ת"א 43180-10-14 שרעבי נ' לוי ואח'

זוהי בקשה לחיוב התובעת להפקיד ערובה להוצאות שהוגשה ע"י הנתבעים 1-4 (להלן- "המבקשים"). המבקשים טוענים סיכויי התובענה אינם טובים וכי אם יפסקו לזכותם הוצאות משפט לא יוכלו לגבותם משום שהתובעת היא חייבת מוגבלת באמצעים.

התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי המקרה שבפנינו אינו נופל לגדר אותם מקרים מיוחדים וחריגים בהם מחייבים בעל דין יחיד בהפקדת ערובה להוצאות.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות.

תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כהאי לישנא: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. סעיף קטן (ב) בתקנה 519 קובע כי: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ...".

כפי שהבהיר לאחרונה כב' השופט זילברטל ברע"א 5738/13 שרה אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 14.11.2013) (להלן- ענין אבו סעלוק):

"בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר [פורסם בנבו] (3.10.2004), להלן: עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (20.3.1995)). לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) (כלומר, הוא לא יוכל לשוב ולהגישה) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (27.6.2010), להלן: עניין אבו קבע). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב [פורסם בנבו] (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ [פורסם בנבו] (20.10.2009)). (ההדגשות אינן במקור ע"א)