א' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול)

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. התובע טוען שנפצע בתאונת דרכים ביום 19.8.11 כשנהג בטרקטורון שבבעלות חברו. הנתבעת מפקפקת בכך שהתאונה התרחשה, או שהתרחשה באופן שתיאר התובע כשהוא עצמו נהג בטרקטורון. היא מעלה את הסברה שמי שנהג בטרקטורון, אם בכלל היתה תאונה, היה בעליו, אביחי בבאי וענין זה הוסתר מפני שבאותה עת היה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה.

2. גרסה ראשונה אודות נסיבות פציעתו של התובע תועדה בבית-החולים וולפסון ביום 19.8.11 בשעה 14:55. נכתב (כולל השגיאה): "בן 24 ביצעה בכתף ימין תנועה וחש כי פרק את כתף ימין". הסיבה לאשפוז צוינה : "נפילה חבלה חתך" – ולא "תאונת דרכים".

הנתבעת סבורה שדי בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה. בסעיף 3(ב) לסיכומי התשובה שלו, מתמודד התובע עם הרישום הרפואי באמירות אלה:

"יש להניח שמצבו הרפואי הקשה של התובע באותה עת והעובדה כי סבל מכאבי תופת עקב יציאת הכתף ממקומה גרמה לחוסר הבהירות ברישומי בית-החולים וכן יש להבין את המונח "נפילה" שנרשם בתעודת חדר המיון כמשקף את העובדה שבעת התאונה התובע נפל מטרקטורון.

במצב שבו החולה מגיע לבית החולים סובל מכאבי תופת, סביר מאד לקבל את הטענה כי מעייניו לא היו בדיוק נתונים לרישום המדוייק של נסיבות התאונה."

3. המענה לטענות התובע הוא במישורים אחדים:

א. לבית-החולים עצמו ענין כספי ברישום של נפגעי תאונות דרכים ולכן רישום זה הוא בדרך כלל מהימן. בבית החולים יודעים בדרך כלל לחלץ מידע גם מפצועים הסובלים מכאב והדבר הוא חלק משגרת העבודה שם.

ב. הרישום הרפואי אינו מעורפל או כללי וגם אינו על דרך השלילה. יש בו עובדות פוזיטיביות, מישהו מסר אותן לבית-החולים. מן הסתם היה זה התובע.

ג. לדעת ב"כ התובע הביטוי "נפילה" משקף את העובדה שבמהלך התאונה התובע נפל מהטרקטורון. איני מאמין שהתובע אמר בבית-החולים שהוא נפל מהטרקטורון. באף אחת מהגרסאות שמסרו עדי התביעה במשפט לא הופיע תיאור כה ברור ופשוט של התאונה. טענה זו גם סותרת דברים מפורשים של עד התביעה, אביחי בבאי שבסעיף 6 לתצהירו כתב "כאשר ראיתי את הטרקטורון נוטה על צידו, רצתי מהר וסייעתי לי.א. לצאת מהטרקטורון."

4. הסברו של התובע אינו הסבר כלל. נראה שיש לתת משקל רב לגרסה הקרובה ביותר בזמן לאירוע. זוהי גרסה שנמסרה כדי לקבל טיפול רפואי בנסיבות שבהן נוהגים אנשים לומר אמת. היא נמסרה בטרם היתה לתובע שהות לשקול את האינטרסים שלו לקבל ייעוץ ולתאם עדויות.

5. התובע מבקש אמון בגרסה מאוחרת יותר ההולמת את האינטרס שלו כפי שהובאה מפיו ומפי מקורביו. לכל הפחות נדרש שגרסה כזאת תהיה מאד אמינה. ממילא, לעיסוק באמינות העדים יש חשיבות. ב"כ התובע הצדיק את התחמקותם של העדים ממתן תשובות על שאלות שונות. לדעתו זכותם להגן על פרטיותם והדבר רק טבעי ובכלל אסור היה להפנות אליהם שאלות שונות שעליהן סירבו לענות.

6. במהלך המשפט הציע בית-המשפט לתובע לחזור בו מהתביעה, נוכח חוסר האמון שגילה כלפי עדותו ועדויות עדי התביעה. חוסר אמון זה נבע מסימני שקר בולטים בעת מסירת העדויות, מהסתירות ומחוסר ההיגיון הפנימי בעדויות שמסרו, מהפרטים הרבים ש"לא זכרו" וגם מהתחמקותם הבוטה ממתן תשובות על שאלות. יוזכר, שאחת ממטרותיה של חקירה נגדית היא להביא את בית-המשפט לפקפק במהימנותו האישית של עד ולכן מותר לה לעסוק בעניינים שאינם נוגעים לשאלות שבמחלוקת במשפט. ככל שסבור היה ב"כ התובע שמופנות לעדיו שאלות פסולות, רשאי היה להתנגד להן. לא זה מה שקרה במשפט. ה"התנגדות" לא באה מעורך-הדין אלא מהעדים עצמם והיא הוצגה כמעשה מוגמר של סירוב בוטה. חקירה נגדית אינה "תכנית כבקשתך", שבה העד בוחר על אילו שאלות יענה. תצהיר אשר נמנעת חקירה נגדית אפקטיבית שלו, מאבד מערכו כראיה.