ת"א 37535-03-14 בר יהודה נ' קרמר ואח'

התובעת עו"ד הגישה תביעה כספית ע"ס 642,395 ₪ כנגד הנתבעים בגין שכ"ט עו"ד המגיע לה על פיה סכם מיום 27.8.12.

התובעת עתרה למתן צו עיקול זמני וצו זה אכן ניתן ביום 2.4.14. בין היתר, ניתן צו עיקול על כספים שמגיעים לנתבעים בגין ההליך שאותו ניהלה התובעת ובהתאם לפסק הדין מיום 27.1.14.

על פסק הדין הוגש ערעור אשר טרם הוכרע.

הנתבעים הגישו בקשה לביטול העיקול הזמני ביום 4.5.14. בבקשה נטען כי המדינה מחזיקה בידה את סכום פסק הדין, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד. בנסיבות אלה, לטענתם די בכך להבטיח את סכום התביעה.

לטענת הנתבעים מטרת העיקול היא להבטיח מימוש פסק דין ולא נקמנות. עוד נטען, כי טרם הגיע המועד לתשלום הסכום הנתבע וזאת מאחר וטרם זכה לקבל את כספי זכייתו על פי כתב התביעה.

התובעת מתנגדת לבקשה. לשיטתה, הסכם שכר הטרחה הינו ברור וחד משמעי ועל הנתבעים לעמוד בו. עוד טוענת התובעת, כי מסכום זכיית התובעים מגיעים מחצית מהם לגרושתו של הנתבע מס' 1 מכוח הסכם ביניהם.

עוד מציינת התובעת כי ביטול העיקול והשארתו רק אצל רשויות המדינה תפגע בה, שכן לא יוכלו הנתבעים עקב מצבם הכלכלי הקשה לעמוד בפסק הדין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הנתבעים מודים כי מצבם כלכלי בכי רע ובעיקר הנתבע מס' 1. לא רק שהנתבעים אינם פורשים באופן מפורט את מצבם הכלכלי, אלא שמתגובת התובעת עולה כי במסגרת ההליך המשפטי שנוהל על ידי התובעת עתרו הנתבעים לפטור מאגרה, כאשר הנתבע מס' 1 סומך את בקשתו על מצבו הכלכלי הקשה. הנתבע מס' 1 לא הצביע של שינוי נסיבות בעניין מצבו.