ת"א 38222-04-10 יקותילוב נ' בנימין ואח'

האורתופד מטעמה, המומחה, ד"ר דרור רובינסון, לפיה בעקבות התאונה, נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

5.            התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לה בעטיה של התאונה ומוסיפה ועותרת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין כפל הפיצוי, ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

6.            מנגד, טוענים הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, אשר גרם להם לנזק ראייתי, שכן התביעה הוגשה כיממה אחת בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות.

7.            לגופם של דברים, מכחישים הנתבעים התאונה הנטענת וטוענים, כי הנתבע כלל לא נכח אותה העת במקום התאונה, אלא הגיע למקום לאחר מכן, בליווי קצין הבטיחות, ממונה הבטיחות וקצין כוח אדם של הבסיס, בעקבות דיווח ועל מנת לבצע תחקיר אודות נסיבות התאונה (סעיפים 71-72 לסיכומי הנתבעים).

8.            עוד טוענים הנתבעים, כי התאונה אירעה באשמה הבלעדי של התובעת, אשר לא שמה ליבה למדרך רגלה. התאונה אירעה במקום עבודתה המוכר לה היטב ואין לה להלין אלא על עצמה בלבד (סעיפים 10-11 לסיכומי הנתבעים).

9.            הנתבעים מכחישים הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה. הנתבעים סומכים ידיהם על חוות דעת האורתופד המומחה, ד"ר גד ולן, לפיה אומנם לתובעת קיימת נכות בשיעור של 10%, כאמור בחוות דעת המומחה מטעמה, עם זאת, הנכות כאמור נגרמה עקב מחלה שחיקתית ארוכת שנים וללא קשר לתאונה הנדונה.

10.         עוד ובנוסף, מכחישים הנתבעים הטענה בדבר הוצאת לשון הרע וטוענים, כי הנתבע מעולם לא קילל או גידף את התובעת. לחלופין, טוענים הם, כי הדברים הנטענים אינם מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע (סעיפים 54-63 לסיכומי  הנתבעים).

11.         נוכח הפערים בחוות דעת הצדדים באשר לסוגיית הקשר הסיבתי, ביום 14.5.12 מונה ד"ר ביין אברהם, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "מומחה בית-המשפט"), לצורך הקביעה

האם נכות התובעת נובעת מהתאונה מושא התביעה או שמא כתוצאה ממחלה שחיקתית. ביום 13.2.13 הוגשה חוות דעת מומחה בית-המשפט במסגרתה נקבע, כי אין קשר סיבתי בין נכותה של התובעת לבין התאונה מושא התביעה, שכן נכותה כאמור נובעת משינויים שחיקתיים בברך.

דיון והכרעה

12.         בטרם אדון בתביעה לגופה, אדרש לטענה המקדמית אותה העלו הנתבעים בדבר השיהוי בהגשת התביעה. הנתבעים טוענים, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, כיממה אחת בלבד טרם חלוף תקופת ההתיישנות תוך שנגרם להם נזק ראייתי בלתי הפיך, ובשל כך עותרים הם לדחיית התביעה על הסף.

13.         הלכה פסוקה היא, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי והוא יקבע בנסיבות חריגות בלבד. לצורך טענת שיהוי נדרש הנתבע להוכיח, כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. כאשר, איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה ו- "קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..." [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433]. 

14.         בענייננו, לא מצאתי, והנתבעים אף כלל לא העלו הטענה, לפיה התובעת יצרה מצג ברור כלפיהם, לפיו היא מוחלת על זכות התביעה הנתונה לה בנסיבות העניין (סעיפים 25-26 לסיכומי הנתבעים). יתרה מכך, שוכנעתי, כי בנסיבות העניין התובעת השתהתה בהגשת תביעתה עקב החשש שמא תפוטר מעבודתה (ראה בעניין זה עדות התובעת בעמוד 41 לפרוטוקול בשורות 1-4). מכאן מצאתי לקבוע, כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי ולהלן אדון בתביעה לגופה.

15.         כאמור, התובעת מבססת תביעתה על שתי עילות. האחת, עילה לפי פקודת הנזיקין ובכלל זה עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, והשנייה עילה לפי חוק איסור לשון הרע. להלן אדון בכל אחת מהעילות בנפרד.

עוולת הרשלנות