ת"א 35621-11-11 דסה ואח' נ' אזברגה ואח'

לפניי תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), לפיצוי בגין נזקים, שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 3.10.2005 (להלן: "התאונה").

רקע עובדתי

1.התובע, יליד 1.1.60, נפגע בתאונה בהיותו נוסע במונית הנהוגה על ידי הנתבע 1, והמבוטחת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע חבלה בכתף שמאל ובצוואר.

2.התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ובגינה שולמו לתובע תגמולי ביטוח לאומי.

3.עצם התרחשות התאונה, נסיבותיה וחבותה של הנתבעת בגינה אינם שנויים במחלוקת, וסלע המחלוקת בין הצדדים הוא אך בסוגיית היקף הנזק ושיעורו.

נכות רפואית

4.ביום 11.8.13 הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה, ובגינה קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בצוואר, לפי סעיף 37(5)א לתקנות המל"ל ו- 10% נוספים בגין הפגיעה בכתף שמאל, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, וסך הכל 19% נכות צמיתה משוקללת החל מיום 19.2.13. כמו-כן, קבע המל"ל כי אין מקום להפעיל תקנה 15 בעניינו של התובע, שעה שהאחרון "יכול לחזור לעבודתו" (העתק פרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 11.8.13 צורף לבקשה מספר 29).

השפעת הנכות על כושר העבודה וההשתכרות

5.המחלוקת המהותית בין הצדדים שלפניי נתייחדה בעיקר לשאלת הנכות התפקודית של התובע, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות והקשר הנטען בין הפסקת עבודתו כגנן לבין התאונה.

6.הלכה פסוקה היא, כי נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נ"ב(3) 792].

7.במקרה דנן, לא הוכח לפניי, כי הנכות הרפואית איננה משקפת אל נכון את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע.