ת"א 42355-06-16 אדלר ואח' נ' חיון

המבקשת הגישה ביום 8.12.17 בקשה למתן ארכה להגשת כתב תביעה שכנגד ולמתן רשות להגשת כתב הגנה מתוקן בתוך 30 יום מיום שתינתן החלטה בת.א. 31372-02-16 חיון נ' אדלר (להלן: ת.א. 31372-02-16 או התובענה האחרת), תובענה לסעד הצהרתי שהגישה המבקשת (הנתבעת כאן) כנגד המשיבים (התובעים כאן) בביהמ"ש המחוזי בירושלים. בקשה זו הועברה לתגובת המשיבים אשר התנגדו לה.

לאחר עיון בתגובה ובתשובה לתגובה שהוגשו לבקשה הנ"ל, כמו גם עיון בתובענה האחרת (הפתוחה לעיוני בתוכנת נט המשפט) החלטתי לקבלה, וזאת בשל הדברים שייאמרו להלן.

הבקשה הוגשה עת התנהלה התובענה האחרת, שהיא תובענה בין אותם צדדים ובקשר לאותה מסכת עובדתית, ובמסגרתה טענה המבקשת שמדובר בכפל הליכים שיש להימנע מהם. לפיכך, ומשהגישו המשיבים את התביעה הנוכחית כנגדה, הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה להפסקת התובענה האחרת, לפי תקנה 154 לתקסד"א, ובקשה לחכות להכרעתו בה. המבקשת הוסיפה וציינה בבקשתה שהמשיבים התנגדו בתובענה האחרת לבקשתה לפצל את סעדיה, בטענה שאל לו לביהמ"ש לאפשר הגשת תביעה לסעדים הצהרתיים משיקולי אגרה, כאשר ניתן להפוך אותם לסעדים כספיים. בנוסף, המבקשת הדגישה את השלב המוקדם שבו מוגשת הבקשה (בטרם התקיימו דיונים כלשהם בתיק) ואת המדיניות הנדיבה שבה נוקטים בתי המשפט בבואם לדון בבקשות לתיקון כתבי טענות.

עוד בטרם הוגשה תגובה לבקשה הנ"ל, ניתנה החלטה בת.א. 31372-02-16 הנ"ל הנעתרת לבקשת המבקשת להפסקת התובענה האחרת.

מכל מקום, לטענת המשיבים, הבקשה שלפניי היא בקשת סרק שמטרתה לערוך "מקצה שיפורים" שאין לאפשרו, ודינה להידחות. ראשית, מפני שלא ברור הקשר בין הסעדים (הכספיים) המתבקשים ע"י המשיבים כאן ובין הסעדים (ההצהרתיים) שלהם עתרה המבקשת בביהמ"ש המחוזי, ושנית, מפני שלא ברור הקשר בין בקשת המבקשת לחזור בה מההליך בביהמ"ש המחוזי ובין תוכן כתב ההגנה שהיה עליה להגיש כאן.

אין לקבל את טענות המשיבים. אין מחלוקת ששתי התובענות שהוגשו הינן בין אותם צדדים ובנוגע לאותה מסכת עובדתית. עיון בבקשה למחיקה/הפסקת ההליך בתובענה האחרת מעלה שהטעם שניתן לכך היה הגשת התובענה הנוכחית ע"י המשיבים, והרצון להימנע מכפל הליכים שבהן יידונו אותן המחלוקות (ראו סע' 4-5 לבקשה מיום 31.10.16 שהוגשה בתובענה האחרת). כמו כן, עיון בכתב ההגנה שהגישו המשיבים בתובענה האחרת מעלה שהם התנגדו לבקשת המבקשת לפצל את סעדיה שם על מנת שתוכל לתבוע את נזקיה הכספיים לאחר שיינתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית, וטענו שמדובר בסעד חריג שאין לאפשרו במקום שבו ניתן היה לעתור גם לסעד הכספי במסגרת אותה תביעה שבה נתבקש סעד הצהרתי (ראו סע' 50 לכתב ההגנה הנ"ל). הנה כי כן, המשיבים היו מודעים כבר אז לכך שלמבקשת יש תביעות כספיות כנגדם, ואף טענו שהיה עליה לעתור בתביעה כספית תחת התביעה ההצהרתית. משהופסקה התובענה ההצהרתית אין עוד טעם למנוע מן המבקשת לטעון את טענותיה הכספיות במסגרת התביעה דנן, הן באופן של תיקון כתב ההגנה על דרך של הוספת טענות קיזוז והן בדרך של הגשת כתב תביעה שכנגד. באשר לטענת המשיבים שלמבקשת אין כל עילה כספית נגדם ולא ברור מהי אותה טענת קיזוז שהיא מבקשת לטעון (סע' 4 לתגובה), אומר שדין סוגיה זו (האם יש למבקשת טענות של ממש כנגד המשיבים או לא) להיבחן לגופה רק לאחר שיתאפשר למבקשת לטעון את טענותיה ולתבוע את הסעדים שברצונה לתבוע, ואין בכך על מנת למנוע מימנה ראש את הזכות להעלותם.