רייך נ' גרף ואח'

תביעה לתשלום 155,000 ₪.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר אולם ביום 28.10.20 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים

בבסיס התביעה הסכם מכר מיום 24.12.19 (להלן: "ההסכם") בנוגע לבית ברחוב ------ במיתר (להלן: "הבית" או "הנכס"), לפיו רכשה התובעת את הנכס מן הנתבעים. על פי ההסכם, התחייבו הנתבעים להעביר לתובעת את החזקה בנכס עד יום 01.04.20 כנגד תשלום מלוא התמורה. התמורה הועברה במלואה ביום 02.04.20, אולם החזקה נמסרה רק ביום 24.04.20 ופינוי סופי של תכולת הדירה נעשה ביום 26.04.20.

לטענת התובעת, האיחור במסירה מהווה הפרה יסודית של ההסכם על פי סעיף 7.3 לו, הפרה המזכה אותה בפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 7.2 להסכם, היינו 155,000 ₪.

הנתבעים, בגילאי ה- 80 לחייהם, טענו שבשל מגבלות מגיפת הקורונה שהוחלו בארץ ביום 25.03.20, לא היה באפשרותם לבצע את המסירה במועד החוזי. הנתבעים טוענים כי חל בעניינם סעיף 8.7 להסכם המתייחס למניעת קיום חיוב מסיבה שאינה תלויה בצדדים, וקובע כי מועד ביצועו ידחה מבלי שהדבר ייחשב להפרה, בכפוף לכך שהצד המפר עשה כמיטב יכולתו על מנת לקיים את החיוב.

עוד טוענים הנתבעים כי בהתאם לסעיף 7.2 להסכם, קבלת פיצוי מוסכם מותנית בביטול ההסכם ובענייננו ההסכם לא בוטל, וכן הם טוענים כי חל בענייננו סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), שעניינו סיכול החוזה. לטענת הנתבעים במועד כריתת ההסכם לא יכולים היו לצפות את ההגבלות שמנעו את מסירת הדירה במועד והם עשו כל שביכולתם על מנת למסור את הנכס במועד, ועל כן יש לדחות את התביעה.

לאחר שניסיונות להביא את הצדדים לעמק השווה לא עלו יפה, נשמעו הראיות בתיק והעידו בפניי התובעת, הנתבעת, בנה של הנתבעת ועורכת הדין שירה בן אשר ארד שייצגה את הנתבעים במסגרת חתימת ההסכם.

דיון והכרעה