ת"א 39817-10-15 לוי ואח' נ' אוירכמן ואח'

לפניי בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה ובהולה להטלת צו מניעה זמני במעמד צד אחד", ואשר בה התבקש בית המשפט לאסור כל דיספוזיציה או פעולה שעניינה מכירת זכויות הבנייה של המשיבים המצויות בגג הנכס ברחוב החשמונאים 1 בתל-אביב – יפו (גוש 6932 חלקה 14, להלן: "הנכס"). הבקשה הוגשה ביום 21.10.2015, ועמה – כתב תביעה לאכיפת הסכם בין המבקשים ובין המשיבים.

בטרם אדרש לבקשה לגופה, אתאר את המסלול הדיוני שעברה, על מנת שיובהר מדוע ניתנת החלטה בבקשה לצו זמני כחצי שנה לאחר הגשת הבקשה המקורית.

עם הגשת הבקשה, היא נותבה לכב' השופט א' צימרמן. מאחר שמדובר בבקשה לצו איסור דיספוזיציה, המטופלת – על פי סדרי העבודה בבית משפט זה – בידי הרשמים, הורה כב' השופט צימרמן על העברתה לעיונו של רשם, כמקובל.

ביום 22.10.2015 הוציאה כב' הרשמת הבכירה נ' פרס צו ארעי שבו אסרה על ביצוע דיספוזיציה בנכס, וביום 9.11.2015 הגישו המשיבים בקשה לקיים דיון בצו במעמד הצדדים וכן בקשה לסילוק ההליך העיקרי על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, באשר לשיטתם – מצוי ההליך כולו בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

ביום 29.12.2015 התקיים דיון בבקשה לסעד זמני לפני כב' הרשמת הבכירה פרס. ביום 21.1.2016 ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה (להלן: "ההחלטה הראשונה"), שבו קבעה, ראשית, כי הסמכות העניינית לדון בהליך – נתונה לבית משפט השלום, וזאת מאחר שההסכם שאכיפתו מתבקשת אינו הסכם המסדיר את הבעלות בנכס המקרקעין, כי אם הסכם הקובע כי המבקשים יהיו אלה שינהלו את הליכי המכירה בשמם של המשיבים ובעבורם. לעניין הצו לגופו קבעה כב' הרשמת הבכירה פרס כי:

"שוכנעתי על יסוד הטיעונים שנשמעו בעל פה והראיות שהוצגו כי קיים חשש סביר שאי מתן צו איסור דיספוזיציה בנוסח הצו מיום 22.10.15, יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

ממקרא כתבי בי הדין ולאחר שמיעת טיעונים בעל פה התברר כי המשיבים חתמו ביום 15.10.15 על הסכם למתן אופציה למכירת הנכס נשוא התובענה לצד ג', מר איתמר בן יוסף. זאת בניגוד גמור להסכם שנחתם בין המבקשים לבין המשיבים מיום 8.4.14, נספח 2 לכתב התביעה. ביטול צו איסור הדיספוזיציה, עשוי לסכל את אכיפתו של ההסכם מיום 8.4.14, סוגיה אשר תתברר במסגרת התובענה. ברי, כי בית משפט מצווה למנוע אפשרות ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה עד לבירור התובענה."

על ההחלטה הראשונה הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור (רע"א 57950-01-16), אשר נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 20.3.2016. יוער, כי במועד כלשהו לאחר מתן ההחלטה הראשונה, החליפו המשיבים את בא כוחם.

ביום 29.3.2016 הגישו המשיבים בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה – וזאת הן לעניין היקף הערבויות והן לעניין "כל יתר העילות הכלולות בבקשת המבקשים [כלומר – המשיבים, ע"י]" (בקשה מס' 18 בתיק).

כב' הרשמת הבכירה פרס קבעה דיון "בשאלת הביטחונות על בסיסם ניתן הסעד הזמני" (החלטה מיום 11.4.2016 בבקשה מס' 18), ודיון זה התקיים ביום 19.4.2016. ואולם חרף העובדה שהדיון נקבע "בשאלת הביטחונות", הוא נפתח בטענתו של ב"כ המשיבים, כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בהליך. כב' הרשמת הבכירה הורתה לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הסמכות, וביום 30.5.2016 נתנה את החלטתה, שבה קיבלה את עמדת ב"כ המשיבים, שלפיה הסמכות לדון בבקשה אינה מסורה לרשם, כי אם לשופט בלבד – וזאת תוך שהיא מאמצת את טענת ב"כ המשיבים, שלפיה הבקשה הוכתרה כבקשה לצו מניעה – וככזו היא מצויה בסמכותו של שופט, ולעומת זאת – בקשה לצו איסור דיספוזיציה אינה ניתנת לרישום בטאבו (וראו סעיפים 21 – 27 לסיכומי ב"כ המשיבים לעניין הסמכות, שעליהם ביססה כב' הרשמת הבכירה פרס את החלטתה). כב' הרשמת הבכירה הורתה על העברת התיק לשופט מצוות סעדים זמניים, והתיק הועבר לטיפולי בו ביום. עוד אציין, כי כב' הרשמת הבכירה הורתה על ביטול החלטותיה מיום 22.10.2015 (הסעד הארעי) ומיום 21.1.2016 (הסעד הזמני), וגם עיכבה את הביטול עד יום 9.6.2016.

מאחר שסברתי שיש לקדם דיון בתיק בדחיפות (לאור משך הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה הראשונה וכן לאור המועד שבו קבעה כב' הרשמת הבכירה לפקיעת הצו הזמני), נקבע הדיון לפניי ליום 2.6.2016, שאז נשמעו טיעוני הצדדים ונחקרו המצהירים מטעם הצדדים.

כעת באה עת הכרעה.