ת"א 34820-08-10 סולל-בונה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל-מחוז מרכז

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב לידיה את מלוא הסכום אשר שולם על ידה לחברות יעסור בע"מ ואזורים בניין (1965) בע"מ, לצורך תשלום דמי שימוש חורג לנתבעת ובהיקף נומינאלי של: - 616,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כי ביום 16.10.1997 התקשרה התובעת בהסכם שכירות עם יעסור בע"מ וכלל השקעות בנדל"ן בע"מ (להלן: "המשכיר"). בהמשך נכנסה אזורים בניין (1965) בע"מ לנעלי המשכיר.

הסכם השכירות התייחס למגרש, בבעלות הנתבעת ובחכירת המשכיר, בהיקף של כ- 37.6 דונם בקרבת צומת בית דגון (להלן בפסק דין זה: "המושכר" או "המקרקעין").

בהמשך, דרשה הנתבעת מהמשכיר לשלם לה דמי שימוש חורג בגין השימוש במושכר, בטענה כי השימוש שנעשה על ידי התובעת באותו מושכר, חרג מזה המותר על פי הוראות הסכם החכירה.

המשכיר שילם את דמי השימוש החורג, והתובעת שיפתה אותו מכוח התחייבותה החוזית לעשות כן.

לטענת התובעת לא היה מקום, מלכתחילה, לחייב את המשכיר בדמי השימוש החורג, ומששולם הסכום יש להורות על השבה מלאה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לא קיימת כל יריבות בינה לבין התובעת, שעה שמערכת יחסיה, כמו גם החיובים הכספיים התנהלו בינה לבין המשכיר בלבד.

לגופו של חיוב נטען כי הסכומים ששולמו על ידי המשכיר נגבו כדין, וזאת בהינתן מהות והיקף השימוש שנעשה על ידי התובעת במושכר, שלא תאם את הוראות הסכם החכירה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם, עדויותיהם בפני, והסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן.

רקע עובדתי :