ת"א 41049-03-17 פ.פ. גולן סחר וליסנג בע"מ נ' בן חמו

לפניי בקשה בהולה שהגישה התובעת למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, לאסור על הנתבע להמשיך ולהפעיל שתי מוניות שבבעלות התובעת ואשר הושכרו לנתבע: האחת מספר רישוי 82-232-26 והשנייה מספר רישוי 82-271-26.

לחילופין, עותרת התובעת למתן צו עשה זמני, במעמד צד אחד, המורה לנתבע להשיב את החזקה במוניות הנ"ל לידי התובעת.

הבקשות הוגשו במסגרת תובענה שהגישה התובעת נגד הנתבע למתן סעד כספי בסך של 76,713 ₪ ולמתן צו עשה להשבת שתי המוניות לידיה.

בתמצית, נטען בכתב התביעה כי שתי המוניות הנ"ל, ומונית נוספת מספר רישוי 90-139-26, הושכרו לנתבע בתמורה לתשלום דמי שכירות יומיים בסך של 230 ₪ עבור כל מונית, וזאת על פי הסכם שנכרת בין הצדדים. הנתבע ממאן לשלם את דמי השכירות עבור המוניות וצבר עד למועד הגשת התביעה חוב בגין דמי שכירות על סך של 76,713 ₪. התובעת הצליחה להשתלט על מונית מספר רישוי 90-139-26 באמצעות מנגנון שליטה שהותקן במונית, אך לא הצליחה להשתלט על שתי המוניות האחרות. נודע לתובעת, משמועות, כי הנתבע מתעתד למכור את המוניות שהושכרו לו לסוחרי רכב ברשות הפלסטינית ובעניין אף הוגשה תלונה במשטרה.

סעיף 366(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 קובע כדלקמן:

"בקשה למתן סעד זמני תידון במעמד הצדדים, ואולם רשאי בית המשפט ליתן צו על פי צד אחד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שההשהיה שבקיום הדיון במעמד הצדדים תסכל את מתן הצו או תגרום למבקש נזק חמור".

לאחר שעיינתי בבקשה, בתצהיר התומך בה ובנספחים שצורפו אליה, לא שוכנעתי כי קיים חשש סביר שההשהיה שבקיום הדיון במעמד הצדדים תסכל את מתן הצו או תגרום לתובעת נזק חמור.