ת"א 35815-10-14 אוחיון נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ ואח'

בקשה לדחיית התביעה בשל היעדר סמכות מקומית ולחלופין להעברתה לבית המשפט המוסמך בתל אביב.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, היא הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), נוכח תניית הסכמות המקומית שנקבע בהסכם בין הצדדים, מוקנית הסמכות המקומית לדון בסכסוך זה לבית המשפט המוסמך בתל אביב.

המשיב מצידו, הוא התובע (להלן: "התובע") טוען מספר טענות בגינן יש לדחות בקשת הנתבעת. ראשית, הוא טוען כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נגד המשיבה 2 (היא הנתבעת 2) נתונה לבית משפט זה ועל כן מכוח תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), מוקנית הסמכות המקומית לבית משפט זה לדון בתביעה כולה. שנית, הוא טוען כי תניית השיפוט אותה מזכירה הנתבעת, קיימת בהסכם ההפעלה, אולם איננה קיימת בהסכם הזכיינות ותביעתו נובעת גם מהסכם הזכיינות ועל כן אין להכפיפה לתניית השיפוט בעניין זה. שלישית הוא טוען כי תניית השיפוט היא תנייה מקפחת בחוזה אחיד ועל כן בטלה.

דיון והכרעה

אתחיל ואומר כי הטענה השנייה של התובע מקובלת עלי, כפי שאפרט להלן ועל כן טענת הנתבעת לפיה בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה נדחית. אתייחס תחילה בקצרה לטענות האחרות של התובע, אותן אני דוחה ולאחר מכן אנמק עמדתי בנוגע לטענה לגבי היקף תניית השיפוט ותחולתה.

צירוף הנתבעות

בכל הנוגע לצירוף הנתבעות, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי תקנה 5 לתקנות גוברת על תקנה 3(ב) ועל כן, גם אם התוצאה של יישום תניית השיפוט היא פיצול הדיון בין שתי הנתבעות, היה מקום ליישם אותה. כפי שציינה הנתבעת בע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ. חי ואח' פד מו(3) 777, נקבעה הלכה זו גם במחיר של פיצול ההליכים. בית המשפט ציין שם כי במקרה כזה, יש אפשרות כי נשיא בית המשפט העליון מכוח תקנה 7 לתקנות יקבע בית משפט אחד שידון בשתי התובענות וככל שהסבירות היא כי יהיה זה דווקא בית המשפט שלא נקבע בתניית השיפוט, אין לכאורה טעם בהעברה הדיון, אולם בענייננו, חלק הארי של התביעה היא נגד הנתבעת וחלקה הקטן נגד הנתבעת 2 ועל כן אילו זו הייתה טענתו היחידה של התובע, הייתי דוחה אותה ומעבירה את התובענה כנגד הנתבעת לבית משפט המוסמך בתל אביב.