ת"א 43985-12-12 מאיבל אחזקות בע"מ נ' העמותה לטיפול הומניסטי

לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת על-פי סעיף 353א לחוק החברות. התובעת מתנגדת לכך.

א.ברקע הבקשה

1.התובעת, חברה פרטית לביצוע עבודות בניה ושיפוצים, הגישה נגד הנתבעת תביעה כספית על סך 331,969 ₪. ביסוד התובענה ניצבה טענת התובעת כי היא התקשרה עם הנתבעת בהסכם לביצוע עבודות בבית-ספר 'עמית' בחדרה שאותו מפעילה הנתבעת, כי הנתבעת לא שילמה את מלוא התמורה המגיעה לתובעת בגין העבודות שביצעה ואף מנעה מן התובעת להשלים עבודות שביצוען נמסר לה על-פי ההסכם. בשל כך נתבע נזק ישיר בסך 216,032.28 ₪ ונזק תוצאתי בסך 115,937 ₪ – שעיקרו בטענה כי בשל אי-תשלום הסכום המגיע לתובעת מאת הנתבעת נקלעה התובעת לקושי תזרימי רב שהביא להחזרי חיובים בחשבונה וחייב אותה לטול הלוואות ולבצע מהלכים נוספים לצמצום פעילותה שתוארו בכתב-התביעה [שם, בסע' 32-27].

2.הנתבעת התגוננה וכפרה בחבותה לשלם לתובעת דבר-מה. בין לבין, ועוד קודם למועד הגשת הבקשה שלפני, הוגשו ראיות הצדדים בתצהירים.

ב.דיון והכרעה

1.אמות-המידה שעל-פיהן נבחנת בקשת נתבע לחייב חברה-תובעת במתן ערובה והשיקולים שיש לשקול אגב כך הותוו בפסק-הדין שניתן ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009); להלן עניין ל.נ הנדסה]. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה מצאתי שאמות-מידה אלה מתקיימות בבקשה ועל כן יש להיעתר לה. להלן יובאו הטעמים לכך.

2.אין חולק על כך שהתובעת היא חברה בע"מ שאחריות בעלי-מניותיה מוגבלת; כך עולה מתדפיס פרטי התובעת שצורף לבקשה. תנאי זה, כמו גם קיומה של בקשת נתבע לחיוב החברה-התובעת במתן ערובה, מהווים יחד את תנאי-הסף להחלת סעיף 353א לחוק החברות ולהפעלת שיקול-דעת בית-המשפט בגדרו. תנאים אלה, שנושאים אופי פורמלי, מתקיימים בענייננו.

3.בשלב הראשון נבחן מצבה הכלכלי של התובעת. בהקשר זה מוטל על החברה-התובעת הנטל להראות שתוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם הלה יזכה בדין בסופו של יום. אם לא הוכיחה החברה שביכולתה לשאת בתשלום הוצאות הנתבע חל הכלל שבחיובה במתן ערובה, ואילו פטור מערובה הוא בגדר חריג [עניין ל.נ הנדסה, פס' 13]. התובעת תיארה קשיים כלכליים שהם מנת-חלקה בכתב-התביעה, כחלק מעילת התביעה; בתוך כך ציינה כי היא נקלעה למה שכונה בפיה 'קושי תזרימי רב', כי חוותה החזרי חיובים בחשבונה ונדרשה להגדלת אשראי וכן גם לנטילת הלוואות מצדדים שלישיים בסכום מצטבר של כ- 175,000 ₪. עוד צוין כי הקשיים הכלכליים שהיו נחלתה הביאו את התובעת לפיטורי שמונה עובדים ולצמצום משרת מנהלת החשבונות, למכירת רכב ולהיעדר יכולת ליתן ערבויות בנקאיות לשם השתתפותה במכרזים. לכאורה, לא ניתן להעמיס את מלוא הקשיים הללו על חוב נטען של הנתבעת לתובעת בסך כ- 216,000 ₪.

למעשה, התובעת אינה זוקפת את מלוא קשייה לחובת הנתבעת ומציינת כי הם נגרמו בין היתר בעקבות הפרת ההסכם שיוחסה לנתבעת [ר' תגובת התובעת לבקשה; ההדגשה הוספה]. לתגובה לא צורף תצהיר של גורם מוסמך בתובעת שיציג את מצבה הכלכלי לאשורו ויבאר מה ממנו נובע במישרין מן המיוחס לנתבעת ומה אינו קשור למסכת העובדתית הנדונה בהליך זה. חסרונו של תצהיר כזה נזקף לחובת התובעת.