מוסטפא נ' חדשות 10 בע"מ

זוהי תביעה חוזית בגין הפרת הסכם חיסיון. לצדה של התביעה החוזית הוגשה התביעה גם בעילות חלופיות של נזיקין והן: לשון הרע, הפרת חוק הגנת הפרטיות, רשלנות והפר חובה חקוקה שבתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.

ביום 06/03/15 ביצע מחבל פיגוע משולב של דריסה וניסיון דקירה. לאחר שפגע במספר בני־אדם ברכבו יצא ממנו כשהוא חמוש בגרזן על־מנת לדקור עוברי אורח. התובע, שעבד כמאבטח ברכבת הקלה, קידם את פניו וירה בו יחד עם שוטר מג"ב שהיה במקום. המחבל נפצע באורח קשה. בעקבות מעורבותו של התובע באירוע התבקש על־ידי נציג הנתבעת להתראיין. התובע התראיין ותמונתו ושמו פורסמו, ומכאן התביעה.

1. טענות התובע

א. הנתבעת הפרה את התחייבות לחיסיון שעמדה בבסיס הסכמת התובע להתראיין: התובע טוען כי הסכים לבקשת נציג הנתבעת בתנאי שיצולם עם הגב למצלמה, פניו יטושטשו, קולו יעורבל וזהותו תישאר חסויה. בתצהירו מסר כי הציג בקשה זו לצלם המראיין, ולראיה – התובע צולם כשגבו מופנה למצלמה. למרות זאת שודר הריאיון עם התובע באותו היום בערוץ הנתבעת בשעות השיא, כששמו מופיע, קולו לא מעורבל ופניו לא מטושטשות.

ב.הפרת תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: בפרסום הכתבה למרות בקשת החיסיון של התובע, הפרה הנתבעת את סעיפים 3(ב), 4, 8, 16 ו־22 לתקנון, האוסרים על פגיעה בפרטיות – למרות עניין הציבור – על חשיפת מקור עיתונאי חסוי ועל שימוש פסול במידע. כמו כן נטען כי יש צורך בהסכמה פוזיטיבית, ולכן גם אם תתקבלנה טענות הנתבעת בדבר אי־סירוב התובע, אין בהן כדי להכשיר את מעשיה. התנהגותה הנפסדת של הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה.

ג.התרשלות הנתבעת: פרסום שמו של התובע בניגוד להסכמות מהווה רשלנות הנתבעת, כיוון שלא וידאה את הסכמת התובע לפרסום. האחריות למעשי עובדיה של הנתבעת היא מכוח סעיף 13 ו־14 לפקודת הנזיקין.

ד.הפרת חוזה: התחייבות הנתבעת כלפי התובע מהווה חוזה לכל דבר ועניין, ועל כן הפרתה מהווה הפרת חוזה. מכוח הפרת חוזה זו מגיע לתובע הן פיצויים בגין הנזק המוכח והן פיצוים בגין נזק בלתי־ממוני.

ה.הפרת חוק הגנת הפרטיות: סעיפים 1 ו־2(4) לחוק אוסרים על פגיעה בפרטיות באמצעות פרסום תצלום בנסיבות העלולות להשפילו או לבזותו: בנסיבותיו הפרטיות היה בפרסום כדי להשפילו ולבזותו; נאסר לשימוש בתיעוד של אדם למטרות רווח: הנתבעת פרסמה את הראיון בשעות השיא וזאת על־מנת לקבל תהודה ולהעלות שיעורי הצפייה; נאסר על הפרת חובת סודיות שנקבעה במפורש או במשתמע: הנתבעת הפרה את הסכם החיסיון שנכרת בין הצדדים הספציפיים וכן את חובת החיסיון החלה מכוח תקנון האתיקה של לשכת העיתונות.

ו.הפרת חוק איסור לשון הרע: התנהגותה של הנתבעת עולה כדי פרסום לשון הרע, שכן היא פרסמה את שמו בניגוד להסכם החיסיון, ופרסום לשון הרע זה גרם לאחרים להצטרף לנתבעת ולפרסם אף הם דברים דומים.

ז.הנזק: מאז האירוע סופג התובע התנכלויות, איומים, קללות ומבטי שטנה מצד רבים מתושבי העיר הערבים. חבריו ובני עדתו הדרוזים קיבלו יחס דומה בעקבות הפרסומים. כמו כן פרטיותו נפגעה, בעקבות הפרסום הוא הפך מאדם אנונימי לאדם מוכר ושנוא בקרב הציבור הערבי בארץ. בעקבות היחס כלפיו אף נפגעה האוטונומיה שלו שכן אינו יכול להסתובב לבדו בשכונות במזרח העיר מאז הפרסום והולך כשהוא חרד וקפוץ. כך גם נפגעו סיכויי השתלבותו בעבודות בקרב הגזר הערבי.

בגין הפרת חוק הפרטיות ביקש התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח.

בגין הפרת חוק איסור לשון הרע ביקש התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח.

בסיכומיו העמיד את סכום תביעתו בגובה 500,000 (במקום מיליון ש"ח בכתב התביעה).

2. טענות הנתבעת

א.הכחשת הסכם החיסיון: הנתבעת או מי מנציגיה לא קיבלו שום בקשה מטעמו של התובע לטשטש את דמותו. להפך, הנתבעת מתארת כי התובע היה להוט להתראיין, פעל להשגת אישורים מהעיריה כדי להתראיין, ושוחח עם הכתב בשתי שיחות טלפון מקדימות שבהן לא העלה את בקשת החיסיון. לאחר מכן הגיע לצילומים עם חבר וצולם מזוויות שונות. התנהגותו של התובע לפני ואחרי השידור אינן עולות בקנה אחד עם טענותיו: בטרם הצילום התובע שיתף פעולה באופן מלא עם צוותי הצילום, התנהל בחופשיות על סט הצילומים, פעל להשגת אישורים כאמור והתגאה במעשיו, בסמוך לאחר השידור לא התקבלה כול פנייה של התובע אל הנתבעת בדבר הפרת חיסיון כלשהו. רק לאחר מעשה ולאחר שנחשף לתגובות לא נעימות, ביקש להטיל את האחריות על הנתבעת על־מנת להיפרע מנזקיו.

ב.צילום התובע בגבו למצלמה נעשה מתוך הערכות לאפשרות הסבירה שיוטל צו איסור פרסום עד לסיום חקירת האירוע: למפרע לא הוצא צו כאמור ועל כן שודר הריאיון בן 12 השניות, כאשר זהותו של התובע גלויה, אך ללא הצגת פניו של התובע כאמור, אלא שמו בלבד. במסגרת הכתבה שודרו ראיונות עם גורמים שונים ממערכת הביטחון, ובין השאר סרטונים שהופצו במהלך היום ברשתות החברתיות וביניהם סרטונים שבהם נראה התובע בפנים גלויות.

בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי טענות אלה הן מעושות, שכן את שוטר המג"ב שביקש לטשטש את זהותו דווקא בחרה הנתבעת לצלם כשפניו מופנות למצלמה, וזאת למרות שאותו חשש שיוטל צו איסור פרסום חל על שני המרואיינים באופן זהה. לטענתו העובדה שדווקא הוא צולם בגבו למצלמה מוכיחה את טענתו כי ביקש לשמור על חיסיון זהותו.