ת"א 41692-05-14 כמוס נ' נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת מירון ואח'

1.התובע הינו הבעלים הרשום של חלקה 83 בגוש 13056 מאדמות צפת. על החלקה הסמוכה, מספרה 82, בנוי בית הכנסת "אבוהב", אלא שחלקים ממבנה בית הכנסת מצויים בחלקה 83. שתי החלקות הנ"ל היו בשעתן בבעלותו של הרב ענתבי ז"ל, שלפני שנים הרבה הקדיש את המבנה לנאמני בית הכנסת.

2.בהתדיינות ארוכת שנים בין בעלי הדין הוכר בהקדש הנ"ל. אלא שבכך לא נסתיים הסכסוך, והוא נמשך ומעסיק את בתי המשפט על דרגותיהם, כשהתובע טוען (בתביעתו הנוכחית), כי ההקדש איננו חל על מבנה המכונה "חדר התפילה", כיוון שלא נעשה בו שימוש, שימוש המהווה לטענתו תנאי לקיומו של ההקדש.

3.הנתבעים התגוננו מפני התביעה, ובין היתר עתרו לסילוק התביעה מחמת מעשה בית דין. טענתם נסמכת על שנפסק במהלך התדיינות הנ"ל, משלשיטתם הוכרע בסוגיה, ולכן אין להידרש לה יותר.

4.ביקשתי את עמדת התובע לבקשה לסילוק התובענה על הסף, וזו ניתנה. הנתבעים הגיבו, בתורם, לתגובת התובע.

5.על מנת לבחון את קיומו של מעשה בית דין עלינו לראות את פסיקותיהם השונות של בתי המשפט בסכסוך רב הזרועות שבין בעלי הדין. אביא להלן תמצית מן החשובות שבהן לענייננו.

6.לאחר שרכש התובע את חלקה 83 הנ"ל הוא תבע לפנות את חלקי מבנה בית הכנסת שעל החלקה. הנתבעים התגוננו בטענה כי חלקה 83 הוקדשה לבית הכנסת. סופו של הליך, שהחל בבית המשפט המחוזי (ת.א. 1085-00 שהתנהל בפניי) ונסתיים בבית המשפט העליון (תחילה ע"א 6404/03 ואחר כך ע"א 9483/09), שהוכר בהקדש על מבנה בית הכנסת, גם בחלקים שנבנו על חלקה 83 הנ"ל.

7.אחר הדברים הללו הגישו הנתבעים תביעה לבית משפט השלום בצפת, בה תבעו לפנות את התובע ממבנה הקרוי "חדר התפילה", והמצוי בחלקה 83. התביעה נתקבלה ובית המשפט (כב' השופט א' גולדקורן) ציווה על פינויו של התובע מחדר התפילה.

8.אלא שבכך לא נסתיימו תלאותינו, והנה באה תביעתו הנוכחית של התובע, ובה הוא טוען, כי בחדר התפילה לא נעשה שימוש, וכיוון שהשימוש הינו, לשיטתו, תנאי לקיומו של ההקדש – אין ההקדש חל על חדר התפילה, ועל כך הוא מבקש את הצהרתו של בית המשפט. הוא מפנה לפסיקתו של כב' השופט גולדקורן, שקבע כי בחדר התפילה לא נעשה שימוש, אך נמנע מלקבוע כי לא מתקיים הקדש על המבנה, כיוון כבר נפסק, בהליכים שנזכרו מעלה, כי ההקדש חל גם על חדר התפילה. השופט הנכבד סבר, כי אם רצונו של התובע לבטל את ההקדש עליו לפנות בתביעה מתאימה לביטול ההקדש, והדבר איננו בסמכותו העניינית שלו.

9.על יסוד הדברים הללו מבקש התובע לשכנע, כי ההקדש לא חל על חדר התפילה, שכן – כאמור – לא נעשה בו שימוש בידי בית הכנסת. הנתבעים טוענים, כאמור, כי עניין זה הוכרע זה מכבר בהליכים קודמים בין הצדדים, ולכן את התביעה יש לסלק על הסף.

10.מקובלת עליי עמדתם של הנתבעים, לפיה כבר נפסק כי ההקדש חל, בין היתר, גם על "חדר התפילה". הדברים עולים היטב מן ההליך הראשון שנתקיים בפניי, ובו תוארו (גם בפסקי הדין שלי וגם בפסקי הדין של בית המשפט העליון) חלקי המבנה של בית הכנסת שגלשו לתוך חלקה 83, ובתוכם "חדר התפילה". על מנת לסבר את האוזן אפנה לפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 6405/03 שם נאמר:

"בית הכנסת בנוי בעיקרו על חלקה 82 בגוש 13056, אולם חלקים ממנו – עזרת נשים, חדר תפילה, חדר שירותים וחצר מרוצפת – בנויים על חלקה 83..." (ההדגשה שלי – א.א.)

11.אכן, בפסק הדין השני שיצא מלפניי (ה"פ 131/09) דחיתי את תביעת הנתבעים להצהיר כי ההקדש חל על חלקה 83 כולה (פסיקה שאושרה על ידי בית המשפט העליון), אלא שבכך אין כדי להועיל לתובע. גם בפסק דין זה קבעתי מפורשות, כי ההקדש חל על כלל חלקי מבנה בית הכנסת, ובהם "חדר התפילה". דחיית תביעת הנתבעים נבעה מכך, שהם ביקשו הצהרה על הקדש שיחול על כל החלקה, משמע מעבר לחלקי המבנה של בית הכנסת שגלשו לחלקה, ולכך לא יכולתי להסכים.

12.התובע טוען, כאמור, כי לא נעשה שימוש בחדר התפילה, והוא נבנה בטענתו זו מקביעתו של כב' השופט גולדקורן, שבהליך שבפניו קבע כי לא נעשה שימוש בפועל במבנה. אלא שגם בכך אין כדי להועיל לתובע. לטעמי לא רשאי היה התובע להעלות טענה שכזו בפני כב' השופט גולדקורן, ומשהועלתה – על השופט הנכבד היה שלא לבררה כלל, שכן כאשר פסק בית המשפט העליון כי ההקדש חל על כלל חלקי מבנה בית הכנסת, ובהם "חדר התפילה", הוא הניח כי נעשה בכל החלקים הללו שימוש. לאחר פסיקה זו אין של בית המשפט העליון בידי התובע להגיש תביעה על חלק אחד מחלקי המבנה (חדר התפילה) על מנת לנסות ולשכנע עתה, כי בחלק זה דווקא לא נעשה שימוש, משמע בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון.

13.הואיל וכך, יש לומר על התובע כי הוא מנוע, מחמת מעשה בית דין, מלהגיש את תביעתו. את התביעה יש לסלק, על כן, על הסף, וכך אני עושה.

התובע ישא בשכר טרחת עורכי דין של הנתבעים בסך של 10,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ה, 22 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.