ת"א 38408-06-13 עבדאללה עקיל ואח' נ' עדן א.א עדן בע"מ ואח'

התובע, תושב בית כאחל ליד חברון, נפגע בתאונת עבודה ביום 22.2.12. לטענת התובע, הפגיעה אירעה כאשר שרשרת של מנוף פגעה בתבניות פלדה שהיו מונחות על הקרקע באתר בניה, וגרמה לכך שהתבניות נפלו אחת אחרי השניה כמעין "אפקט דומינו", וחלקן נפלו על התובע. התובע הגיש תביעתו כנגד 10 נתבעים שונים, חלקם קבלנים וקבלני כח אדם שעבדו במקום, חלקם מפקחי בניה ומפקחי בטיחות, חלקם קשורים למנוף וחלקם חברות ביטוח המבטחות אי אלו מבין הנתבעים האחרים. כמקובל בתיקים מעין אלו, הנתבעים הגישו הודעות צד ג', אלו כנגד אלו וכנגד גורמים נוספים.

הנתבעים 5 ו- 6 יחד עם המבטחת שלהם, הנתבעת 9, (להלן: המבקשים) הגישו בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם במקרה שהתביעה נגדם תדחה. למען שלמות התמונה יצויין כי הנתבעת 5 היתה החברה אשר ביצעה עבודות פיקוח על העבודות באתר הבניה והנתבע 6 הינו המפקח מטעם הנתבעת 5. את בקשתם מנמקים המבקשים בכך שהתובע הינו תושב שטחים, אשר אין לו נכסים בישראל מהם ניתן יהיה לגבות את הוצאותיהם, אם ייפסקו.

בתגובה, השיב התובע כי אין לנעול את שערי המשפט בפניו, במיוחד כאשר סיכויי הצלחתו בתביעה גבוהים, שכן התביעה היא תביעה בגין תאונה שאירעה במהלך העבודה.

במאמר מוסגר אציין כי הבקשה הוגשה בראשיתו של ההליך, התובע השיב לה, והנתבעת השיבה לתשובתו, אולם משום מה לא ניתנה בה החלטה. כעת, לאחר שהתובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, והנתבעים 5, 6 ו- 9 נדרשים להגיש חוות דעת מטעמם הם העלו שוב את בקשתם, ולפיכך הגיעה העת להכריע בה.

דומה כי ידועה ההלכה בשאלת תחולתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, על תביעות של תושבי שטחים בגין תאונות בכלל ותאונות עבודה בפרט, והיא סוכמה אך לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (מרכז) ברעא 41153-02-16 עלי אחמד בכר נ' אברהם חיים מחפוד (04.04.2016):

"אחת ממטרותיה המרכזיות של תקנה 519 (א) לתקנות, המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע כאשר נראה לבית המשפט כי סיכויי הצלחה של התביעה קלושים, עם זה אין כוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תביעות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט (ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין (1993)). ודוק, ככלל, בית המשפט לא מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, עם זאת, כאשר נוכח בית המשפט לדעת שקיימות נסיבות המצדיקות זאת, ועיקרן סיכויי תביעה קלושים בצד קושי לגבות הוצאות ככל שיפסקו, ישקול בית המשפט את חיוב התובע בהפקדת ערובה כאמור (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת (1990))...

מעבר לעקרונות הכלליים הנ"ל, נתגבשו בפסיקה כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם יעשה שימוש בתקנה. בין סוגי מקרים אלו הכירה הפסיקה גם במקרה שבו מדובר בתובע המתגורר מחוץ לישראל, ואין לו נכסים בישראל באמצעותם ניתן יהיה להיפרע ממנו במידה ותדחה התביעה. פסיקה זו הוחלה לאחר מכן גם על תושבי אזור, הנחשבים לעניין זה כמי שמתגוררים בחו"ל. (לסיכום גישת הפסיקה לעניין תחולת התקנה במקרים של תובע שהוא תושב אזור ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ז"ל, (2004) וכן ראו בר"ע (י-ם) 3010/07 פדוא עבדאללה זבידאת נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, (2007)). כך הובהר בפסיקה כי מקום בו מדובר בתושב שטחים, כבר אין לדבר על חשש, אלא על וודאות קרובה כי לא ניתן יהא לגבות הוצאות שנפסקו לחובתו. (בר"ע (חי') 1615/02 מ"י נ' איימן מוחמד נימראבו ענזה, (2002 ))."

יישום כללים אלו על המקרה שבפני מביאני לחייב את התובע בהפקדת ערובה, אם כי בשיעור נמוך, מהטעמים שיפורטו להלן.

התובע אינו מתגורר בישראל, ואף אינו מצביע על נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע. מכל מקום, וכאמור לעיל, בכך אין די כדי לחייב את התובע בהפקדת ערובה.