פלוני נ' חלילי ו"כלל" חברה לביטוח

בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

1. התובע, יליד 1995, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.4.15. בתאונה היו מעורבים התובע, אשר רכב על אופנוע, ומר זכאי חלילי (להלן – הנתבע), אשר נהג ברכב אאודי מ.ר. 4848056 (להלן – האאודי). האופנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה. משכך, הוגשה התביעה שבפניי על יסוד פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין), בטענה כי התרשלות הנתבע היא שגרמה לתאונה. התביעה הוגשה כנגד הנתבע וכנגד מבטחת האאודי, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – הנתבעת).

2. כאן המקום לציין, כי הנתבעת לא נטלה על עצמה את ייצוגו של הנתבע, והכחישה את קיומו של כיסוי ביטוחי לרכב האאודי במועד התאונה. הנתבע עצמו לא הגיש כתב הגנה. לאחר ניסיונות איתור והמצאה שונים, הומצא כתב התביעה לנתבע (7.7.21). בהמשך לכך ניתנה החלטה (15.7.21) לפיה בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לנתבע. גם בעקבות זאת לא ביקש הנתבע להתייצב בהליך ולהתגונן מפני התביעה.

3. הנתבע זומן לעדות מטעם הנתבעת. במהלך עדותו אישר הנתבע כי כתב התביעה הומצא לו וכי הוא מודע לכך שעליו להגיש כתב הגנה (עמוד 134 לפרוטוקול). במעמד זה אף הובהר לנתבע כי אינו מיוצג על ידי ב"כ הנתבעת, וכי אם רצונו בכך, הוא יכול להיות מיוצג באמצעות עו"ד מטעמו (עמודים 8-7 לפרוטוקול). גם בהמשך לכך לא נקט הנתבע בכל פעולה שהיא.

4. התובע והנתבעת הגישו חוות דעת מומחים, הן בשאלת החבות, הן בשאלת הנזק. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המומחים לא ייחקרו, וכל צד יוכל לטעון את טענותיו ביחס לחוות הדעת.

5. אדון תחילה במחלוקות הנוגעות לשאלת החבות, ולאחר מכן באלו הנוגעות להיקף נזקו של התובע.

6. החבות. בכתב ההגנה שהגישה, טענה הנתבעת כי לא קמה לתובע עילת תביעה, נוכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הנתבעת לא שבה על טענה זו בסיכומיה, ולפיכך אני רואה אותה כטענה שנזנחה. מעבר לדרוש אציין כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי עקרון ייחוד העילה לא חל על חסרי הזכאות לפי סעיף 7 לחוק הפיצויים, כגון מי שנהג ברכב ללא ביטוח, ועל כן הם זכאים לתבוע פיצוי מכוח פקודת הנזיקין בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הפיצויים (ע"א 2591/09 ‏אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011), בפסקה 12 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).

7. לגופו של עניין. התאונה אירעה בעיר נתיבות, בצומת הרחובות שדרות ירושלים ואבו חצירא. הנתבע פנה שמאלה מרחוב שדרות ירושלים לרחוב אבו חצירא. רכב האאודי בו נהג פגע באופנוע של התובע, שנסע ברחוב שדרות ירושלים בנתיב הנגדי. בגין התאונה הוגש כתב אישום נגד הנתבע (פ"ל (תעבורה ב"ש) 7775-12-16, מוצג ת/9 למוצגי התובע), בו יוחסו לו עבירות של גרימת תאונת דרכים כתוצאה מנהיגה בחוסר זהירות ואי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה, וגרימת חבלה של ממש לנהג המעורב, הוא התובע. הנתבע הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (9.3.21, מוצג ת/27 למוצגי התובע).

8. על פי עובדות כתב האישום בהן הורשע הנתבע, הוא החל לפנות שמאלה בצומת מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, לא נתן זכות קדימה לתובע שנסע בנתיב הנגדי, ופגע עם חזית רכבו בצד האופנוע של התובע. ביחס לקביעות אלה לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור. במצב זה, מתחייבת המסקנה כי הנתבע אחראי לגרימת התאונה וחב בנזיקין כלפי התובע (סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; לתחולת סעיף 42א כאשר ההרשעה מבוססת על הודאה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, ראו ע"א 71/85‏ "אריה" חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' בוחבוט, פ''ד מא(4) 327 (1987), בפסקה 4 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר). נותר, אפוא, לדון בשאלת אשמו התורם של התובע, ובטענת הנתבעת להיעדר כיסוי ביטוחי.

9. אשם תורם. טענת האשם התורם שבפי הנתבעת נחלקת לשתיים: א. היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו בהתקרבו לצומת, אך הוא לא עשה כן. ב. משעה שרכבו של הנתבע החל בפנייה לתוך הצומת, היה על התובע להגיב באופן שימנע את התאונה או ימזער את נזקיה, אך הוא לא עשה כן.

10. הראיות הישירות באשר לאופן התרחשותה של התאונה אינן רבות. התובע עצמו העיד כי אינו זוכר דבר ביחס למה שאירע מאז נכנס ביום התאונה לנתיבות ועד לאחר התאונה (עמודים 26-22 לפרוטוקול; ראו גם הודעת התובע שנגבתה על ידי חוקרי המשטרה לאחר התאונה (20.5.15), אשר צורפה כחלק ממוצג ת/26 למוצגי התובע).

11. הנתבעת טוענת כי זכרונו של התובע בעניין סלקטיבי. לטענתה התובע "העדיף" לשכוח פרטים שאינם נוחים לו, ולא נגרמו לו כל פגיעת ראש או אבדן הכרה העשויים להסביר את אבדן הזיכרון הנטען.

12. אין בידי לקבל טענה זו. לא הוצגו ראיות פוזיטיביות, לרבות חוות דעת, היכולות ללמד כי טענת אובדן הזיכרון של התובע אינה אותנטית. כאמור, כבר בהודעה שגבתה המשטרה מהתובע ביום 20.5.15, בעודו במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא, מסר התובע כי אינו זוכר את פרטי האירוע. אשר להתייחסויות מאוחרות של התובע לנסיבות התרחשות התאונה, הובהר כי הן אינן מבוססות על זכרונו מהאירוע עצמו, אלא על מה שנמסר לו לאחריו (עמודים 38-37 לפרוטוקול).

13. אוסיף, כי על פני הדברים, היעדרה של פגיעת ראש אינו שולל את האפשרות שלתובע נגרם אובדן הכרה זמני כתוצאה מהפגיעה הקשה שספג בתאונה. אף שלא נמצא בחוות הדעת דיון מפורט בעניין זה, צוין בחוות דעתו של פרופ' אלי איסקוב, המומחה מטעם התובע בתחום השיקום, כי בקבלה לבית החולים סבל התובע מחוסר הכרה זמני (עמוד 2 לחוות הדעת). גם בחוות דעת ד"ר אהוד רוזיצקי, המומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה, צוין (בסעיף 4 לפרק "דיון ומסקנות") כי התובע איבד הכרה ואינו זוכר את התאונה. גם אם אניח כי התייחסויות אלה מבוססות על דברים שמסר התובע ולא על המסמכים הרפואיים, איש מהמומחים לא הטיל ספק בטענה.

14. העדים הנוספים לתאונה היו הנתבע עצמו, ושלושה עדי ראייה אשר מסרו הודעות במשטרה. כפי שכבר צוין, הנתבע זומן להעיד מטעם הנתבעת. חקירת הנתבע על ידי ב"כ הנתבעת התמקדה בסוגיית הכיסוי הביטוחי, אשר תידון להלן. הנתבע לא נחקר בקשר להתרחשות התאונה, למעט שאלתו הכללית של ב"כ הנתבעת האם הנתבע מאשר את הדברים שמסר במשטרה, לה השיב הנתבע בחיוב (עמוד 106 לפרוטוקול).

15. בהודעתו במשטרה מסר הנתבע כי התאונה אירעה כאשר רכבו היה מצוי במצב עמידה לפני הכניסה לצומת, בהמתנה לכך שהאופנוע יעבור, וכי במצב זה התנגש בו האופנוע שנסע במהירות ו"השתולל" (שורות 50-23 להודעה מיום 19.4.15 (מוצג ת/26 הנ"ל)). הגרסה שמסר הנתבע עומדת בסתירה ליתר העדויות שהיו בפני המשטרה ולממצאים מזירת האירוע, כפי שעוד יפורט. על רקע זה, הוגש כתב האישום כנגד הנתבע. כאמור, במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה הודה הנתבע כי התאונה אירעה בעת שרכבו נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע.

16. יוצא כי הנתבע הודה, בגדריו של הליך פלילי, כי גרסתו לפיה התאונה אירעה כאשר המתין לפני הכניסה לצומת, לא שיקפה את המציאות. על פי הודאה זו הורשע הנתבע. כפי שכבר צוין, הרשעת הנתבע בעובדות כתב האישום היא בגדר ממצא מחייב בהליך שבפניי. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס משקל ממשי לאמירתו הכללית של הנתבע בעדותו בפניי כי "מה שמסרתי במשטרה זה מה שהיה" (עמוד 106 לפרוטוקול), מה גם שכאמור, הנתבעת בחרה שלא לחקור את הנתבע באופן מפורט יותר על אופן התרחשות התאונה.

17. אשר לשלושת העדים שנכחו במקום התאונה ומסרו הודעות במשטרה, הצדדים הסכימו (29.9.20) לוותר על חקירתם ולהסתפק בהודעות המצויות בתיק המשטרה (מוצג ת/26 הנ"ל).