ת"א 42315-12-14 ליאופולד נ' מנצור 17 בנובמבר 2016

בשלב מוקדם של ההליך. תמיכה לגרסה זו נמצאה לי, דווקא, בעדותה מטעם התביעה של גב' נדיה קליין, מבעליה הקודמים של הדירה. כך הצהירה היא, במקובץ:

"אבקש לציין, כי בכל השנים, אני (ולדעתי גם יתר המוכרים) סברנו כי הורי הנתבעים היו הדיירים המוגנים החוזיים. בשנת 2009 נודע לנו כי אמם של הנתבעים הלכה לבית עולמה. בהתאם לכך, שכרנו שירותי חוקר , על מנת שיבחן האם הנתבעים התגוררו עם אמם, חצי שנה לפני פטירתה. קיבלנו דו'ח חקירה, אשר אישר כי הנתבע 1 התגורר עם אמו חצי שנה לפני פטירת[ה]" (הפִּסקה החמישית לתצהיר-עדותה הראשית. הסוגריים העגולים הם במקור).

ידיעתם של בעלים אחרים, כמו תוכנה של החקירה שנערכה – את דו"ח החוקר הניח לפנַי התובע בנספח לתצהירו – הריהם עדות מפי השמועה. אולם, עצם-הבנתה של גב' קליין, בפרט בעקבות החקירה שנערכה כי גרסתו של הנתבע היא נכונה, והנחתה של הבנה זו לפנַי בגדרן של ראיות-התביעה דווקא – משקלן רב להן.

5.את ההפך לא הוכיח התובע. זה המקום לציין כי לפי ההסדר הדיוני שגובש וִיתר כל צד על העמדת-עדיו של הצד השני לחקירה נגדית. אמירה, שהשמיע הנתבע באוזניו של התובע בעת ביקורו של האחרון בנכס ביום 23.10.2014 (ואת חילופי-הדברים שבמהלכו הקליט התובע), היינו כי הנתבע התגורר בדירה ברציפות לא פחות מ-50 שנים, איננה מעלה ואינה מורידה. די במגורים בדירה מחצי-השנה שקדמה לפטירתה של האֵם להקים את התנאי שבחוק. רישום-יציאותיו וכניסותיו של הנתבע לארץ, כמובא בתעודה הציבורית שהציגה התביעה, אף הוא אינו מניח בסיס מוצק דיו לעמדתה. כל שניתן ללמוד ממנו הוא כי בשנת 1992, וכך גם בשנת 1993, שהה הנתבע בישראל רק חלק – כשליש – מן השנה. מהותה של שהותו בחו"ל, לרבות השאלה אם היה לו שם מקום-מגורים שאיננו פרוביזורי, נותרו ללא מענה מצד-התביעה. מכאן, שבנתבע התקיימו התנאים להמשך-הגנתם של הדינים הנוגעים בדבר, והרי הוא "דייר-מוגן-נגזר". אין יסוד לסילוק-ידו מן הדירה, שבה הוא מתגורר כדין מכוחו של מעמד זה.

6.התביעה בענינו של נתבע 1 נדחית וצדקו, אפוא, באי-כוחו המלומדים של הנתבע משלא נעתרו להצעתו של בית-המשפט לפינוי מוסכם. אותה הצעה, ככל שהיה בה לדרבן את התובע להמשיך בתביעתו, מצדיקה הפחתה מן ההוצאות שיש לפסוק לחובתו. כך מתחייב גם מן ההסדר הדיוני וחסך מהוצאות-הצדדים שניהם. מן העבר האחר יש לקחת בחשבון את העובדה כי בענינו של נתבע 2 התקבלה התביעה, במובן של ציווי על פינוי, בהסכמה. קביעתי היא כי בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה לידיו ישלם התובע לנתבע 1 הוצאות-משפט בסך של 1,500 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכי-דין בסך (הכולל מע"מ) של 23,000 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, שלא במעמד-הצדדים.