם שילם את דמי השכירות הנוספים עבורו, ואחרי התובעים, גם השוכרים החדשים אחריהם משלמים עליו דמי שכירות (428).

דיון והכרעה

מהמסמכים והעדויות עולה מבחינת סדר הדברים, כי ביום 26.6.12 נכרת בין הנתבעים לבין אלגריה (החברה) לבין התובעים הסכם שכותרתו "זיכרון דברים" (להלן: "זכרון הדברים") שהנתבעים והתובעים חתומים עליו, במסגרתו הוסכם על מכירת מניותיה של חברה אלגריה מהנתבעים לתובעים; ביום 1.7.12 הועבר ניהול אולם האירועים מהנתבעים לידי התובעים; בשלב מסויים הושגה הסכמה של חברת החשמל לחבר את האולם לחשמל באופן זמני החל מיום 16.12.12 (נספחים 22-11 לתצהיר כהן); וביום 8.8.13 ניתן למבנה טופס 4 (נספח 7 לתצהיר כהן).

בנוסף עולה, כי אין חולק, שזכרון הדברים כלל הן התחייבות להשיג את ההיתרים לחניות הדרושות והן התחייבות לקבלת טופס 4 לאולם.

בהקשר זה נכתב בסעיף 6.ג. לזכרון הדברים שנחתם ביום 26.6.12 (נספח 5 לתצהיר כהן) כך:

"המוכרים מתחייבים לדאוג שחברת מגד אופק השקעות בע"מ, המשכירה (מוריס ג'וליאן) תקבל את כל ההיתרים הנדרשים. לצורך טופס 4 ואת ההיתרים למגרשי חנייה לאולם אירועים. במידה וחברת מגד אופק השקעות לא תעמוד בהסכמים על פי גרסתם של המוכרים ימצאו המוכרים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים כפי שמופיע בהסכם השכירות." (ההדגשות שלי-א.פ).

עולה מהאמור כי הנתבעים התחייבו כלפי התובעים לדאוג שחברת מגד תקבל את כל ההיתרים למגרשי החנייה ולאולם הארועים; וכן התחייבו הנתבעים כי במידה ומגד לא תעמוד בהסכמים "על פי גרסתם של המוכרים", ימצאו הנתבעים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים.

התובעים טענו בסיכומיהם, כי הרכישה נעשתה לאחר משא ומתן קצר, בחתימת זכרון דברים אשר לווה ונערך על ידי רואה חשבון, אשר התמקד בעיקר בפן הכספי של תשלום התמורה, מצבת הנכסים ומצב הזכויות והחובות של החברה. כוונת הצדדים הייתה להתקשר בעתיד בהסכם מפורט, אך הדבר לא הסתייע וזכרון הדברים שימש את הצדדים כהסכם מחייב. התובעים טענו כי מעדותו של כהן עלה שהצדדים הכירו זה את זה מעיסוקיהם עובר להתקשרות, הצדדים לא היו צדדים זרים ולכן גם מידת האמון שרחשו התובעים לנתבעים הייתה גבוהה, והם הקפידו פחות על בדיקות מקדימות וניסוחים משפטיים.

התובעים טענו עוד בסיכומיהם, כי הנתבעים הפרו אפילו את ההתחייבות למאמץ והשתדלות ולא נקפו אצבע לא לשם השגת טופס 4, ולא לשם הסדרת החניות ומעולם לא פנו והציעו לתובעים סיוע. התובעים פירטו את טרוניותיהם לנתבעים (נספח 2 לתצהירי הנתבעים) וכן עוד קודם לכן גם בעל פה, כך שהנתבעים ידעו בזמן אמת על מצוקת התובעים ובכל זאת הפרו התחייבויותיהם ולא הוצגה כל ראיה כי ניסו לסייע לתובעים.

התובעים טענו בסיכומיהם בנוגע לחניות ולמרתף, כי הנתבעים התחייבו לדאוג בעצמם, באופן פעיל, להסדרת כל החניות הדרושות להפעלת האולם, אך הם (וגם מגד) הפרו באופן בוטה וחסר תום לב את התחייבויותיהם הכתובות.

בנוסף התובעים טענו בסיכומיהם, כי במקור היו בנכס חניות על פני הקרקע וגם תוכנן חניון תת קרקעי. אלא שהנתבעים ומגד חילקו בניהם את כל שטח המרתף וייעודו אותו בפועל שלא לצורכי חנייה, אלא לצורכיהם שלהם. בפועל נלקחו ה-3,000 מ"ר על ידי הנתבעים לצורכי מחסן לייצור הכנסה נפרדת לעצמם והשאר נלקחו על ידי מגד, כאשר ג'וליאן נעל את הגישה לחניותיו בשער ברזל. כך לא נותרה חנייה במושכר וכך כאשר ביקשו התובעים להשתמש במרתף לצורכי חנייה דרשה מהם מגד תשלום דמי שכירות נוספים בגין החניות.

טענות אלו של התובעים גם נסמכו על טענתם כי שני הסכמים נוספים שנחתמו בין מגד לנתבעים, בנוגע לחניות שבמרתף (הנספח מיום 15.11.10 וההסכם הנוסף מיום 16.1.11) לא גולו להם. התובעים טענו כאמור, כי הנספח בנוגע להשכרת החניות התת קרקעיות לא הוזכר בחוזה מגד ולא ניתן ללמוד מהחוזה על קיומו, הוא אינו מוזכר בזכרון הדברים, כאשר מגד התחייבה בחוזה השכירות להעמיד חניות לטובת הנתבעים וזה המסר שהעבירו הנתבעים לתובעים. בסיכומי התובעים נטען, שגרסת התובעים היא כי התחייבות הנתבעים הייתה לקבלת טופס 4 תוך לא יותר מחודש ימים.

גם בסיכומי התשובה שהגישו התובעים הם חזרו על טענותיהם לעיל והבהירו כי הנתבעים וצד שלישי הפרו התחייבויותיהם באופן בוטה וגלגלו את העלויות והטיפול בהיתרים ובחניות על התובעים וזאת מבלי לגלות לתובעים מראש על כל הקשיים המצפים להם ומבלי לסייע להם לפתור בעיות אלה. כן הסתירו כי כבר התחייבו כלפי המועצה המקומית לפתח שצ"פים ולשכור את השצ"פ האחורי לשם חנייה, כשגם עלויות אלה גלגלו לתובעים, וזאת כשמנגד הם ניכסו לעצמם את החניות במרתף מבנה האולם.

מטעם התובעים העיד התובע 3 בלבד על השתלשלות האירועים בטרם חתימת זיכרון הדברים מיום 26.6.12 ולאחריה, כאשר התובעים ויתרו על עדותם של התובעים 1 ו-2 וגם של עורך דין ורואה חשבון מקחל שנכח בפגישה בה נחתם זיכרון הדברים ביום 26.6.12. אמנם, לשיטת התובעים, מר מקחל היה רואה החשבון מטעמם ולא שימש כעורך דין לענייננו ועדיין מדובר באדם שבהכשרתו הוא גם עורך דין, כאשר במסגרת חומר הראיות הוגש גם מכתב עו"ד שנשלח ממשרדו ביום 14.8.12 (נספח 2 לתצהיר הנתבעים). בסיכומיהם ניסו התובעים לטעון כי לא הייתה תרומה בהגשת תצהיר נוסף ובחקירת עד נוסף אשר יחזור על דברי רעהו וישנן די ראיות חפציות להוכחת הטענות וגם נטען כי כהן היה הרוח החיה מאחורי התובעים בהתקשרות ובניהול אלגריה. טענות אלו איני מקבל ואי העדת התובעים 1, 2 ועו"ד מקחל פועל לחובת גרסתם למהלך הדברים. יצוין גם, כי מעדותו של כהן עלה כי דווקא מי שביקש להכניס את נושא החניות וההיתרים כאמור היה התובע 2, ועל אף האמור הוא לא הגיע להעיד.

בזיכרון הדברים שנחתם בין התובעים לנתבעים נרשם במפורש בסעיף 6.ג. כי הנתבעים התחייבו כלפי התובעים לדאוג שחברת מגד תקבל את כל ההיתרים למגרשי החנייה ולאולם הארועים; וכן התחייבו הנתבעים כלפי התובעים כי במידה ומגד לא תעמוד בהסכמים "על פי גרסתם של המוכרים", ימצאו הנתבעים פתרון לבעיית החנייה וההיתרים.

הנתבעים, מצליח ומזוז, העידו שמחיר העסקה ירד במיליון ₪ במועד חתימת הזכ"ד ביום 26.6.12 נוכח הטענות שהעלו התובעים בקשר לקשיים הנובעים מכך שענייני החניות וההיתרים טרם הסתיימו. כן הצהיר מצליח כי התובעים היו ערים למצב באולם, לרבות בנושא ההיתרים והחניות והיה לתובעים ברור כי נושאים אלו יטופלו, אך הטיפול עלול להמשיך תקופה ארוכה. לטענתו, הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי פרק הזמן המדויק שבמסגרתו על הנתבעים לפתור את הבעיות. אכן הוסכם כי הנתבעים יטפלו בהשגת טופס 4 והיתרים לחנייה בתחום המגרש, אך היה ברור כי הפתרון ייקח זמן רב וכי במהלך עד למציאת הפתרון יישאו התובעים בהוצאות כפי שהנתבעים נשאו בהוצאות לרבות הוצאות בגין הפעלת גנרטורים שהיו כבר במקום. זו גם הייתה הסיבה להפחתת מחיר המניות במיליון ₪. לעניין החניות התחייבו הנתבעים כי יהיה תקן חנייה לאולם כנדרש בתוך שטח המגרש (סעיפים 60-58). מזוז הצהיר דברים דומים (סעיפים 59-61 לתצהירו). מנגד, העיד התובע כהן כי מחיר העסקה ירד במיליון ₪ בהמשך לביטול העסקה מיום 15.6.12 וכאשר העסקה חזרה לשוק והנתבעים פנו בשנית אל התובעים, האחרונים כבר לא היו מוכנים למחיר של 20 מיליון ₪ ואמרו שישלמו 19 מיליון ₪ בלבד וכך נחתמה העסקה. עמדת הנתבעים לגבי הסיבה להורדת מחיר העיסקה וכי עד למציאת הפתרון להשגת טופס 4 והיתרים לחניה ישאו התובעים בהוצאות של הפעלת גנרטורים שהיו כבר במקום משכנעת יותר, ובמיוחד כאשר התובעים 1-2 שהיו מעורבים במשא ומתן מול הנתבעים ואשר ידעו שקיימים גנרטורים במקום, ושאין חולק, שיש להם ניסיון כבעלי אולמות אירועים, גם אם קטנים יותר, ובוודאי היו מודעים לעלויות החודשיות הגבוהות עבור הסולר בגין תפעול הגנרטורים (שהיו במקום) לצורך אספקת החשמל לאירועים באולם, בחרו שלא להעיד כלל במהלך המשפט, וגם לא העידו את עורך דין מקחל מטעמם.

המחלוקת בין הצדדים התייחסה גם למשך התקופה שהנתבעים התחייבו לה עד שיינתן היתר וטופס 4 לאולם האירועים. כהן מצדו העיד שמדובר היה בתקופה של כשבוע שבועיים עד חודש חודשיים, כאשר במקומות שונים התייחס לתקופות השונות הנ"ל, ומנגד, הנתבעים טענו שהתובעים הבינו היטב שמדובר בתקופה של למעלה משנה עד לקבלת ההיתר וטופס 4.

מזוז ומצליח הצהירו כי הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי פרק הזמן המדויק שבמסגרתו על הנתבעים לפתור את הבעיות וכך גם עולה מזכרון הדברים בו לא ננקב משך התקופה עד לקבלת טופס 4 וההיתרים הנדרשים למגרשי החניה לאולם האירועים, ועוד עלה מהראיות כי גם לאחר חתימת זכרון הדברים, התובעים והנתבעים לא הצליחו להגיע להסכמה על משך התקופה.

באשר למחלוקת לגבי משך התקופה, בהתחשב בכך שהצדדים לא הגיעו להסכמה, ההפחתה במחיר העסקה בסך של 1 מיליון ₪, נתוני העסקה בהסכם מגד ובמיוחד תקופת השכירות הארוכה, כאשר התובעים ובמיוחד התובעים 1-2 מודעים להפעלת הגנרטורים במקום ועלויות התפעול המשמעותיות שלהם ובכל זאת בחרו שלא להעיד וכהן עצמו מעיד על פרקי זמן שונים כאמור לעיל, כשבאולם כבר נערכים אירועים וכשמעדויות העדים המקצועיים עולה כי מדובר בהליך מורכב אם כי הבקשות להיתר וטופס 4 היו בטיפול מזה זמן, אני קובע שפרק הזמן הסביר בו היה על הנתבעים למצוא פתרון לבעיית החנייה וההיתרים עמד על ארבעה חודשים וכי במהלך תקופה זו התובעים הם שישאו בהוצאות תפעול הגנרטורים שהיו כבר במקום, כאשר לגבי התקופה לאחר מכן, החל מיום 1.11.12 ועד ליום 16.12.12, הנתבעים ישפו את התובעים על הוצאות תפעול הגנרטורים שנגרמו להם.

לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעים בגין הוצאות תפעול הגנרטורים לרבות הסולר והשמירה על הגנרטור בניכוי העלויות של אספקת חשמל ע"י חברת החשמל, בתקופה החל מיום 1.11.12 ועד ליום 16.12.12 עת חברת החשמל החלה לספק את החשמל לאולם, סך של 581,600 ₪ (החלק היחסי בגין חלק מהתקופה המפורטת בכתב התביעה) בצרוף ריבית כדין מיום הגשת התביעה.

התובעים תבעו רכיב נוסף בגין הוצאות משפטיות שנגרמו לאלגריה בגין טיפול משפטי בהגנה נגד כתב אישום שהוגש נגדה ביום 10.10.12 בתיק תו"ב 33896-10-12 לגבי התקופה החל מיום 7.8.12 לרבות קנס שהושת עליה בהליך בסך של 50,000 ₪ וכן בגין טיפול משפטי בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי נגדה בהליך בע"א 3895-09-12 שהוגש לבית משפט השלום ברחובות ביום 2.9.12 (סעיפים 17-20 לכתב התביעה ובמיוחד סעיף 20 המתייחס לעלות הטיפול המשפטי בגין הליכים אלה). בהקשר זה, התובעים ידעו היטב שאלגריה מפעילה אולם אירועים ללא היתר וטופס 4 כנדרש ונוכח קביעתי לעיל שפרק הזמן הסביר בו היה על הנתבעים למצוא פתרון לבעיית החנייה וההיתרים עמד על ארבעה חודשים, ובהתחשב בכך שהתובעים בחרו לחתום על זכרון הדברים ולהתחיל לתפעל את אולם האירועים גם בטרם קבלת היתר וטופס 4 כנדרש, וכאשר ההליך למתן צו הפסקה שיפוטי נגד אלגריה וכתב האישום הוגשו במהלך אותה תקופה של ארבעה חודשים החל מיום 1.7.12, אזי דין התביעה של התובעים לשלם להם את הוצאות הטיפול המשפטי בגין הליכים אלה ואת הקנס שהושת להידחות.

בשונה מהאמור בסעיפים 17-20 לכתב התביעה, בסעיף 50.7 לכתב התביעה נכתב כי שכר הטרחה שנגבה הוא גם בגין השגת טופס 4 ויתר העניינים שהיו באחריות הנתבעים ללא פירוט נוסף, ובמסגרת הראיות התייחס כהן בתצהירו לפעילות משרד ב"כ התובעים מול גורמים שונים בעניין הבקשה לשימוש חורג וקבלת טופס 4 וצירף תכתובת שלהם. בנוסף, מזכרון הדברים עולה כי מי שהיה מחוייב לעסוק בעניינים אלה לשיטת הנתבעים היא מגד והיה ולא תעשה כן, הנתבעים היו אמורים למצוא לכך פתרון. ממכלול הראיות ובפרט עדותו של מצליח עולה כי הנתבעים עסקו בכך פחות מההיקף המצופה מהם על פי זכרון הדברים ועם זאת, מעדותו של לוי עלה, כי כולם עבדו בניסיון לפעול להשגת האישורים לרבות מזוז ומצליח. עדיין, מהעדויות והמסמכים נראה כי אכן התובעים היו אלו שבעיקר קידמו בסופו של יום את השגת טופס 4 וקבלת ההיתרים. בין אם טיפול התובעים יחד עם ג'וליאן בקבלת ההיתרים וטופס 4 ללא מעורבות הנתבעים היה ביוזמת התובעים כפי שהעיד מצליח ובין אם התובעים פעלו בעניין באמצעות עורך דינם כי הנתבעים לא פעלו בעניין כפי שהעיד כהן, וגם אם הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי יפוי הכוח שבקשו הנתבעים מהתובעים לתבוע בשם אלגריה את מגד, נראה כי משרד ב"כ התובעים טיפל גם בסוגיות הנוגעות להיתר ולטופס 4, כמו למשל התכתובת לגבי החיבור של האולם לחברת החשמל. עדיין, במסגרת התביעה בגין רכיב טיפול משפטי שעמדה על סך כולל של 222,600 ₪ בעוד חשבוניות המס בגין שכר הטרחה שצורפו הן בסך כולל של 191,626 ₪, לא נעשתה כל אבחנה בין חשבונות שכר הטרחה שצורפו ולא ניתן כל פרוט בגין איזו פעילות הופק כל חשבון. בנוסף, הנתבעים הפנו לפער הזמנים של מספר שנים בין תאריכי חשבונות העסקה לבין תאריכי החשבוניות. נוכח כל האמור לעיל ובהעדר פרוט מצד התובעים וכאשר נראה לכאורה על פי האמור בכתב התביעה שתשלום שכר הטרחה רובו ככולו היה בגין הטיפול באותם שני הליכים, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

התובעים תבעו גם רכיב של הוצאות, בטלות זמן ועוגמת נפש בגין כך שחשו מאויימים מההליכים המשפטיים נגד אלגריה ונמצאו בחוסר ודאות לגבי המשך פעילותה וכן נאלצו להתמודד מול חששות הלקוחות שהזמינו אירועים. התביעה בגין רכיב זה נדחית מאחר ובהמשך לקביעותי הקודמות ובהתחשב בכך שבמועד חתימת זכרון הדברים התובעים ידעו היטב כי אלגריה מפעילה את אולם האירועים ללא היתר מתאים וללא טופס 4, אין להם אלא להלין על עצמם שהכניסו את עצמם במודע לסיכונים אלה מול הרשויות השונות ומול לקוחותיהם, מעבר לכך ששניים מהם בחרו שלא להעיד כלל על עוגמת הנפש שנטען בכתב התביעה שנגרמה להם.

התובעים תבעו רכיב נוסף בגין עלויות פיתוח השצ"פ האחורי, וגם בגין דמי השכירות שאלגריה התחייבה לשלם למועצה המקומית בגין שימוש בשצ"פ האחורי לצרכי חניה.

בזיכרון הדברים התחייבו הנתבעים לדאוג לכך שחברת מגד תפעל לקבל את כל ההיתרים הדרושים לצורך טופס 4 ואת ההיתרים הדרושים למגרשי חניה לאולם האירועים ואם לא תעמוד בהסכמים לגרסת המוכרים ימצאו המוכרים פתרון לבעית החניה וההיתרים כפי שמופיעה בהסכם השכירות.

כהן הצהיר כי הנתבעים ערכו להם סיור במושכר, הציגו לתובעים את החניון העילי ואת החניון התת קרקעי ואמרו להם שהחניות יעמדו לרשותם במסגרת חוזה מגד, ולא תהייה להם שום בעיה עם עמידה בתקן החניות וכי יש מספיק חניות גם למעלה וגם במרתף. יצוין כי בחוזה מגד רשום כי אולם האירועים כולל , בין היתר, חניה עילית וחניה במרתף. כהן הצהיר עוד כי טרם ההתקשרות גילו הנתבעים לתובעים שהתחייבו כלפי מועצת קריית עקרון לפתח את השצ"פ הקדמי כאשר בתמורה לפיתוח השצ"פ הקדמי הסכימה המועצה כי אלגריה תוכל להשתמש בשצ"פ הקדמי לצורכי קבלת פנים לבאי האולם. לטענתו, הנתבעים לא גילו לתובעים על התחייבות לפתח גם את השצ"פ האחורי ורק לאחר ההתקשרות בזכרון הדברים התברר לתובעים כי הנתבעים התחייבו לפתח גם את השצ"פ האחורי, מצב דברים שהוביל לכך שבסופו של יום נאלצו התובעים לשלם גם את עלויות פיתוח השצ"פ האחורי נוכח איומי המועצה בשיחות לא רשמיות על אלגריה כי אם לא יפתחו גם את השצ"פ האחורי תנקוט המעצה הליכים נגד אלגריה. כהן אישר בתצהירו כי טרם ההתקשרות בזכרון הדברים הציגו הנתבעים לתובעים את חוזה מגד, במסגרתו התחייבה מגד להעמיד לרשותם חניות בכמות מספקת לצורך קבלת רשיון העסק והפעלת אולם הארועים. כהן טען כי רק לאחר חתימת זכרון הדברים התברר לתובעים כי בין הנתבעים למגד נחתמו הסכמים נוספים (הנספח וההסכם הנוסף) אשר לא יכלו לדעת עליהם ואשר פגעו בזכויותיהם.

מעדותו של כהן עלה, כי הוא עצמו קבלן בתחום הבנייה והתובעים 2-1 היו בעלי אולמות ומנהלי אולמות ארועים. כהן העיד בבית המשפט, כי הוא נכח בפגישה ביום 15.6.12 בעת עריכת סיכום הסאלוט שבוטל, והודה כי ככל הנראה הייתה פגישה בסמוך למועד זה בין התובעים 2-1 לבין ג'וליאן, פגישה בה הוא לא נכח ואינו יכול לומר מה היה תוכנה, מצב דברים שמפחית מאוד את משקלה של עדותו לגבי היקף ידיעת התובעים 1, 2 על הקשיים והמחלוקות בין הנתבעים לצדדים השלישיים. כהן העיד בבית המשפט, כי עובר לחתימה על זיכרון הדברים מיום 26.6.12 התובעים לא ידעו שיש בעיה עם החניות. עם זאת, כשעומת עם גרסתו בתשובה להמרצת הפתיחה בהליך אחר שם נכתב כי המשיבים (התובעים) ידעו במועד חתימת זכרון הדברים שקיימים חילוקי דעות כלשהם בין בעל המקרקעין לבין הנתבעים הוא לא נתן תשובה מספקת וזאת בלשון המעטה וטען שהם לא היו מדוקדקים בתשובה להמרצת פתיחה כלשונו.

בהתחשב בכך שהתובעים 1 ו – 2 לא התייצבו למתן עדות, שעדותו של כהן לא הייתה עקבית בעניין זה, בנוסח סעיף 6.ג. לזכרון הדברים, איני מקבל את טענת התובעים כי הם לא היו מודעים במעמד חתימת זכרון הדברים לכך שיש מחלוקת בין הנתבעים וצדדים שלישיים לגבי החניות. עם זאת, אכן הייתה התחייבות של הנתבעים למצוא פתרון לבעית החניה וההיתרים, כאשר לגישתו של כהן, התובעים היו אמורים לקבל חניות לאולם, כשלהם לא שינה אם מדובר בחניות למעלה או למטה.

מצליח הצהיר לעניין החניות, כי הנתבעים התחייבו שיהיה תקן חניה לאולם כנדרש בתוך שטח המגרש. בכל הנוגע לעניין השצ"פ טען מצליח בתצהירו, כי הנתבעים מעולם לא התחייבו לפתח שצ"פ אחורי ולא לשכור אותו. התחייבות הנתבעים הייתה לשצ"פ קדמי בלבד ולטענתו הדבר היה ידוע לתובעים עובר לחתימה על זכרון הדברים. מצליח אף טען כי מעולם לא הוסתרו החוזים הנוספים מהתובעים. מצליח הדגיש, בעדותו כי בחוזה מגד לא קיימת התייחסות לשצ"פ והנושא עלה בשלב מאוחר יותר, כאשר הנתבעים רצו את השצ"פ הקדמי והסכימו להשקיע בו כספים בתמורה לשימוש בו. בכל הנוגע לשצ"פ האחורי גרסתו של מצליח הייתה כי זו הייתה בקשה של ג'וליאן שגם הבהיר לתובעים עוד בטרם נחתם זכרון הדברים כי אין בכוונתו להקצות מקומות חניה נדרשים לתקן חניה במרתף או באולם תוך שהוא ער לכך שהוא מפר את הסכם מגד. לטענתו, ג'וליאן היה ער לבעית החניה שנוצרה בגללו והציג מצג שחברת מגד תשכור את השצ"פ האחורי לצורך חניה ובכך תפתור את הבעיה ואף העביר לנתבעים כבר בחודש מאי 2012 טיוטת חוזה שכירות בינו לבין המועצה הכוללת התחייבות מגד ביחס לשצ"פ (נספח 3 לתצהירו). לטענתו, לו היו התובעים נוקטים בזמן אמת בהליכים כנגד המשכירים, הייתה מגד פותרת את בעיית החניה. התובעים פחדו להסתכסך עם ג'וליאן, נכנעו לדרישותיו ולדרישות המועצה, ביצעו עבודות פיתוח ושכרו באמצעות אלגריה את השצ"פ האחורי. התובעים אינם מציינים שבאמצעות שכירת השצ"פ האחורי הם שיפרו את מצבה של אלגריה שכן עמדו לרשות האולם 228 חניות במקום 143 חניות לפי תקן החניה. הנתבעים התחייבו כלפי התובעים ל- 143 מקומות חניה על פי התקן ולטענתו תקן זה לא היה מספיק לתובעים, כך שבכל מקרה היו חייבים לשכור שטח נוסף לצורך חניה. מצליח הצהיר, כי הנתבעים מעולם לא הסתירו מהתובעים את קיום הסכמי השכירות הנוספים במרתף וכי התובעים ידעו על החוזים הנוספים הן מהנתבעים והן מג'וליאן בכל הפגישות טרם החתימה על זכרון הדברים. לטענתו, טופס 4 ניתן בשל המצג כי כל החניות הנדרשות על פי החוק והיתר הבנייה (תקן החנייה) הינן בתחום המגרש בו נמצא האולם. בפועל, ג'וליאן ומגד בשיתוף פעולה של התובעים רימו את הוועדה המקומית וקיבלו טופס 4 תוך הצגת מצג שווא שקרי. החניות הנמצאות באולם על פי מצג ג'וליאן ומגד הינן בפועל בשטחי אחסון בהם משתמש ג'וליאן לצורכי ג'וליאן מתנות או לכל צורך אחר. גרסת מזוז בתצהירו, הייתה כאמור דומה לגרסתו של מצליח. גם הוא טען כי מעולם לא ניתנה התחייבות לשצ"פים וכן טען כי לא התחייב לשפר את נושא החניות, אלא להשיג תקן חנייה שלא היה לו קשר לשצ"פ האחורי. מזוז העיד בבית המשפט כי ההיתר של טופס 4 היה ניתן גם בלי השצ"פ האחורי וכי במסגרת המשא ומתן עם התובעים, הנתבעים לא דיברו על השצ"פ האחורי כי הוא לא היה רלוונטי ולא היה תנאי להיתר. תקן החנייה כולו היה בתוך המגרש, אך ג'וליאן החליט לבנות את העסקים שלו על החניות. מזוז טען כי הבעיה המרכזית הייתה שכאשר ג'וליאן העביר את העסקים שלו לחניות הוא פשוט נעל את הכניסה לחניה עם שער ברזל. מדובר בבעיה שאפשר היה להתמודד מול ג'וליאן ולטעון כי הם משלמים שכירות על השטח. התובעים בדקו את המקום וישבו מספר פעמים עם ג'וליאן. הוא אינו יודע מה ג'וליאן אמר להם אבל הם היו צריכים לדעת. עוד העיד מזוז כי מגד רימו את הועדה כשתקן החניה שהוצג היה למעשה למראית עין, וטען שהנתבעים היו צריכים לעשות פעולה מול ג'וליאן בעניין הזה שהוא יפנה את המרתף והוא רצה שהתובעים יעשו את זה או יתנו לנתבעים יפוי כוח לעשות זאת, אבל זה לא עזר. לאור טענתו זו נשאל, מדוע אם ככה בסופו של דבר כשהם הובילו לקבלת טופס 4, מדוע לא עשו זאת כבר בחודש יולי 2010. מזוז השיב, כי הבקשה של ג'וליאן הייתה כבר משנת 2010 והוא ביקש לנייד שטחים למטה למרתף למרות שמכר את זה לנתבעים כחניות (עמ' 231). בהמשך חקירתו הוא הופנה לסעיף 237 לתצהירו שם טען כי בפועל ג'וליאן ומגד בשיתוף פעולה של התובעים רימו את הועדה המקומית וקיבלו טופס 4 תוך הצגת מצג שווא שקרי. החניות הנמצאות באולם על פי מצג ג'וליאן ומגד הינן בפועל שטחי אחסון בהן משתמש ג'וליאן. מזוז השיב, כי בשנת 2010 כאשר ג'וליאן הגיש את הבקשה לפני שחתם על חוזה מגד לגבי האולם, הוא ביקש את ניוד השטחים למטה והתייחס לשצ"פים בשני הצדדים (אחרי שהוא מכר לנתבעים את השטחים האלה כחניות) והמועצה אכן חזרה אליו ואמרה לו שהיא מאשרת לו את האמור, ובתנאי שיממש את ההתחייבות לשצ"פים ועוד אישר שהתובעים לא קשורים לבקשה של ג'וליאן משנת 2010.

מעדויות הנתבעים עצמם כאמור לעיל עולה כי במסגרת המשא ומתן עם התובעים, הנתבעים לא דיברו על השצ"פ האחורי כי לשיטתם הוא לא היה רלוונטי ולא היה תנאי להיתר וכי תקן החנייה כולו היה בתוך המגרש, ולטענתם ג'וליאן החליט לבנות את העסקים שלו על החניות. לטענת מצליח, זו הייתה בקשה של ג'וליאן לפיתוח השצ"פ האחורי והוא גם טען שג'וליאן הבהיר לתובעים עוד בטרם נחתם זכרון הדברים כי אין בכוונתו להקצות מקומות חניה נדרשים לתקן חניה במרתף או באולם תוך שהוא ער לכך שהוא מפר את הסכם מגד. לטענתו, ג'וליאן היה ער לבעית החניה שנוצרה בגללו והציג מצג שחברת מגד תשכור את השצ"פ האחורי לצורך חניה ובכך היא תפתור את הבעיה ואף העביר לנתבעים כבר בחודש מאי 2012 טיוטת חוזה שכירות בינו לבין המועצה הכוללת התחייבות מגד ביחס לשצ"פ. ג'וליאן מצידו הצהיר כי השינויים התכופים בתכנון והדרישות לפיתוח ולגינון בשטחים הפתוחים נעשו על פי בקשות ודרישות של אלגריה בלבד והם אלו בלבד שיצרו את בעיית החנייה של אולם הארועים. משהתעוררה בעיה זו של תקן החניה, חובה היה למצוא פתרון למקומות החניה, מעבר להקצאת מקומות חניה בקומת המרתף על חשבון שטחי אחסנה, על מנת לעמוד בתקן החנייה. הפתרון אותו ביקש שפירא מטעם אלגריה בפגישה איתו ועם האדריכל ומהנדס הועדה וראש המועצה היה לעשות שימוש בשצ"פ האחורי שאינו שייך למגרש לטובת חניה. הסכמה לכך ניתנה וג'וליאן הצהיר כי הוא הגיש את הבקשה בהיותו הבעלים של המגרש ואלגריה היא שחתמה על השכירות. לטענתו, הנתבעים, מצליח ומזוז, ידעו שניהם כי אלגריה נטלה על עצמה התחייבות מפורשת לפתח ולשכור את השצ"פ האחורי ואת השצ"פ הקדמי. אלגריה נמנעה בכוונת מכוון לאשר או לגלות זאת מטעמים ברורים במשא ומתן שלהם מול התובעים. אולם, אין בכך כדי לסייע להם, שכן נושא השצ"פים קיבל ביטוי מפורש כבר בהיתר לשימוש חורג מדצמבר 2011 שהתקבל לאחר הפגישה שתיאר אותה בה נכח שפירא בלבד מטעם אלגריה כאשר עבודות הבנייה בשצ"פ הקדמי החלו ב-2011, מיד לאחר הפגישה. ג'וליאן ציין כי המועצה ביקשה שהוא יחתום על הסכם שכירות לגבי השצ"פ האחורי בהיותו מגיש הבקשה והבעלים, ובפרט לאור התנהלות בעלי המניות של אלגריה. הוא סרב לכך, מאחר שמדובר בהתחייבות שאלגריה נטלה על עצמה, לבקשתה, כאשר החלופה היחידה שעמדה בפניה, היא השבת הפיתוח והשטחים לקדמותם על פי התכנית המקורית. מאחר שזה לא היה ראלי או אפשרי, ידעה אלגריה כי הברירה היחידה היא לחתום על הסכם שכירות מול המועצה, כפי שנעשה בסופו של יום.

בכל הנוגע לפגישה שלו עם התובעים, העיד ג'וליאן תחילה כי הם הגיעו למשרדו כנראה לאחר שחתמו על זכרון הדברים. השתתפו באותה פגישה: כהן, גמילי ואיציק לוי האדריכל. התובעים אמרו לו שמגיע להם תמורת דמי השכירות בסך של 196,000 ₪ מרתף חינם ושצ"פ חינם והוא אמר להם על מה אתם מדברים והראה להם את ההסכמים והחוזה של המרתף ו"שניהם נהיו קרח" וטענו שלא אמרו להם בכלל שיש הסכם אחר. הם טענו שהראו להם רק את חוזה מגד מיום 15.11.10 (נספח 2 לתצהירו) ולא הראו להם את הנספח וההסכם הנוסף משנת 2011. לא סיפרו להם שיש דין ודברים בנוגע לשצ"פ והם נדהמו כאשר שמעו זאת (עמ' 421, 422). על אף האמור, בהמשך עדותו, כאשר נאמר לו שזכרון הדברים נחתם ביום 26.6.12, העיד ג'וליאן כי הפגישה עליה דיבר הייתה לפני המועד האמור (עמ' 424). האדריכל לוי העיד כי הוא הציג את התובעים לג'וליאן לאחר החתימה על זכרון הדברים באולם בסאלוט ולא זכר תאריך (סיכום סאלוט מיום 15.6.12 שבוטל בהמשך- א.פ.) וכי יום למחרת נערכה הפגישה עם ג'וליאן והציגו לו את הבעלים החדשים של אלגריה. עוד העיד כי טרם העסקה בין התובעים לנתבעים, היו להם שתי פגישות משותפות, בהן דובר, בין היתר, על החניות ועל החשמל ועל הבעיות הקיימות והוא סיפק אינפורמציה.

ממכלול העדויות לרבות עדויות ג'וליאן והאדריכל לוי התרשמתי שהפגישה/פגישות של ג'וליאן עם התובעים התקיימו לאחר יום 15.6.12 ולפני החתימה על זכרון הדברים ביום 26.6.12, כאשר גם האדריכל לוי נפגש עם התובעים קודם לחתימת זכרון הדברים. עוד שוכנעתי כי גם אם הנתבעים עצמם לא ציינו בפני התובעים את סוגיית פיתוח השצ"פ האחורי, התובעים היו מודעים היטב למחלוקות לגבי החניות ופיתוח השצ"פ האחורי מג'וליאן ומהאדריכל לוי. גם כהן הודה כי ככל הנראה הייתה פגישה בסמוך ליום 15.6.12 בין התובעים 2-1 לבין ג'וליאן, פגישה בה הוא לא נכח ואינו יכול לומר מה היה תוכנה. מצב הדברים שהתובעים 1,2 בחרו שלא להעיד מחזק את הקביעה כי התובעים נפגשו עם ג'וליאן טרם חתימת הזכ"ד ביום 26.6.12 וגם עם האדריכל לוי, וכי הם היו מודעים למחלוקת בין הנתבעים לג'וליאן ומגד לגבי החניות. לכל האמור יש להוסיף כי בישיבת 7.9.22, אישר ב"כ התובעים כי התובעים נפגשו עם ג'וליאן בטרם החתימה על ההסכם מול הנתבעים ביוני 2012 וכדבריו "בוודאי שנפגשנו איתו".

מעדותו של האדריכל לוי עלה כי הבקשה להעברת זכויות בניה מתחת לקרקע כדי להגדיל את יכולות השימוש במרתף נעשתה לפי רצונם של שפירא (מטעם הנתבעים) וג'וליאן כשהוא היד המבצעת. התוכנית הוגשה בחודש מאי 2011 והאישור ניתן ביום 20.12.11. באשר לשצ"פ האחורי, הרעיון היה שהוא יהיה מיועד לחנייה עודפת פתוחה לציבור. בסופו של דבר האדריכל לוי לא ידע להגיד מי התחייב לשלם את דמי השכירות עבור השצ"פ האחורי. עוד אישר לוי שתקן חניה הוא תנאי לקבלת היתר בניה ולזכרונו היה צריך לקבלת היתר 150 חניות והוא גם אישר כי ניוד השטחים העיקריים מהקומות העליונות לקומות המרתף מטרתו הייתה להגדיל את השימושים של המרתף לאחסנה בשביל ג'וליאן. הנתבעים טענו כי הם מעולם לא התחייבו לפתח את השצ"פ האחורי ולא לשכור אותו וכי זו הייתה בקשה של ג'וליאן כשהאחרון העיד מנגד כי השינויים התכופים בתכנון והדרישות לפיתוח ולגינון בשטחים הפתוחים נעשו על פי בקשות ודרישות של אלגריה בלבד והם אלו בלבד שיצרו את בעיית החנייה של אולם הארועים. משהתעוררה הבעיה של תקן החניה, חובה היה למצוא פתרון למקומות החניה, מעבר להקצאת מקומות חניה בקומת המרתף על חשבון שטחי אחסנה, על מנת לעמוד בתקן החנייה והפתרון שביקש שפירא מטעם אלגריה בפגישה איתו ועם האדריכל ומהנדס הועדה וראש המועצה היה לעשות שימוש בשצ"פ האחורי שאינו שייך למגרש לטובת חניה. הסכמה לכך ניתנה וג'וליאן הצהיר כי הוא הגיש את הבקשה בהיותו הבעלים של המגרש ותו לא. שפירא לא זומן לעדות מטעם הנתבעים ומצב דברים זה פועל לחובת גרסתם. עם זאת, מעדותו של לוי עולה כי הבקשה להעברת זכויות בניה מתחת לקרקע כדי להגדיל את יכולות השימוש במרתף נעשתה לפי רצונם של שפירא (מטעם הנתבעים) וג'וליאן כשהוא היד המבצעת. עוד אישר לוי שתקן חניה הוא תנאי לקבלת היתר בניה ולזכרונו היה צריך לקבלת היתר 150 חניות והוא גם העיד כי ניוד השטחים העיקריים מהקומות העליונות לקומות המרתף מטרתו הייתה להגדיל את השימושים של המרתף לאחסנה בשביל ג'וליאן.

ממכלול הדברים עולה כי התובעים היו מודעים כבר בעת החתימה על זכרון הדברים למחלוקת בין הנתבעים לג'וליאן לגבי החניות כאשר ההתחייבות כלפיהם בזכרון הדברים הייתה שהם יקבלו חניות בחניון העילי ובמרתף. אכן, הנתבעים התחייבו לטפל בכך, אך הלכה למעשה הדבר לא נעשה מאחר ובין היתר, התעוררה מחלוקת בין הנתבעים לתובעים לגבי מתן יפוי כוח על ידי אלגריה לנתבעים לתבוע בשמה את מגד וג'וליאן, כאשר התובעים מצידם לא היו מעוניינים בהגשת תביעה נגד מגד וג'וליאן משכירי האולם (ראה למשל נספח 83 למוצגי תובעים- מייל ב"כ תובעים מיום 8.6.13 שמעדיף הידברות עם מגד). בהמשך, ביום 8.8.13 ניתן טופס 4 למבנה ובהמשך ביום 9.9.13 חתמו התובעים עם המועצה על הסכם לפיו ישולמו לה דמי שכירות בגין שכירת השצ"פ בסך של 19,000 ₪ מידי חודש, רטרואקטיבית מיום 1.1.13 וזאת לטענתם בלית ברירה כי המועצה חילקה דו"חות חנייה ללקוחות.

לצורך הכרעה בתביעת התובעים לתשלום רכיב הוצאות פיתוח השצ"פ האחורי ודמי השכירות שלו ששולמו על ידם, אינני נדרש להכרעה בין טענות ג'וליאן לטענות הנתבעים האם שני הגורמים הנ"ל פעלו יחדיו לפיתוח השצ"פ האחורי או מי מהם כאשר השני הצטרף אליו. זאת, מאחר ולא שוכנעתי לקבל את טענת התובעים שהיחיד שהעיד עליה היה מר כהן (ושוב שני התובעים האחרים בחרו שלא להעיד והתנהלות זו פועלת לחובת גרסת התובעים) כי התובעים נאלצו לשלם את עלויות פיתוח השצ"פ האחורי ולחתום על חוזה שכירות השצ"פ האחורי נוכח איומי המועצה בשיחות לא רשמיות על אלגריה כי אם לא יפתחו גם את השצ"פ האחורי, תנקוט המועצה בהליכים נגדה. מדובר בטענה שנטענה ללא כל ביסוס והאסמכתא היחידה שהובאה כדי לתמוך בה, מכתב התראה מטעם המועצה מיום 20.2.13 בדבר מפגע מסוכן בדמות מכוניות חונות על מדרכות ואיום בהטלת דו"חות חניה ללקוחותינו בהתייחס ל- 17 מכוניות שחנו בצורה מסוכנת, אין בה לבסס איומים של מועצה מקומית כביכול שהובילו לחתימת הסכם שכירות של השצ"פ האחורי כ – 7 חודשים לאחר מכן, כאשר עוד קודם לכן ביום 8.8.13 ניתן לאולם טופס 4 על כל המשתמע מכך. בהקשר זה התובעים גם לא זמנו לעדות גורם כלשהו מהמועצה המקומית ומדובר בטענה כבדת משקל בדבר איומים שהנטל להוכיחה כבד. גם עיון בהסכם השכירות של השצ"פ האחורי (נספח 105 למוצגי התובעים) מלמד כי אלגריה מבקשת לעשות שימוש בחלק מן המקרקעין לטובת מקומות חניה נוספים.

כהן העיד כי התובעים היו אמורים לקבל חניות לאולם, כשלהם לא שינה אם מדובר בחניות למעלה או למטה. במצב הדברים שהתובעים היו מודעים כבר בסוף חודש יוני 2012 לקושי עם החניות לרבות סוגיית פיתוח השצ"פ האחורי לצרכי חניה (גם אם לא מהנתבעים שאכן היה עליהם לציין גם עניין זה בפני התובעים במיוחד שהבקשה לוועדה/מועצה לגבי השצ"פ האחורי הוגשה עוד לפני חודש יוני 2012) ולחוסר האפשרות להשתמש בחניה במרתף עבור אורחי האירועים של האולם (בין אם שער הכניסה למרתף היה נעול או מכל טעם אחר) היה עליהם לפעול משפטית נגד הנתבעים שהפרו התחייבותם על פי זכרון הדברים מיום 26.6.12 ו/או נגד מגד ממנה שכרה אלגריה את המבנה לרבות חניה, חניה עילית וחניה במרתף, תמורת תשלום חודשי בהתאם לחוזה מגד ו/או נגד שניהם למתן צו נגד מי מהם לקיים את התחייבותם לספק לאלגריה גם חניות במרתף על פי תקן החניה ולתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לאלגריה ולתובעים ככל שנגרמו. משלא עשו כן לאורך זמן וכאשר נראה גם מהתנהלותם שהתובעים העדיפו שלא תוגש תביעה נגד המשכירה מגד בהליך משפטי נוכח חוזה מגד ותקופתו הארוכה, אין בכך לתת להם זכות לעשות דין לעצמם ולחתום בשם אלגריה למעלה משנה וחודשיים לאחר מכן על התחייבות חדשה מול המועצה לפיתוח השצ"פ האחורי ושכירתו, ולבקש לחייב את הנתבעים בהוצאות אלה ובדמי השכירות הנוספים בגין כך.

לפיכך תביעת התובעים בגין רכיב עלויות פיתוח השצ"פ האחורי, וגם בגין דמי השכירות שאלגריה התחייבה לשלם למועצה המקומית בגין שימוש בשצ"פ האחורי לצרכי חניה נדחית.

ד.סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, בתביעה העיקרית הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 581,600 ₪ בצרוף ריבית כדין מיום הגשת התביעה. בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה חלקית, הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

בהודעה לצדדים שלישיים, לאחר ששקלתי את טענות הנתבעים והצדדים השלישיים אני מקבל את טענת האחרונים שנטענה בכתב הגנה מטעמם כי חוזה מגד הוא הסכם שכירות שנחתם בשנת 2010 בין מגד, דוד וג'וליאן לבין אלגריה בלבד. הנתבעים, אשר במועד חתימת חוזה מגד נמנו על בעלי המניות של אלגריה כלל אינם צד לחוזה מגד. משעה שהעבירו הנתבעים את מניותיהם באלגריה לתובעים בחודש יוני 2012, אין כל יריבות בין מי מהנתבעים באופן אישי לצדדים שלישיים ומכבר מטעם זה בלבד דין ההודעה לצדדים שלישיים להידחות, וכך אני מורה. לפי ההלכה הפסוקה, ככלל, לבעלי מניות אין זכות להגיש תביעה אישית בגין נזק שנגרם לתאגיד אלא בנסיבות חריגות, ואלה אינן קיימות בענייננו. בהקשר זה חשוב לציין כי הוגשה תביעה נוספת בת.א. 30161-03-19 על ידי התובעים שם שהם אלגריה והנתבעים בהליך כאן נגד הנתבעים מגד, ג'וליאן ודוד על סך של 6,814,216 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לאלגריה ולנתבעים בהליך שבפני כתוצאה מהפרת חוזה מגד עד ליום העברת השליטה לידי קוני המניות של אלגריה ביום 1.7.12 ובגין הנזקים שנגרמו לאלגריה לאחר העברת השליטה לקוני המניות, כאשר רכיבי הנזק לאלגריה לאחר העברת השליטה שנתבעו על ידה הם כמעט זהים לרכיבי הנזק שנדונו בהליך שבפני בתביעה העיקרית ובהודעה של הנתבעים לצדדים שלישיים. עולה איפוא, כי דין ההודעה לצדדים שלישיים בתיק זה להידחות שכן אין לנתבעים שהיו בעלי המניות באלגריה עד לחודש יוני 2012 זכות להגיש תביעה אישית בגין נזקים שנגרמו לאלגריה ובמיוחד שהוגשה בהליך אחר ת.א. 30161-03-19 תביעה על ידי אלגריה לתשלום אותם נזקים, כאשר במסגרת אותו הליך גם הוגשה תביעה שכנגד, וממילא מלוא המחלוקת בין הנתבעים ואלגריה לצדדים השלישיים תידון בהליך הנוסף. יצוין כי בהחלטה שניתנה ביום 1.12.20 עוכבו ההליכים בת.א. 30161-03-19 עד למתן פסק דין בתיק זה. נוכח כל האמור לעיל גם אין מקום לקבלת טענות הנתבעים נגד צדדים שלישיים בהליך שבפני בעילות נזיקיות. במצב הדברים האמור, לא נדרשתי להכרעה במחלוקת בין הנתבעים לצדדים שלישיים לגופה כשהמחלוקת ביניהם תוכרע במסגרת ת.א. 30161-03-19 וממילא יהיו רשאים הצדדים לבקש להתבסס על העדויות שניתנו במסגרת הליך זה.

נוכח האמור לעיל ההודעה לצדדים שלישיים נדחית, והנתבעים ישלמו ביחד ולחוד למגד ולג'וליאן הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 50,000 ₪.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשפ"ו, 14 יולי 2026, בהעדר הצדדים.