ת"א 37166-03-15 גגולה יוסף עבודות בניה פיתוח ושיפוצים בע"מ ואח' נ' צור עוז יזום השקעות ובנייה בע"מ ואח'

בפניי בקשה שהגישה הנתבעת לחייב את המשיבה – התובעת, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לסעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999.

רקע וטענות הצדדים

1. המשיבה הינה חברה פרטית בערבון מוגבל ועוסקת בעבודות קבלניות בתחום הבניין בעיקר. המבקשת אף היא חברה פרטית בערבון מוגבל, ובעלת מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כמגרש 206 לפי תוכנית טה/מק/287/30 בגוש 15165, חלקה 69 שבטבריה. בין המבקשת למשיבה נכרת ביום 2.4.12 הסכם לביצוע עבודות גמר בבניין משרדים הנקרא – "בית השל"ה" הבנוי על המקרקעין הנ"ל, וביום 20.4.12 הונפק צו התחלת עבודה, שבו נקבע כי מועד תחילת ביצוע העבודות – לא יאוחר מיום 1.5.12 ומועד סיומן לא יאוחר מיום 1.10.12.

2. לטענת התובעת, בניגוד למצגי השווא שהציגה הנתבעת ונציגה במהלך המשא ומתן, שכביכול מדובר בעבודה פשוטה שאמורה להתבצע ללא עיכובים, התברר לה לאחר החתימה על ההסכם, כי למצגים אלה לא היה בסיס, וכי הם נועדו להטעותה ולגרום לה לחתום על ההסכם. כך למשל התברר, כי לא היו תוכניות מתאימות, לא היה גמר תכנון עקב שינויים של מערכת החשמל, מיזוג אויר וניקוז. כמו כן, נדרשו התאמות של פיר המעלית אשר לא תאם את דרישות חברת המעליות, התעוררה בעיה עקב חוסר חיבור המבנה לטפוגרפיה ההיקפית עקב פלישה של היזם למגרש סמוך ואי ביצוע עבודות פיתוח סביבתיות סביב הבניין ועוד. על אף האמור, כך נטען, החלה התובעת בביצוע העבודות שהתחייבה לבצע בהתאם להסכם במקצועיות רבה, ביעילות וללא עיכובים הקשורים אליה, וזאת לשביעות רצון נציגי הנתבעת והמפקחים מטעמה.

3. על אף האמור, סירבה הנתבעת לשלם לה חשבון חלקי מס' 10 שעמד על סך 1,800,000 ₪ כולל מע"מ, ולא נתנה לה אפשרות הולמת להשלמת הפרוייקט, בכך שלא ביצעה עבודות ופעולות שהיה על הנתבעת לבצע הנחוצות להמשך ביצוע העבודות. לטענת התובעת, לא זו בלבד שהנתבעת הפרה את ההסכם, בכך שלא אפשרה לה להשלים את העבודות על פיו, אלא גם הפרה את חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.

4. על סמך כל האמור עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בסכום של כ- 4.3 מיליון ₪ המורכב מהסכומים שלהלן: סכום של כ- 4 מיליון ₪ בגין אובדן השקעתה בפרויקט וסכום של 250,000 ₪ בגין נזק לא ממנוי, הכולל עוגמת נפש ופגיעה במוניטין.

5. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו הכחישה מכל וכל את טענות התובעת וטענה, כי מדובר בתביעת סרק שנועדה לכסות על מחדליה של התובעת, ולהקדים תרופה לתביעה שהתכוונה הנתבעת להגיש נגדה. הנתבעת כפרה בטענות התובעת למצגי שווא, חוסר תום לב והבטחות שניתנו לה בעל פה וטענה, כי לפני החתימה על ההסכם, השתתפה התובעת בסיור קבלנים, במסגרתו ביקרה באתר העבודות, וקיבלה לידיה את כל החומר שהיה דרוש לה על מנת לקבל החלטה מושכלת בדבר כדאיות העסקה מבעוד מועד. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי בשלהי שנת 2013 הפסיקה התובעת לבצע את עבודות הבניה בפרויקט ולא חזרה לבצען עד היום, וזאת ללא כל סיבה מוצדקת ובניגוד גמור להוראות החוזה והדין. הנתבעת טענה עוד, כי לפי החוזה זכאית התובעת לקבל סכום של 4,897,987 ₪ ועד היום שולם לה כבר סכום של 4,757,033 ₪, עובדה שהתובעת השמיטה מכתב התביעה.

6. בבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה טענה הנתבעת, כי התובעת היא חברה בערבון מוגבל, ולפיכך קמה חזקה, מכח הוראת סעיף 353 א' לחוק החברות, המחייבת אותה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. עוד טענה הנתבעת, כי מצבה הכלכלי של התובעת דחוק ומוטל בספק. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לדרישת התובעת ממנה לוותר על ערבות בנקאית שהיתה צריכה להפקיד על פי החוזה והפקדת שיק לבטחון במקומה. כמו כן, לפי נסח החברה ברשם החברות, רשומים על נכסיה של התובעת לא פחות משבעה שעבודים תקפים, ובכלל זה שעבודים על כל השטרות שנמסרו ויימסרו לבנק הפועלים, וכן שעבוד קבוע ראשון על הון המניות הבלתי נפרע שלה ושעבוד שוטף על כל רכושה, לרבות זכויות הביטוח שלה. הנתבעת טענה עוד, כי סיכויי התביעה קלושים ביותר, וכי למעשה מדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב.