ת"א 3539-04-14 קניבסקי ואח' נ' רשות מיסוי מקרקעין נצרת

לפניי בקשה לביטול פסק דין מיום 10/04/14 המורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. פסק הדין ניתן על ידי בהמשך להחלטה בהליך הזמני שהגישו המבקשים (להלן: "התובעים"), במסגרתו התבקש בית המשפט להורות על הקפאת ו/או ביטול הליכי הגבייה המנהליים עד למתן החלטה בתובענה, ולאור הודעתו של התובע בדיון שהתקיים בפניי ביום 10/04/14 כי הוא חוזר בו מהבקשה לסעד זמני ומסתפק בהודעה שקיבל מהמשיבה, רשות מיסוי מקרקעין נצרת (להלן: "הרשות") בדבר עיכוב הליכי הגבייה עד ליום 01/06/14.נראה לי כי יש לסלק את התביעה על הסף.

במסגרת פסק הדין התרתי לתובעים להגיש בתוך 14 יום בקשה לביטול פסק הדין ככל שיהיו סבורים שיש מקום להמשך ניהול ההליך, זאת משום שהתועבים לא ביקשו בדיון מפורשות לחזור בהם גם מהתביעה העיקרית ,ומכאן הבקשה שלפניי.

עניינה של התובענה נשוא הבקשה שבפניי הינה למתן פסק דין הצהרתי המורה כי מיסי התובעים שולמו במלואם כנדרש וכי על הרשות להשיבם להם בהתאם לכל דין, וזאת בין השאר על מנת לאפשר רישום נכס שרכשו, אשר רישומו אינו אפשרי כעת בשל התנהלות הרשות, וכן להורות כי דין ההשגה שהגישו בעניין להתקבל.

ביום 03/08/14 נערך בפניי דיון בבקשה, במסגרתו העלו הצדדים טענותיהם בהרחבה.

תמצית טענות התובעים:

התובעים טענו כי הסכימו לחזור בהם מהבקשה לסעד זמני מתוך ידיעה כי יתקיים דיון בהליך העיקרי, שכן אין כל שינוי במצב הקיים. לטענתם, ההסכמה, ככל שהיתה בעת הדיון לסעד זמני, היתה לאור הסכמת הרשות לדחות את דרישת התשלום עד לבירור ההשגה, אשר מסתבר כי אין בכוונתה לבררה, ואין להם כל אפשרות לקבלת סעד אחר, פרט להמשך התביעה, וודאי שלא להגיש ערר על ההשגה שכן, לטענתם, בניגוד למוסכם, הנתבעת אינה רואה בהשגה שנשלחה בהתאם להבנות החבריות של הצדדים אשר הושגו בהליך הקודם (45267-09-13) לפיהן הוסכם לסגור את התיק, כל השגה, על אף שקודם לכן טענה כי יש להמתין לחלוף 8 חודשים לקבלת החלטה בהשגה.

התובעים טענו כי התברר להם כי הוטל עליהם קנס כעונש על כך שלא קיבלו העתק החלטה שהחליטה הרשות לאפשר להם לשלם יתרת מס עד לתום הבירור ללא קנסות ואשר היתה משולמת על ידם באופן מידי לו היו מקבלים את החלטתה. לטענתם, הם שילמו על פי דרישה את הסכומים על פי אותה החלטה המאפשרת להם לשלם את הקרן, אולם הרשות עדיין נוהגת בחוסר תום לב, מתעלמת מהתשלום וממאנת למסור את האישורים לרישום הבית על שמם, חרף פניותיהם אליה בכתב. לפיכך, מבקשים התובעים כי בית המשפט יתן להם למצות את יומם, שכן כעת הם נמצאים ללא סעד וללא רשות גישה לערכאות, בה בעת שהרשות מפירה הסכמותיה הקודמות והחלטותיה.

תמצית טענות הרשות:

הרשות טענה כי הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת על ידי התובעים בחוסר תום לב, שכן בדיון שנערך במסגרת התיק המליץ בית המשפט לתובע, לאחר ששמע את הצדדים, לחזור בו מתביעתו בשל חוסר סמכות עניינית והתובע, על דעת עצמו ולאחר ששקל את דברי בית המשפט, החליט לאמץ את המלצתו. לטענתה, המלצת בית המשפט היתה בין היתר ובעיקר על רקע טיעוניה לחוסר סמכות עניינית ולא יעלה על הדעת כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה לצו ביניים, אך בעל סמכות כזו לדון בהליך העיקרי. ברור כי הדיון בפני בית המשפט התייחס להליך העיקרי ובקשת המבקש לחזור בו מההליך היתה לגבי ההליך כולו.

הרשות טענה כי נפסק כי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמת בעל דין כרוכה בחוסר תום לב דיוני וכי פסק דין שניתן בהסכמה אין לבטלו אלא בתנאים מיוחדים וספציפיים, כגון כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק, ואם כך כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, קל וחומר לגבי פסק דין שניתן בהתאם לבקשת התובע עצמו. כמו כן, נפסק כי בית המשפט לא יבטל פסק דין במידה שאם העניין יידון לגופו, שוב יגיע בית המשפט לאותה תוצאה ובית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין שוקל את סיכויי ההצלחה של ההליך.

לטענתה, התובע לא העלה בבקשתו כל טענה המצדיקה את ביטול פסק הדין ואף לא התמודד עם טענת חוסר הסמכות העניינית שנטענה מפורשות בתגובתה וכן בדיון ואין כל הצדקה לביטול פסק דין המורה על מחיקת התביעה כאשר ממילא יינתן אותו פסק דין שוב מיד לאחר ביטולו, אשר יורה על סילוק התביעה על הסף בגין היעדר סמכות עניינית. יתרה מכך, לטענתה, מדובר בהליך שני המוגש על ידי התובעים באותו עניין בדיוק לבית משפט זה בחוסר סמכות עניינית, בהליך הקודם ביקשו התובעים למחוק את התביעה לאור הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית, ולאור המלצת בית המשפט [השופט הווארי].