פלוני נ' שיש גרניט XXX בע"מ

התובע יליד 1986 הגיש תביעה זו בגין נזק גוף שנגרם לו ביום 17.8.2017 בתאונת עבודה במפעל השיש של הנתבעת. התובע היה בן 31 בעת התאונה והוא כבן 40 השנה.

מדובר במפעל לעבודות שיש, שבעליו היה אביו של התובע, נ' ה', יחד עם אדם אחר העד א' ר'. כיום, התובע הוא מנכ"ל החברה ובעלים משותף יחד עם א' בנו של ר'. הנתבעת טענה אפוא, כי משימתה היתה קשה לנוכח הזהות בין התובע למבוטחת הנתבעת.

כעולה מסרטון של מצלמה שהיתה בבית העסק, ומהסברי העדים, מדובר במנוף אשר הניף פלטת שיש כבדה של כ- 200 ק"ג, על מנת לנייד אותה ממקום למקום במפעל הנתבעת. התובע חיבר את פלטת השיש לזרוע של המנוף באמצעות מכשיר היוצר ואקום. התובע הניע את המנוף באמצעות שלט רחוק. התובע אחז בפלטת השיש בעת תנועת המנוף. פלטת השיש לפתע נפלה מהמנוף על רגלו של התובע וגרמה לו נזק גוף.

הצדדים היו חלוקים בשלוש סוגיות: אחריות הנתבעת לתאונה ; מידת האשם התורם ; גובה הנזק.

אחריות הנתבעת לתאונה

הנתבעת טענה שלא היתה כל רשלנות מצידה שהביאה לתאונה, שכן התובע לא טען ולא הוכיח כל מעשה או מחדל של הנתבעת שהוביל לנפילת פלטת השיש ולנזק.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי אם הוכח שלתובע לא היתה ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק, והנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה שלבית המשפט אירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע מוטל נטל הראיה שלא נהג ברשלנות.

הכלל לפיו חובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו תוטל על הנתבע, מותנה אפוא בשלושה תנאים: העדר ידיעה ויכולת מידע לניזוק, נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו וסבירות יתר להתרשלות הנתבע מאשר להעדר התרשלות. סקירה מקפת בעניין תחולתו של הכלל, נערכה בעניין מ"צ (ע"א 6332/15 מ"צ נ' מוסלח מטייר עדוי, (23.11.2017)). בית המשפט העליון הדגיש, כי כל תנאי משלושת התנאים הללו, בוחן את המקרה מנקודת מבט אחרת: הראשון עוסק בנקודת מבטו של התובע, השני מתמקד בנקודת המבט של הנתבע, והשלישי מפנה לנקודת מבטו של בית המשפט. המחלוקת היא בדרך כלל ביחס לתנאי השלישי, במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון, אם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל, יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. התנאי מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות סבירות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהיא. היינו אם האירוע "שייך לקטגוריה" של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה. העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה, אלא לסייע להכרעה צודקת. כאשר מתקיימים כל תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ההנחה היא שהטלת נטל ההוכחה דווקא על שכמו של הנתבע מובילה לתוצאה ראויה יותר. תכלית סעיף 41 היא אפוא לסייע בקביעת העובדות, מקום שחסר מידע עובדתי אודות פרטי אירוע הנזק (עניין מ"צ, שם, פסקאות 6-7 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).

בענייננו, מכלל העדים שהעידו לא הוברר מה גרם לנפילת פלטת השיש על רגלו של התובע. עלו בעדויות השערות שונות, כפי שיפורט בהמשך, אולם דבר לא הוכרע, ואף אחד מהעדים לא יכול היה לומר מדוע נפלה פלטת השיש הכבדה על רגלו של התובע. יצויין שהנתבעת המשיכה לעבוד עם המנוף לאחר התאונה ללא כל בעיה, וללא הנחיות אחרות לגבי העבודה. מדובר אפוא בחוסר ידיעה של התובע מה גרם לתאונה, ובמכשיר שבשליטה מלאה של הנתבעת. מטבע הדברים פלטת שיש לא אמורה ליפול כך סתם מן המנוף, ולכן סביר יותר שארעה רשלנות שגרמה לנפילת השיש על רגלו של התובע. הנטל עבר לנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, ונטל זה לא הורם.