ת"א 34197-01-14 01 דצמבר 2014

ביום 16.1.14 הגיש התובע תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על פי הנטען, בתאונה שארעה ביום 10.1.2007 במקום עבודתו, עת נכווה בגופו כאשר תכולתו של סיר מים רותחים נשפך עליו.

הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מן הטעם שהתביעה התיישנה 6 ימים טרם הגשתה לבית המשפט.

התובע טען בתגובתו כי לאחר התאונה לא היה מודע לזכויותיו בקשר עם הפגיעה או לנזק שנגרם או שעתיד להיגרם לו. לטענת התובע, במועד התאונה לא ידע שהכוויות יותירו צלקות בגופו, והדבר נתגלה לו רק מספר חודשים לאחר האירוע, ולפיכך יש למנות את מועד ההתיישנות מהמועד שבו נתגלו הצלקות שנותרו בגופו. התובע הוסיף וטען כי יש למנות את ההתיישנות, לכל המוקדם, מיום 26.2.2007 (כחודש וחצי לאחר התאונה), מועד בו חתם על טופס התביעה במוסד לביטוח לאומי, שכן במועד זה נודע לו, לטענתו, כי עומדות לו זכויות בקשר עם התאונה. התובע העלה בנוסף טענות בנוגע להתנהלות הנתבעת ולקושי שנתקל באיתור פרטי הנתבעת ומבטחתה, וכן טען כי מדובר באיחור של 6 ימים בלבד ואין לנעול את שערי בית המשפט מחמת התיישנות בשל איחור כזה.

על התיישנות בנזיקין חלות שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע בזו הלשון:

"לענין תקופת התיישנות בתובענה על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".